לכבוד
סגן ראש הממשלה ושר הפנים, אלי ישי
משרד הפנים
רח' קפלן 2, קרית הממשלה
ירושלים

16 יוני 2011

אדוני סגן ראש הממשלה,

לאחרונה החליטה הממשלה להתנגד לתיקון חקיקה שמטרתו לפתור תקלה מהותית במערכת התכנון, שעל פיה אפשר להוציא לפועל תוכניות בנייה ישנות הסותרות את מדיניות התכנון הנוכחית.

כפי שאתה בוודאי יודע, תוכניות מיושנות כאלה מאפשרות לבצע, למשל, תוכניות שאושרו בלי תסקיר השפעה על הסביבה, ובלי שניתנה לציבור האפשרות להביע את עמדתו. כך מתאפשר למשל לבנות על חופי הים והכנרת, או להרחיב יישובים על חשבון ערכי טבע נדירים מתוקף תוכניות שאושרו בהליך חירום מזורז שנועד לאפשר את קליטת גל העלייה בראשית שנות ה-90. מצב החירום עבר – אבל התוכניות נותרו על כנן.

מכל חברי הממשלה אני פונה אליך דווקא, לא רק מכיוון שאתה השר הממונה על מינהל התכנון. הובא לידיעתי שכבר לפני שנתיים, כשעלה הנושא לראשונה על שולחן הממשלה, החלטת להתנגד לשינוי אף שבלשכתך היתה אוזן קשבת לחשיבותו.

רציתי לשאול מדוע לא עשית את הדבר הפעוט הנחוץ כדי שמערכת התכנון תוכל לייצר תכנון בר קיימא, כדי שגם לילדינו תהיה ארץ ראויה לחיות בה. מה חשבת? שלא נהיה כאן לאורך זמן? שנכדינו ונינינו לא יזכו לחיות בארץ הזאת? או שמא דימית בנפשך שצאצאיך יהיו מי שייהנו מאותם כפרי הנופש הבנויים על החופים שנגזלו מהציבור? למען אילו שיקולים אתה מנצל את השררה ונותן יד לפגיעה בלתי הפיכה בארץ האחת הקטנה והנדירה שניתנה לנו? ובכלל, אני תמה כיצד מסוגל מי שמאמין בנצח ישראל לתמוך בהתנהלות של "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת", כמאמר הנביא.

עמיתים שאני משוחח עמם לאחרונה טוענים שההסבר פשוט: הלובי הנדל"ני. לטענת אותן לשונות טובות, זה מקרה קלאסי של קשרי הון-שלטון, שבו הממשלה מעדיפה את האינטרסים הצרים של בעלי המאה על פני האינטרס של הציבור הרחב, ובדרכה זו דורסת את הטבע. אבל אני מסרב להאמין.

אני מסרב להאמין, אבל לא מצליח למצוא שום טענה הגיונית שמסבירה מדוע נמנעת מלתת כלים למערכת שהופקדת עליה כדי לעבוד בהתאם לעקרונות המנחים אותה. הרי לא מדובר בביטול גורף של כל התוכניות הישנות, שהיה עלול ליצור כאוס תכנוני, אלא בהליך אשרור קצר שיבטיח שבמקרים שבהם השתנו התנאים בחלוף השנים לא נגרום חלילה להשחתת הארץ.

אף שאני מאמין שאל לנו להיכנס לעניינים שבין לאדם ובין בוראו, רציתי לשאול אם לא עלה על דעתך שאתה פוטר את עצמך מקיום מצוות בל תשחית, שעליה נאמר, "וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה … ואם יוכלו להציל – יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם". ואתה, אדוני סגן ראש שממשלה, כוחך רב. אנא, תן דעתך על כך כי אין מי שיתקן אחריך.

גילי סופר,
הוד השרון

**********************

תשובה לא קיבלתי. במערכת התעקשו שאפנה לדובר השר, שנתן את התגובה המטעה הבאה:

דובר שר הפנים, רועי לחמנוביץ', מוסר בתגובה:

"הסיבה להתנגדות להצעת החוק היא כי היא מסרבלת ביורוקרטיות את המערכות הקיימות. הוועדה המחוזית על תתי ועדותיה מסוגלת להתמודד עם תוכניות בנייה ישנות וכל צורך בחקיקה ראשית יצריך בניית מערכות ביורוקרטיות נוספות שרק יכביד על אישורי תוכניות בנייה חדשות".

תשובת משרד הפנים כלשונה:

ד' בתמוז התשע"א
6 ביולי 2011
תכ 2011-13970
לכבוד:
מר גילי סופר
הוד השרון
מייל-

שלום רב,

הנדון: ביטול תכניות ישנות
סימוכין: פנייתך לשר הפנים בנדון מיום 16.6.2011
תשובת ביניים אליך מיום 4.7.11
תשובתך במייל מיום 4.7.11

בהמשך לתשובת הביניים שלי אליך ולהשלמה מטעמך אינני מוצא מקום להסכים עמך, וזאת משלל הטעמים הבאים:

1. בלתי אפשרי להגדיר מהי תכנית "שאבד עליה הכלח".

2. מימוש תכנית אינה פעולה פשוטה לעיתים רבות, ואי ביצועה למשך שנים רבות אינו מעיד בהכרח על כך שאבד עליה הכלח. קיימים חסמים רבים שעשויים לעכב ביצועה של תכנית – פנימיים לתכנית ואף חיצוניים לה, וגם תכניות חשובות מתעכבות לעיתים במימושן שנים רבות, גם מעבר ל-8 שנים.

3. ככל שתכנית אינה רצויה או אינה רלוונטית- קיימת תמיד האפשרות ליזום ולהכין תכנית חדשה, מעודכנת יותר, שתחליף אותה ותבוא במקומה – דבר שנעשה בשגרה מדי יום ביומו במוסדות התכנון. (כל תכנית משנה תכניות קודמות לה).

4. האפשרות לביטול תכניות עם חלוף זמן תביא ליצירת אי וודאות ותוהו ובוהו בשוק הנדל"ן- כל תכנית תחשב כזמנית בפוטנציה למעשה ולא יהיה ניתן להגדיר מהו המצב התכנוני העתידי.

על רקע כל אלה טוב עשתה הממשלה שדחתה יוזמה זו.

ב ב ר כ ה ,

אדר' דורון דרוקמן
מ"מ מנהל מינהל התכנון

העתק:
מר עמרם קלעג'י, מנכ"ל משרד הפנים

בשבוע שעבר החליטה הממשלה את אחת ההחלטות החשובות מבחינת ההשפעה על עתיד השטחים הפתוחים: להתנגד להצעת החוק לבחינה מחודשת של תוכניות בנייה ישנות.

הצעת החוק נועדה לתקן עיוות תכנוני, על פיו ניתן להוציא לפועל תוכניות בנייה שאושרו לפני שנים ארוכות, בתנאים השונים בתכלית מהתנאים התכנוניים והפיזיים כיום, ובעצם לבנות באופן שנוגד לחלוטין את עקרונות התכנון העכשוויים ואת חוקי התכנון הנוכחיים.

כך למשל אפשר לבנות על חופי הים במקומות רבים, להוציא לפועל תוכניות בנייה שאושרו ללא תסקיר השפעה על הסביבה, ולהקים יישובים ושכונות חדשות שאושרו בהליך חירום שנועד לאפשר את קליטת גל העלייה בראשית שנות ה-90. מצב החירום עבר – אך התוכניות נותרו על כנן.

התיקון לחוק לא מצליח לעבור את משוכת הממשלה זו הפעם השנייה. הממשלה התנגדה להצעת חוק זהה כמעט שהניח אופיר פינס שהיה אז חבר קואליציה, ובכך עצרה את החקיקה. פינס מדגיש שלא מדובר בחוק שבא לבטל תוכניות ישנות אלא לחייב הליך אישרור קצר, שיוודא שלא חלו שינויים מהותיים שמשפיעים עליה. ראשי השדולה הסביבתית בכנסת, דב חנין וניצן הורוביץ, הגישו בשנית את ההצעה שנועדה לתת לציבור – ובעיקר למערכת התכנון – כלי הכרחי לביצוע תכנון בר קיימא.

אמנם ניתן היה לצפות משר הפנים, אלי ישי, שייתן את הגיבוי המיניסטריאלי למערכת עליה הוא מופקד, אבל השר היחיד שחובתו לערער החלטה אנטי סביבתית כל-כך, הוא השר הממונה על הגנת הסביבה, גלעד ארדן.

קולו של ארדן, שבניגוד לרוב קודמיו דווקא מתנהל בדרך כלל כמי שתפקידו הוא להגן על הסביבה בישראל, נאלם. לעת עתה הסתפק השר בהצבעת יחיד בעד התיקון לחוק, לא הפעיל את כובד משקלו הפוליטי, לא יצא לתקשורת, והחשוב מכל – לא ערער על ההחלטה.

גם אם לא יצליח ארדן לשלוח את ההחלטה האומללה לסל המיחזור, בידיו לפחות למנוע מצב בו הכרעה חשובה כל כך תעבור מתחת לרדאר הציבורי. על הדרך יצליח גם לצבור אהדה ציבורית. נדמה שארדן הבין שתפקיד השר להגנת הסביבה מאפשר לו להצטייר כנאמן הציבור.

זה טוב ויפה שארדן מנסה למנוע את הבנייה בחוף בצת, אבל הנה מונחת לפתחו ההזדמנות לטפל בבעיה ולא בסימפטום, והאיש שאמון על הגנת הסביבה בישראל ממלא פיו מים ממוחזרים. חבל, חבל מאוד. כי בסופו של דבר, כולנו נשלם את המחיר.

ראיתם פעם את הקילימנג'ארו? כמי שגדל על "שם למרגלות הר קלימנג'ארו, גור אריות יושב ובוכה" (ציטוט מילדות, בטח לא מדויק), קצת לי היה קשה עם העובדה שזה הר אמיתי – ההר הגבוה באפריקה, הניצב בטנזניה. בפעם האחת שהייתי בשכונה, בטיסה מזנזיבר למומבסה, יכולתי לדמיין אותו מולי, נישא לבן כיפה לגובה של כמעט 6 קילומטרים.

נדמה לי שלא ראיתי אותו, ושפתאום צריך למהר. כי הכיפה הלבנה, כך הזכיר לאחרונה הסיינס דיילי, אעפס נעלמת. בשיאה, לפני כ-16 אלף שנים, נאמר שם, כיסו הקרחונים 400 קמ"ר מההר, ובעידן הקרח האחרון (לפני כ-10 אלפים שנה) היה גודל כיפת הקרח כ-150 קמ"ר. רק חלקיק מכיפת הקרח ההיא נותר. בשנות ה-80 של המאה ה-19 העריכו סקרים כי הקרחונים מכסים כ-20 קילומטרים רבועים. מאז 1912 ועד היום, הצטמצם שטח קרחוני הקילימנג'רו מ-12 קמ"ר לפחות משני קילומטרים רבועים בלבד.

התחממות גלובלית? לא רק. החדשות הן שצוות חוקרים מאוניברסיטת אלבאמה פרסם כי הצליח לחשב את השפעת כריתת יערות הגשם ברמות שמדרום להר על ההפשרה. בתור התחלה ביולי.

הצוות החל לחקור את יולי מכיוון שמהלך העונה ה"יבשה" אין מערכות מזג אוויר גדולות מהאוקיאנוס ההודי. "הבנו שהשפעת מערכות מקומיות – דוגמת כריתת יערות – משפיעות יותר בהיעדר אירועי מזג אוויר גדולים", מסביר שם ד"ר אודייסאנקר נאיר (Udaysankar Nair), חוקר ממרכז מדעי כדור הארץ באוניברסיטת אלבאמה האנטסוויל ((UAHuntsville's Earth System Science Center.

המחקר כלל מודלים ממוחשבים מורכבים המתבססים בין היתר גם על מידע ממכשירי הדמיה מבוססי ספקטרורדיומטרים (מכשירים למדידת ספקטרום וקרינה) שבלוויני נאס"א, מהמידע הסיקו מה תכונות פני השטח באיזורים המיוערים לעומת האיזורים המבוראים. לאחר מכן נעשה החישוב שהראה מה היה מזג האוויר אילו נותרו העצים במקומם.

פני השטח המיוערים מחוספסים יותר ובולמים רוחות, מסבר נאיר בשפה יותר פשוטה. הקילימנג'ארו הוא הר בודד ולכן, בתנאים נורמאליים, זרמי האוויר מקיפים אותו. "כשכורתים יערות, הרוח מהירה יותר במדרונות הפונים לרוח. הרוח המהירה במדרונות התלולים היותר גבוהים גורמת להתעבות אינטנסיבית יותר של עננים, וליותר משקעים במעלה ההר".

רוח דרומית היא הנפוצה ברמות הגבוהות של טנזניה ביולי. המודלים הראו שביולי, כריתת היערות מסיטה את כיסוי העננים והמשקעים במעלה המפנה הדרומי של ההר. המודלים הראו ירידה בגשם ובעננות עד לגובה של 2000 מטר, אך עליה בגשמים ובעננות בין קווי הגובה 2,000-4,000 מטר. במפנה הצפוני, לעומת זאת, פחתו גשמי יולי בגבהים אלה. בפסגת ההר יש מעט משקעים ביולי, והמודלים לא הראו השפעה של כריתת היערות עליהם.

החוקרים מציינים שעליהם להשלים את מעגל השנה כדי להבין את השפעת כריתת היערות על פסגת ההר. עם זאת, התוצאות הראשוניות מרמזות כי לבירוא יערות סביב הקילימנג'רו עשויה להיות השפעה ניכרת על הקצב בו נמסים הקרח והקרחונים בהר – אף שעדיין לא ברור באיזה כיוון.

קישורים
תמונת הקילימג'ארו, צילום :NASA

http://eoimages.gsfc.nasa.gov/images/imagerecords/3000/3054/kilimanjaro_etm_93_00.jpg

המחקר במגזים למחקר גיאופיזי

http://www.agu.org/pubs/crossref/2011/2010JD014712.shtml

האייטם בסיינס דיילי

http://www.sciencedaily.com/releases/2011/03/110305112136.htm

מכל האותיות, דווקא עלי נפלה האות של הזיהום. כל ה-ז'.

תעשיית הדפוס היא מהמזהמות ביותר. בעצם, שורשיה נעוצים עמוק בזיהום: מקדמת דנא עבדו סדרי דפוס בעופרת, שהוא חומר רעיל. המעניין הוא, שכבר מהמאה ה-18 ידוע שהעופרת רעילה – אבל זה כנראה לא עניין באמת את מי שעשו הון מהענף.

לא פלא שזו נחשבת לאחת התעשיות המזהמות ביותר. יש המדרגים אותה במקום הרביעי ברשימת התעשיות המזהמות (בבריטניה), ויש במקומות דומים. כיום הדפוס בכל: עיתונים, ספרים, עלונים, ארגזי קרטון, שקיות פלסטיק, שילוט, כל עטיפה ולשונית של שקיק תה.

ראוי להדגיש שהתעשייה עוברת שינויים מרחיקי לכת, ובכלל זה בתחום השפעותיה הסביבתיות, אך עדיין, רשימת מיני הפסולת והזיהום שמייצר תהליך הדפוס אין סופית כמעט (בנוסף להיותו עתיר אנרגיה בכלל ושינוע בפרט).

המרכז לייצור נקי בהתאחדות התעשיינים תרגם לפני שנים אחדות חוברת שכותרתה "מניעת זיהום בתחום תעשיית הדפוס", המשרטטת תמונה מטרידה ביותר. לדוגמה: בשלב קדם הדפוס נפלטים לאוויר אדי ממסים שונים של דבקים המותזים לקומפוזיציית הסרט, אדים הנוצרים מניקוי גליונות הקומפוזיציה ומתהליך ההקשחה בחום של הלוחות, ואדי אמוניה הנוצרים בתהליכי האוזאליד. בשלב זה נוצרת גם פסולת נוזלית הכוללת בין היתר כימקלים עם פסולות כסף מתמיסות הפיתוח והקיבוע; תמיסות אלקליניות משומשות ממעבד לוחות האופסט עם פסולת שרפים, חומרי צבע, ומרכיבי דיאזו; תערובות ממסים ופסולות של פוטופולימרים מוצקים ומוצקים למחצה.

אפשר למצוא שם חומרים מזיקים במיוחד דוגמת טולואן, ציקלוהקסנון או כסף, אך הפרסום מצליח לסקור את התהליך מקדם הדפוס ועד לאחריו, וכן למנות את חומרי הפליטה והפסולת הרבים, מבלי שניתן יהיה להבין ממנו מה הם המזהמים העיקריים של תעשיית הדפוס.

בכלל, אם יש משהו אחד ברור שניתן לומר על זיהום הדפוס, הוא שמדובר בחור שחור אחד גדול. כתם דיו. השאלה הפשוטה לכאורה, "מה הם המזהמים העיקריים של התעשייה", נותרה ללא מענה. הצלחתי לא לקבל תשובות מהתאחדות התעשיינים, ממשרד התמ"ס, מהמשרד להגנת הסביבה, מגורמים בתעשייה, ואפילו מהמחלקה המדעית של אדם טבע ודין. שורה של מומחי זיהום ענתה את אותה תשובה בגרסאות שונות: התקלת אותי.

בבתי דפוס בהם לא ננקטות פעולות מנע, עובדי הדפוס שואפים לאורך כל היום את אדי הממסים (בעיקר תרכובות אורגניות נדיפות, VOC). "זה חלק מהדפוס", מספר גונן שגיא מהמקומון גפן המפורסם בישובי בקעת הנדיב " יש הרבה מדללים, חומרים שעושים היי". לסוטול הזה יש מחיר הכולל נזק לכליות לכבד ולריאות, ייבוש של העור, דרמטיטיס, והשפעות על מערכת העצבים. "בבית דפוס יש חומרים שאסור אפילו לגעת בהם בידיים", מתמצת את העניין יוסי מור, מחברת אקופרינט.

בעבר היה שימוש נרחב בצבעים שהכילו מתכות כבדות. כיום, עם עליית המודעת לסכנה הסביבתית הטמונה בהן, יצאו אלה משימוש כמעט לגמרי, אם כי נותרו צבעים דוגמת "כחול פרוצס" המכילים נחושת.

לשאלה באשר לתעשייה בארץ, יש יותר מתשובה אחת. בעוד בבתי הדפוס הקטנים אומרים במפורש כי "אף אחד לא בא אלינו בדרישות" והשפכים חוגגים. בתי הדפוס הגדולים עשו כברת דרך ארוכה בשנים האחרונות. דורון חרפק, מדפוס גרפיקה בצלאל, מספר שעד לפני עשר שנים היה למשל שימוש נרחב בלכה על בסיס ספירט, וכיום כבר לא רואים את החומרים הללו. "התעשייה יותר מתקדמת, הצבעים יותר על בסיס צמחי והממיסים יותר ידידותיים. כל הזמן יורדות הכמויות של החומרים הללו". בנוסף, מי שעובדים בצבעים נוזליים מתקינים מערכות ניטור שקולטות ומעבות מנדפים ואף שורפות את עודפי הגזים. הדברים נעשים בעיקר מטעמים של בריאות העובדים. חרפק מספר שהוא מחויב לנטר את חשיפת העובדים לחומרים מסוכנים, ולבצע בדיקות תקופתית לוודא שלא נחשפו. הפסולת הרעילה, "טונה, טונה וחצי מדי חודש", נאספת ומועברת לרמת חובב (טיפול שעיקרו ריכוז והרחקה של החומרים הבעייתיים – אך לא סילוקם).

כמו תמיד, השאלה היא מה החלופה. תחום הדפוס הירוק מדשדש. מור מאקופרינט, טוען שמלבד כמות הייצור אין סיבה שהדפסה ידידותית לסביבה תהיה יקרה יותר. עיקר העניין בדפוס "ירוק" הוא דווקא הנייר. באופן מסורתי נעשה שימוש בכימיקלים לייצור הנייר, הלבנתו והוצאת העצן (ליגנין) מהעיסה. "בנייר אקולוגי, כל התהליך הוא עם חומרים מהטבע, כך שגם אם אני מטמין אותו, אין חומרים שפוגעים אדמה ובמי השתייה", הוא מסביר. "יש גם נייר תואם כרומו, אחד לאחד. הוא יותר יקר במשהו כמו 20%, ושאר מרכיבי הדפוס זהים". השימוש הוא בצבעים על בסיס צמחי, ואולי הכי חשוב – אם יש ברירה נמנעים מציפויים של לכה, ובוודאי מלימינציה, ציפוי ניילון שהולך ונהיה נפוץ.

אדיר מזרחי, סמנכ"ל הפיתוח של מאירגרף, ניסה להרים מיזם של הדפסה ירוקה (greenprint.co.il) – וויתר. "אנשים לא מוכנים לשלם אפילו 10% יותר עבור דפוס ירוק", הוא אומר. מזרחי מספר כי השקיע בכך עשרות אלפי שקלים, ומאמצים ניכרים בחינוך העובדים. "בתקופה שרציתי להשליט את המהפך הזה פה, לקחנו חומר חומר וחיפשנו חלופות ירוקות. בקושי מצאנו. הדברים שמצאנו היו יקרים ב-40%. בסופו של דבר נסוגתי".

חרפק מצדו מציין שבסופו של דבר הבעיה נמצאת במקום אחר: ההתפתחות הטכנולוגית הביאה לירידת המחירים, ודווקא להגדלת כמויות הדפוס. "הדבר העיקרי הוא הורדה של תרבות הצריכה. זה כאילו נגד האינטנרס שלי לומר את זה, אבל צריך להפסיק להדפיס כאלה כמויות".

נייר ירוק? בקשו את התקן של המועצה לניהול יערות , Forest Stewardship Council) FSC).

קישורים

http://www.fsc.org

http://grafica-bezalel.com/h-about.asp

http://www.greenprint.co.il/

http://www.industry.org.il/_UploadsCl/dbsAttachedFiles/madrichdfus.pdf

http://www.bigskyprint.com/print-paper-environment.pdf

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-29428-00.html?tag=17-59-59

בשנים האחרונות זוכה דרך הבשמים לעדנה. מהנתיב שהוביל מחצי האי ערב לפטרה ומשם לחוף הים התיכון (ושלוחה נוספת לדמשק), נודע במקומותינו בעיקר הקטע שחוצה את הנגב ממואה שבערבה לכיוון עבדת (הידוע גם כ'דרב אל סולטאן'). 4 הערים נבטיות לאורך הדרך – עבדת, ממשית, שבטה וחלוצה – אף זכו למעמד של אתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

דרך חשובה נוספת – יש שיאמרו אף חשובה יותר – היא דרך אדום המקראית, הדרך הראשית מירושלים והר חברון לאדום, המוזכרת אי אלו פעמים במקרא.

יש הטוענים שגוגל הוא הדבר הכי דומה לאלהים שקיים בעולמנו. מכיוון שאלהים נמצא באיזור חיוג תפוס לאחרונה, עשינו ניסוי קטן בגוגל, והשווינו שני מושגים: "דרך אדום" "דרך הבשמים". החיפוש העלה שדרך הבשמים מוזכרת ברשת פי עשרה ויותר מדרך אדום (כ-20 אלף פעם לעומת 1,780). שתי מחרוזות החיפוש, ראוי להדגיש, לא זוכות לפופולאריות יוצאת דופן, אפילו פחות פופולאריות מ"גילי סופר" (25,700), שלא לדבר על "מסע אחר" (171,000).

מאידך גיסא, דווקא נחמד מאוד מה שמביא גוגל על דרך אדום, מסלול אופניים שעשו החבר'ה משדה בוקר בין המצודות העתיקות שלאורך הנתיב, וגם סריקה של שני פרקים המספרים על זיהוי הדרך בשנות ה-50. אחד "גילויה של דרך אדום" מאת יוחנן אהרוני, והשני "מסתורי דרך אדום המקראית", מאת בנו רותנברג.

תהיינה הסיבות שבעטיין עלתה הדרך הנבטית על ראש שמחתנו אשר תהיינה, נדמה שקיפוחה של הדרך בה צעד אברהם אבינו (טוב, נו, לא באמת, הוא הרי סתם דמות ספרותית) מוגזם, וכי הגיע הזמן שנתן את הדעת גם על המורשת שלנו.

ההתעניינות בדרך העתיקה, המשמשת עד היום את הבדואים באיזור, אינה מקרית. בשנים האחרונות ישנן אי אלו יוזמות "פיתוח" המאיימות להרוס את הנתיב העתיק, שתיים מהן גדולות במיוחד. אף כי לא הייתי מציע למשקיעים לרוץ ולהשקיע במניות של אותה חברת חיפושי נפט, עדיין לא הוסר סופית איום הקידוח במעלה זרון (מסע אחר 000) שלאורכו עוברת דרך אדום. מטרידה הרבה יותר תוכנית חברת רותם אמפרט לכריית הפוספטים בשדה בריר שליד ערד, המאיימת – כך לפחות על פי המתנגדים לכרייה – להפוך את נחל חימר דרכו עוברת הדרך ההיסטורית למסוע פוספטים ודרך משאיות.

תושבי ערד שיצאו למאבק בתוכניות, גילו להפתעתם שחברה להגנת הטבע, לא ממש עומדת לצדם במאבק: התוכנית אינה מופיעה בדו"ח האיומים על השטחים הפתוחים שמוציאה החברה מדי שנה, וקולה לא נשמע בעניין. יתרה מזו, התוואי המקורי של שביל ישראל שעבר בדרך העתיקה, לאורך נחל קינה ונחל חימר, הוסט לפני שנים אחדות לכבוד תוכניות הכרייה. לטענת התושבים, מקריבה החברה את השטחים הפתוחים באיזור ערד, כמו גם את בריאותם של 40 אלף תושבי האיזור, למען שמירה על שטחי "חצבה מערב", שגם בהן מתכננת רותם אמפרט כריית פוספטים – כרייה שנבלמה בקמפיין 'ארץ בראשית' לפני שנים אחדות, אך עדיין עומדת על הפרק.

לאחרונה, החליטו בערד לצאת בגלוי נגד שתיקת החל"ט, ועלו על מסלול התנגשות חזיתי איתה. שניים מחברי עמותת "רוצים לחיות בלי מכרות", דב פוניו, וד"ר בתיה רודד, פרסמו מאמר בנושא. תגובת דובר החברה למאמר, הייתה קצרה ומפתיעה: "המאבק הוא בנושא בריאותי ואין זה תחום עיסוקה של החברה להגנת הטבע".

עמדת הדרג המקצועי קצת יותר מורכבת. ראש אגף שמירת טבע בחברה, ניר פפאי, מסביר שתוכנית מתאר לכרייה שנמצאת כעת בהכנה, ובמסגרת זו צריך לפעול. "חייבים לראות מה החלופות". לדבריו, כגוף בר שיח החל"ט לא יכולה רק לצעוק שאסור לכרות. "כגוף רציונלי אנחנו צריכים לראות מה הצרכים, ואז להגיד איפה. אנחנו לא מסתירים שמטריד אותנו שזה ילך למקומות מאוד רגישים". עם זאת מוסיף פפאי, שאם ישתכנעו שיש פה פגיעה בבריאות הציבור, לא יתמכו בכריה.

פפאי מכחיש מכל וכל את ההאשמה על עסקה כלשהי של בריר תמורת חצבה מערב. "אין לנו שום מחויבות, אלא רק צורך לראות את הדברים בראייה כוללת. הכי קל לארגון שמתבסס על תמיכה ציבורית פשוט להצטרף למאבק. אבל זה נורא לא רציני, זה שטחי. ומה יהיה מחר? כשיבואו ויגידו 'בוא תבחר איפה לכרות'?".

ובאשר לדרך אדום? בקושי ניתן היה לחלץ הצהרה כלשהי על חשיבותה מאנשי החברה. דובר החברה חזר וענה כי מכיוון שאין כיום כל תוכנית המסכנת את המרחב או את הדרך וגם לא יוזמה המקודמת לשימורה "אין למה להתייחס". פפאי מצדו מציין כי הוא מניח שאם יהיה מצב שיכרו, אפשר יהיה לדבר איפה יכרו ואיפה לא בתוך שטח התוכנית. "אני אומר בואו נבדוק מה הערכיות. השטח הוא גדול, ויש שטחים יותר מרוחקים. לא חייבת להיות כרייה בנחל קינה". היחיד שניתן היה לחלץ ממנו (במאמץ ניכר) אמירה כלשהי בזכות חשיבות הדרך, היא שי טחנאי, רכז שמירת הטבע בדרום: " זו מערכת שראויה לשימור, הוא אומר, וחוזר על הטענה שאין עליה כל איום "היום זה חלק משמורת טבע מדבר יהודה דרום. שכרגע לא מאוים על ידי אף תוכנית: גב קינה, חרבת עוזה חרבת רדום, וכל איזור שנמצא ממזרח לה, והדרכים שעברו בו. בסך הכל זה איזור מאוד ערכי, שתוכנית בריר לא מאיימת עליו".

דב פוניו, שמוביל את הקו על פיו יש להדגיש את הנזק של התוכניות לטבע ולערכי המורשת, ולא רק לבריאות התושבים, דוחה את הדברים בתוקף. "התוכנית הנוכחית היא להעביר את חומר הכרייה דרך נחל חימר, בדרך אדום. אין דרך אחרת. זו התוכנית ואין בלתה".

"מה רוצים לומר לי?!", ממשיך פוניו, "שאם יהיה שם מכרה למעלה, זה ייעלם לגמרי ממי שמגיע לאיזור?! הנוכחות של המכרה תחסל את המקום כאתר תיירות. נקודה". כדוגמה הוא מביא את בקעת צין. גם מי שרוצה להגיע למקום שלא נפגע, רואה בכל מקום סביבו מכרות. "זה מזעזע ולכן מטיילים שם הרבה הרבה פחות. זה היה איזור טיולים ענק שהפך להיות זניח כי הכל שם הרוס".

בשנים האחרונות הצליח פוניו להביא אלפי מטיילים לנחל קינה. "מי שיגיע לנחל קינה, לא יגיע לשלוחת צלמון", הוא אומר בהתייחסו לדרך הבשמים. "אני מכיר את שלוחת צלמון כאת כף ידי, זה מקום שנמצא מאחורי גבו של אלהים. לעומתו נחל קינה נגיש לאלפי משפחות עם ילדים שמגיעות הנה. בחגים עומדות פה עשרות מכוניות, ניגשים ונהנים מטבע. אי אפשר להגיד שאם יהיה שם מכרה זה לא יפגע בזה. דרך אדום עוברת על הנתיב ויורדת לנחל קינה עד להתחברות עם נחל חימר. יש לי את התוכניות שלהם: מסוע הפוספטים שאמור לרדת למישור רותם עובר בתוך זה". פוניו ממש כועס על אנשי החברה, ובפרט על פרופ' אמוץ זהבי, ממקימי החברה, ומנהל בית ספר שדה חצבה, שאף התבטא בעבר בעד חלופת הכרייה בערד. "אני מדבר על נכס של מורשת עם ישראל שבו עלו המרגלים של יהושע, שבו ירד יהושפט להילחם במלך מואב".

נדמה כי הגיע הזמן שמישהו ירים את הכפפה, ירתום את הגופים הנוגעים בדבר (משרד התיירות, רשות העתיקות, רשות הטבע והגנים, משרד החינוך והתרבות, פורום התיירות של הרשות לפיתוח הנגב ואחרים) ויקדם יוזמה לשימור וטיפוח דרך אדום כאתר מורשת – אם לא כאתר מורשת עולמית, לפחות כאתר מורשת לאומית.

גילוי נאות: הכותב בוחן את האפשרות להפוך לתושב ערד בקרוב

טועה מי שחושב שלא כלכלי להיות ידידותי לסביבה. לאחרונה הוכיחה זאת ענקית התקשורת AT&T, שהציגה חיסכון שנתי של 44 מיליון דולר בעלויות האנרגיה שלה, באמצעות 4,200 פרויקטים לחיסכון אנרגיה שיישמה במתקניה.

בין היתר החליפה החברה את בקרי התאורה ואת נורות הליבון בנורות LED ביותר מ-1100 אתרים סלולריים; שדרוג הרשת והסרת מתגים ב-11 אתרי משרדים מרכזיים חסכה לחברה יותר מ-300 אלף קילוואט חשמל, ואילו תוכנה לניהול צריכת החשמל ב-169 אלף מחשבים אישיים הניבה חיסכון המוערך ב-614 אלף דולר.

בשנת 2008 הקימה החברה מדד "עוצמת אנרגייה" המודד את כמות האנרגיה הנדרשת להעברת המידע במונחים של קילוואט / טרה בייט של נתונים. החברה לא רק עמדה ביעד שקבעה לעצמה לשנת 2009 – הפחתה בת 15% במדד, אלא הגיעה להפחתה של 23.8% בצריכת האנרגיה לכל טרה בייט. יעדה של החברה לשנת 2010 היה ירדה של עוד 15% במדד זה.

ב-2009 יצא לדרך גם כרטיס הניקוד האנרגטי שמשמש לדירוג הביצועים האנרגטיים בכל אחד מ-500 מתקני החברה המובילים בצריכת האנרגיה. הכרטיס עוקב אחר הנתונים, מציב מטרות, ומעניק נקודות על ביצועי האנרגיה של מנהלי האתרים של החברה. אשתקד גם השיקה החברה תכנית הכשרה מקוונת לניהול אנרגיה למנהלי האתרים.

"כרטיס הניקוד, ותכנית ההכשרה היו גורמי מפתח שאפשרו ל-AT&T להגיע לחיסכון המשמעותי באנרגיה", מסר ג'ון שינטר, מנהל האנרגיה של הארגון. "סיפקנו לעובדים שלנו את כלי המעקב הנחוצים, האימון, והתמריצים, על מנת שיצליחו במאמץ הכביר שלהם להפחתת השימוש באנרגיה של החברה, ולהשגת החיסכון המשמעותי בהוצאות".

בשנת 2010, השתתפה AT&T בתוכנית "מגוייסי האקלים" של קרן ההגנה על הסביבה (Environmental Defense Fund Climate Corps program), יוזמה שהשיקה הקרן על מנת לסייע לחברות מובילות לקצץ בעלויות התפעול שלהן ולהפחית פליטות פחמן, באמצעות זיהוי הזדמנויות ליעילות אנרגטית בקנה מידה גדול.

"באמצעות התוכנית יכולנו לסייע ל-AT&T לזהות פוטנציאל חיסכון של 80% בחשמל לתאורה על פני שטח של יותר מ-100 מיליון רגל רבועים (כ-9 מיליון מטרים רבועים)", מסבירה בהודעה לעיתונות ויקטוריה מילס מהקרן, "הדבר מדגיש כי כל חברה יכולה לבצע התייעלות אנרגטית משכנעת גם מבחינה עסקית". ראוי לציין כי האחריות הסביבתית של AT&T אינה מתחילה ונגמרת בהתייעלות אנרגטית, וכי החברה, ה"מחויבת לשילוב פרטיקות של עסקים בני קיימא", היא חלק מקבוצה הולכת וגדלה של חברות הפועלות מתוך אחריות תאגידית לקהילה ולסביבה.

קישורים

הודעת AT&T לעיתונות
http://www.att.com/gen/press-room?pid=19259&cdvn=news&newsarticleid=31659&mapcode=regulatory

Environmental Defense Fund Climate Corps program

http://edfclimatecorps.org/

מחירי הלינה בארץ די מטורפים. חשבו על זה רגע בדולרים, ולא תאמינו כמה אנחנו משלמים. זו כנראה אחת הסיבות העיקריות לכך שבשנים האחרונות הולכות ותופסות תאוצה אפשרויות הלינה היותר פשוטות – אוהל בשטח, אתר קמפינג, אוהלים בדואים ושאר חושות שמאפשרות טיול ארוך קצת יותר גם למי שהפרוטה לא בהכרח מצויה בכיסו. ירידת סיני ממפת התיירות עושה גם היא את שלה.

התחום מתפרץ בשנים האחרונות. בצפון צצים עוד ועוד אתרי קמפינג, ואתרי "לינת שטח" המאפשרים גם לינה באוהלים פרטיים, ובשנים האחרונות נפתחו עשרות אתרים שכאלה, ועדיין – מחירי הלינה הוכפילו ויותר. לפני שמונה שנים, כעשיתי לראשונה סקירת אתרי קמפינג, מלבד בכינרת נמצאו בקושי 15 אתרי קמפינג עם מקלחות חמות. היום יש כל כך הרבה מהם עד שנאלצנו לוותר על עריכת סקירה של כולם, או אפילו של רובם. לעיתים נדמה שכל מושבניק שני מציע לחיה האורבנית להקים אוהל "בטבע" על קצה החלקה. בדרום, אין כמעט אתרי קמפינג, אבל זה רק עניין של סמנטיקה: שם קוראים לזה חאן, וכמעט תמיד מדובר במקום שמציע גם לינה באוהל או מבנה משותף. חאנים ואורחאנים יש בכל הארץ אבל משום מה בכינויים הללו פופולאריים בעיקר בגולן ובמדבר.

האמת היא שהמחירים כבר משמעותיים: 50-80 שקלים לאדם, (ובעונה הבוערת עד 120 שקל לראש). משהו כמו 250 שקל למשפחה בת 3 נפשות. בלי אוכל. זול בהרבה מכל אפשרות אחרת, אבל גבוה מאוד, בקוסטה בראבה אפשר לגמור גם בחצי מזה.

זה לא רק עניין כלכלי, אלא גם עניין תרבותי. לא נראה לי שאני המשוגע היחיד עלי אדמות שמעדיף מלון של מיליון כוכבים על פני מלון 5 כוכבים – מפואר ככל שיהיה – בלי שום קשר למחיר.

בחופשת פסח לפני שנים אחדות יצאנו עם קבצה של חברים למה שזכה אצלנו לכינוי "מחנה" (במלעיל) ברמות מנשה. מצאנו לנו כיפה צופה לנוף של נחל רז עם אלון גדול במרכזה, ושטח שרמס עבורנו טרקטור של אחד מקיבוצי האזור. טוב נו, לא באמת עבורנו, אבל שיבולי השועל, ושאר שיבולי העונה ופרחיה שוטחו. 5 אהלים משפחתיים ומדורה אחת. לטעמי, אין כמו לינת שטח של ממש. בלי מים זורמים, בלי פסיליטיז, ובלי ווג'אראס. רק אוהל, אדמה ושמיים.

למרות שברירת המחדל היא שמותר לישון בשטח, לא בכל מקום זה אפשרי. שמורות הטבע, בתור התחלה, הן מקום בו אסור ללון (או להבעיר אש) אלא אם המדובר הוא בחניון לילה מוסדר/מוכרז/מסומן. הדבר היחידי שנותן חניון שכזה, הוא העובדה שזו נקודה שבה מפריעים בני האדם באופן מרוכז לטבע, ומשאירים אותו לנפשו במקומות האחרים.

חלק מהחניונים מסודרים ובתשלום, אך רובם – בעיקר בדרום – הם חינם בשטח הפתוח. בחניונים אלה אין אפילו נקודת מים או פח אשפה, אלא פשוט שטח ישר (ועפ"ר מוגן מרוח) המתאים ומותר ללינה. ומסומן באבנים, בשילוט כחניון לילה (יש גם סימון לחניון יום). לפעמים תמצאו שם עיגול אבנים למדורה, פינה שמישהו כבר עשה ממנה שירותים, ואולי אפילו איזה חצי בול עץ שמישהו סחב לשם ולא סיים לשרוף. למרבה הצער אתר רשות הטבע והגנים לא מפרסם את רשימת חניוני הלילה המלאה, אלא רק רשימה של אתרי לינה שהרשות מפעילה בתשלום (מיד נגיע אליהם). למרבה השמחה, השיקה החודש (?) הרשות אתר אינטרנט חדש, "אורחן לילה", בו מפורטים כל החניונים בארץ?

האתר החדש, הושק אחרי כתיבת הכתבה, כך שאפשר רק לציין שנאמרו לנו שלא רק חניוני הרשות יהיו בו. השקת האתר היא חלק מהתכנית הלאומית לעידוד תרבות הפנאי והנופש בחיק הטבע, עליה החליטה הממשלה בישיבתה המפורסמת במערה בבית שערים לפני שנתיים. עשרות מיליוני שקלים מושקעים בעניין הזה. גם שידרוג, גם מיתוג, גם פיתוח חניונים חדשים, הכוונה בנראות אחידה. אמריקה. טוב, לגבי הפיתוח, אנחנו בספק.

לעומת שמורות הטבע, יערות הקק"ל והחניונים שבהם מותרים ללינה (לקבוצות – בתיאום מראש). ביערות אין כמובן שמירה או תאורת לילה (נדמה לי שאנחנו דווקא מחפשים את החושך הזה), ונטייתם לבעור מצריכה שם משנה זהירות באש. חלק מחניוני הקרן הקיימת מציעים בנוסף לאדמה ולחתיכת שמיים גם מתקני עזר דוגמת שולחנות פיקניק, מתקני משחק (חניון פארק נחל קדש תחתון, חניון עין זיתים ביער ביריה, ביער לביא ליד צומת גולני, פארק שוהם, חניון גמלאי עיריית תל אביב ליד קיבוץ צרעה, חניון יער אשתאול, יער בן שמן, חניון רעים ביער בארי, או חניון הבור ביער יתיר), חצאי חביות למנגל, ברזיות מים, ושירותים (ביולוגיים על פי רוב). חיפוש המחרוזת "לינה חניוני קרן קיימת" יביא אתכם לעמוד 'חניונים ביערות ופארקים', באתר הקרן הקיימת, שם מופיעות רשימת החניונים באתרי קק"ל, וכן רשימת חניונים מיוחדים למנגל ולינת לילה – 22 מהם הפזורים מעמק החולה ועד הנגב.

בשנים האחרונות יצא לי ללון בכמה וכמה הזדמנויות ביערות הקרן הקיימת, לאו דווקא בחניונים, וזו הייתה חוויה חיובית ביותר. עם זאת, ראוי להדגיש שמחוץ לחניונים אסור להדליק אש ביערות, איסור שחיית אש שכמותי לא היססה להפר (שלא תעיזו לעשות את זה. בעיקר אם אתם לא ממש ממש, אבל ממש, יודעים מה אתם עושים).

בעונה המתאימה, חופי הים הם אחד מהמקומות היותר נוחים ומקובלים ללינת אוהלים. החול הרך והמים עושים את זה. במרבית החופים ניתן ומותר להקים אוהלים. עם זאת, רצוי מאוד לזכור לא להקים אוהל מתחת למצוקי החוף המתמוטטים – לא כדאי להתעורר עם כמה טונות של עפר על האוהל והיו מי שכבר מצאו כך את מותם. לאורך החופים גם לא מעט אתרי לינת אוהלים מוסדרים, חלק ניכר מהם בגנים לאומיים, דוגמת אכזיב, בית ינאי, אשקלון וכמובן חוף הבונים שנסגר לתשלום לפני שנים אחדות למרות המחאות, ושמתנהל בו מאבק בתוכניות הבנייה של הרשות. חופים אחרים – אכזיב, דור, מכמורת, זיקים או ניצנים, מופעלים על ידי גורמים פרטיים ומאפשרים לינה בתשלום.

גם סביב הכנרת קמפינגיה אחת שלמה. עוד יש בה אי אלו חופים פתוחים, אך רוב קו החוף תפוס, ועל כן רוב רובם של האוהלים מוקמים בחופים בתשלום. האמת היא שהקמפינג הופך את דמי הכניסה היומיים למשתלמים למדי. בעצם, תעריף הכניסה שנגבה בחופים (כל עוד שר הפנים לא חתם על הצו המעביר את הגבייה עבור "חניה" ב"חניון" לגבייה שעתית) הוא תעריף לינה למחנאים, ולכן הוא משתלם למדי כאשר לא באים רק לשעות אחדות. אתר קמפינג נוסף באזור שאי אפשר שלא להזכיר הוא פארק הירדן, המתיימר להיות "אתר הקמפינג הגדול והיפה בצפון". בפארק הגדול מקום נרחב להקמת אוהלים, מי ירדן שוקטים, מפלונים, מסלולי טיול קצרים, וכמובן שירותים ומקלחות, גם המחיר – 70 שקלים לרכב פרטי – אטרקטיבי למדי.

אחד הדברים המבוקשים ביותר בכל האמור להקמת אוהל, הוא מקווה מים: מעיין, בריכה, או פלג זורם. זה המקום לציין שאין ללון בסמוך למקווי מים במדבר. אולי אין כמו להתעורר בבוקר ליד איזה גב, אך המים במדבר הם משאב נדיר עליו מתקיימות חיות הבר, ולינה בסמוך להם מונעת מבעלי החיים לבוא לשתות, ולאורך זמן עלולה "לגרש" אותם מהאיזור בכלל. בצפון הארץ, לעומת זאת, נותרו עוד אי אלו אפשרויות רטובות.

פעם מותר היה לעשות קמפינג על הנחלים הגדולים בגליל העליון. אני עוד זוכר ימים שהתמקמנו לאורך הירדן או אחד מיובליו, נהינו מהטבע, מהמים שעוד היו טובים לקפה ותה, ומאפשרות הרחצה. לפני שנים אחדות אסרה המועצה האיזורית הגליל העליון את הלינה שלא באתרים מוסדרים, ואף חילקה דוחות לנופשים שהקימו אוהלים או הבעירו אש על גדות הנחלים. זו המועצה היחידה בארץ שמקיימת כזה איסור. הציניקנים יאמרו שהדבר נעשה על מנת לפרנס את אתרי הקמפינג בתשלום, הסיבה הרשמית היא בכל אופן כמובן השמירה על הנחלים מפני הנופש המזהם, בהקשר של תוכנית LIFE של האיחוד האירופי באיזור. במועצה אמנם מבטיחים שבעתיד יהיו גם חניוני לילה נטולי שירותים וללא תשלום, לכשיקום "פארק התעלות" מצפון לאגמון החולה, אבל בינתיים כל מה שיש הוא הידיעה שמדרום ללהבות הבשן לאורך התעלה המערבית של הירדן לא ניתנים דוחות ובשבכלל, מערבה לירדן זו מועצה איזורית מבואות חרמון. כעשרה אתרי קמפינג יש באיזור, מה"אקולוגי" של משפחת הירש בדישון, עבור ב רפטינג נהר הירדן שבדרום עמק החולה, ובכמה וכמה אתרים על הדן החצבאני והבניאס – חניון מעין, קייאקי כפר בלום ,פארק הדיג בדפנה, על הנחל בדפנה, קמפינג "דג על הדן" הגדול אשר על נהר החצבאני, וכלה במושבים כשאר יישוב, ושדה אליעזר ועוד כמה, חלקם לא ממש מוסדרים כחוק.

אחד האתרים הכי מפורסמים ומושקעים באזור הוא דווקא האתר בחורשת טל, שמפעילה רשות הטבע והגנים (כן שוב הרשות. בכל זאת גוף ותיק ומנוסה בתחום). אולי זה עניין של מזל, אבל לפחות בפעם בה לנו אנחנו שם – ממש ממש בסוף העונה – מצאנו מקום מסודר ונקי באופן מרשים מאוד. מניסיון אישי, כך גם בחניון מצדה מערב, אם כי לשם לא נראה לי שנחזור. כל אחד והסגנון שלו, אבל משטחי חצץ, תאורת אצטדיונים, ומדורה בתוך חבית אינה בדיוק החלופה המועדפת עלי. עם זאת, המקום מתוקתק, כפי שאומרים בצהלית (ובכלל צבאי למדי). סביר להניח שזה פוגע לטעמו של הציבור הרחב. כמו בחניונים נוספים שהרשות מפעילה בגנים הלאומיים ובשמורות הטבע, יש שם גם אפשרות ללון באוהלים "בדואים", ולא רק באוהלים פרטיים שהבאתם מהבית. בחורשת טל, יש אפילו בקתות ובונגלוס מגוון סטנדרטים לצד המדשאות הטבעיות, פלגי המים, האלונים המדהימים שנתנו למקום את שמו הערבי, ובריכת השחייה עם מימיו הקפואים של הדן. יתרון נוסף לאתרי הרט"ג (מלבד כמובן שהכנסות הן קודש לשמירת הטבע בישראל, עאלק) הוא שהתשלום הוא מגיל 5 ומעלה, בעוד שבאתרים הפרטיים גיל המינימום לתשלום נמוך יותר.

הלינה באוהלי אירוח גדולים ובשאר סוכות למיניהן– החל בחאנים בנויים באבן, דוגמת החאן במכמנים, עבור באוהלים מאוהלים שונים ("בדואי", על פי רוב מפלסטיק, מרוקאי, קזחי) וכלה בסוכות קש או אדמה למיניהן (חושות בפי העם). רוב רובם מאפשרים לינה גם באהלים פרטיים. שני ההבדלים המרכזיים: מרחב הלינה הגדול והמזרונים המסופקים על ידי אתרי הלינה – שירות שרבים מעדיפים. נכון, אפשר להצטייד במזרון (אפילו מתנפח), אבל המציאות מראה שאנחנו מעדיפים לא להיסחב. גם מבחינה חברתית יש משהו בלינות המשותפות הללו.

באתר האישי שלי, "לא ערוך" עדיין מופיעה סקירת החושות (הלא ערוכה) שערכתי עבור ידיעות אחרונות לפני 4 שנים. אם לשפוט על פי מספר המבקרים בעמוד, וגם בגידול במספר המקומות שמצעים את האפשרות (אז היו תריסר) גם זה תופס תאוצה. עניין החאנייה כבר דובר בסקירת החאנים בערבה בגיליון שעבר. מאלו שלא הוזכרו כלל ראוי להזכיר את חוות הבודדים, את חולות מקמן, את חאן שחרות זצ"ל, את התופעה החדשה של לינה אצל בדואים, וגם את הסוכות בחצר ביתה של משפחת ואקנין במושב כמהין ("חאן נחל לבן"). לא נצא ידי חובתנו, אם לא נזכיר מהחדשים את 'ירוק עז' באילניה, סיפורי בדים באלי-עד, ואת הקאזות בפארק גני חוגה שבעמק בית שאן (רק את הראשון הרחתי). בפארק המעיינות החדש, אם כבר הגענו עד הלום אימצה המועצה האיזורית את המודל הלא ברור של אגמון החולה, וסוגרים אותו לפנות ערב – אם בטעות גם אתם תכננתם על נחל הקיבוצים או על עין שוקק.

השינויים מרחיקי הלכת שעברו על התחום בשנים האחרונות, הם כאין וכאפס למה שיקרה פה בקרוב, אם התוכנית הממשלתית תצא לפועל. שאלת השאלות, עד כמה ניתן יהיה להקים אוהל בשטח הפתוח, החופשי, ועד לאן ירחיק תהליך המסחור וההפרטה של כל אלה, תלויה בגורמים רבים. גורם עיקרי הוא התנהגותם של המחנאים עצמם. אם נשכיל לא ללכך ולא לפגוע בסביבה בה אנו לנים – תמיד ישארו שטחים פתוחים להטות בהם אוהל. כי גם האינטרס הציבורי עומד לנגד עיני המדינה בתהליך ההסדרה המתרגש עלינו. לילה טוב.

+++++++ בוקסה: איך מוצאים אתר שווה? +++

באינטרנט. הרשת לא חיכתה לאתר האינטרנט שמשיקה רשות הטבע והגנים, וכבר היום ניתן למצוא מידע רב מאוד על אתרי הלינה וחניוני הלילה הרבים (בתשלום וללא תשלום). שני האתרים המובילים בתחום הוא אתר מפה (גם החלק שלא סגור לתשלום) ואתר טיולי. אלה מציעים בנוסף למנועי החיפוש, מידע בסיסי על כל המקומות, ודירוג גולשים. אחרי שמצאתם בהם מקום שנראה לכם – חפשו אותו ברשת: האתר של האתר בו המידע הכי מעודכן על פי רוב, העמוד שלו באתרי נופש למיניהם, דברים שנכתבו עליו וגם אתרי הנחות, יביאו אתכם מהר מאוד למקום שמתאים לכם.

גזור ושמור:

אורחן לילה, מבית רשות הטבע והגנים
WWW.WWWWWW

חניוני לילה, טיולי
http://www.tiuli.com/camping_sites.asp

מפה (250 מקומות)
http://www.mapa.co.il/general/searchresult_locked.asp?textSearch=חניון+לילה

רשימת חניונים מיוחדים למנגל ולינת לילה, קק"ל
http://http://www.kkl.org.il/kkl/hebrew/nosim_ikaryim/yeharot/atarey_kkl/overnight%20camping.x

חניונים בתשלום, רשות הטבע והגנים
http://parks.org.il/BuildaGate5/general2/data_card.php?Cat=~~~274701489~CardAll~&ru=&SiteName=parks&Clt=&Bur=806624072

חאן קטן בערבה
http://www.ifeel.co.il/page/17380

חושות בצפון
http://gilisoffer.com/WP/?p=111

++++בוקסה: דברים שרציתם לשאול +++++

לפני שמזמנים מקום באתר קמפינג או בחאן, יש מספר דברי שכדאי לברר:

מדשאה, שולחנות פיקניק, מי שכשוך – יש?
מדורה – מותר? סמוך לאוהל? ומה עם אספקת עץ?
מנגל של המקום – יש? איזה?
מזרונים, כירות גז, מקררים – יש? בתשלום נוסף?
שירותים? מקלחות? חמות?
צל – עצים או סככות?
הגבלת צפיפות
תאורה – איזו? האם מכבים ומתי?
מתח חשמל – יש? גבוה או נמוך? בתשלום נוסף?
מדיניות השמעת מוזיקה
מה עם היתושים
צ'ופרים – מדיר עזים ועד מגלשות מים. אתרי קמפינג רבים, הם מקומות שעיסוק הליבה שלהם אחר לגמרי. עפ"ר מחיר הלינה כולל את מחיר הכניסה, ואם אתם בעניין זה מאוד משתלם.

+++++ בוקסה: מה לעשות?+++++

והנה עוד משהו שכולם עושים ולא מדברים עליו. סלחו לי על המילה: מחרבנים את הטבע. אנא אנא אנא, זה שהתמקמתם איפשהו והגדרתם את השירותים דווקא "שם", לא אומר שבעוד יומיים לא יגיע מישהו שיגלה את השאריות שלכם מטר מהאוהל שהקים. מנהג שריפת נייר הטואלט לא ממש מספק (ודיר באלקום עם המגבונים).
אז מה לעשות? לחרבן ולכסות. זו אגב גם הוראה מפורשת בתורה: "כִּי-תֵצֵא מַחֲנֶה… וְיָד תִּהְיֶה לְךָ, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה; וְיָצָאתָ שָּׁמָּה, חוּץ :וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ, עַל-אֲזֵנֶךָ; וְהָיָה, בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ, וְחָפַרְתָּה בָהּ, וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת-צֵאָתֶךָ" (דברים כ"ג)

קישורים

אורחן לילה, מבית רשות הטבע והגנים
WWW.WWWWWW

חניוני לילה, טיולי

http://www.tiuli.com/camping_sites.asp

מפה (250 מקומות)

http://www.mapa.co.il/general/searchresult_locked.asp?textSearch=חניון+לילה

חאן קטן בערבה

http://www.ifeel.co.il/page/17380

רשימת חניונים מיוחדים למנגל ולינת לילה, קק"ל

http://http://www.kkl.org.il/kkl/hebrew/nosim_ikaryim/yeharot/atarey_kkl/overnight%20camping.x

חושות בצפון

http://gilisoffer.com/WP/?p=111

החלטת הממשלה

http://www.pmo.gov.il/PMO/Archive/Decisions/2008/03/des3367.htm

פארק הירדן

http://www.parkyarden.co.il/content/%D7%A7%D7%9E%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%92-%D7%9C%D7%99%D7%A0%D7%AA-%D7%A9%D7%98%D7%97-%D7%9C%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%91%D7%90%D7%95%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%9D

חורשת טל

http://parks.org.il/BuildaGate5/general2/data_card.php?U=no&SiteName=parks&ItemID=389928699&ValuePage=Card1

גני חוגה

http://www.huga.co.il/173660/%D7%9C%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%91%D7%97%D7%90%D7%9F-%D7%9E%D7%A2%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA

דגי דפנה

http://www.dagei-dafna.co.il/camping.asp

דרך הנחל, דפנה

http://www.park-dafna.com/

חניום מעיין – קייקי הגושרים

http://www.kayak.co.il/contents/category.asp?contentCatID=46

קייקי כפר בלום

http://www.kayaks.co.il/content/%D7%A7%D7%9E%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%92-1

דן על הדן

http://www.dagaldan.co.il/?p=camping

ראפטינג נהר הירדן

http://www.rafting.co.il/

דברים כ"ג, י'

http://www.mechon-mamre.org/i/t/t0523.htm#10

המדריך לאתרי קמפינג, ynet 2003

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2809782,00.html

התכנית הלאומית לעידוד תרבות הפנאי והנופש בחיק הטבע
href="http://parks.org.il/sigalit/top/kemping.pdf

"יש. יש", קורא יגאל מילר בשמחה, מיד לאחר שהוא מקבל בטלפון הסלולרי את ההסבר מהצלם שעוקב אחר קן עיטמים לבני זנב בשמורת החולה. "יש. בקיעה ראשונה בטבע אחרי עשרות שנים". מילר, המנהל את פרוייקט רביית הדורסים מטעם רשות הטבע והגנים הוא מעיין שלוב של אומנת, ונהג מונית. בעצם, כמעט כמו כל אבא, הוא מכלה חלק ניכר מזמנו בלהסיע את הילדים מפה לשם. במקרה של מילר התחיל הבוקר באיסוף ביצת נשר בכלוב בספארי, הבאתה למדגרה בגן החיות התנכ"י בירושלים, משם הוא לוקח את שני הגוזלים שרק בקעו לבסיס האם של התוכנית: שמורת חי בר כרמל. לעת עתה הגוזלים מצייצים בתוך ציידנית ממנה אילתר אינקובטור. עין אחת על הכביש, עין אחת על מדחום ארגז הגוזלים, עין שלישית על המכשיר שקולט את האותות מהמשדרים שהוצמדו לחלק מהדורסים ששוחררו, ותוך כדי כך שלל שאלות לאיש שתחת קן העיטמים: מה בדיוק הם מביאים לאכול? האם הם מערבבים רוק במזון? איך הם מתנהגים? ושאר סימנים שיעידו שאכן בקע בארץ גוזל עיטמים ראשון לאחר יותר מחצי מאה. הקן גבוה על העץ ואי אפשר להביט פנימה ולראות האם התרחש הנס.

העיטם לבן הזנב (White tailed Eagle) נעלם כמעט לחלוטין מהטבע בישראל. שני הזוגות האחרונים של הדורס הגדול בישראל ובאירופה, קיננו כאן בשנת 1957. לאחר מכן פסק הקינון. אלה היו ככל הנראה הנציגים האחרונים של המין באזור כולו (לבנון, ישראל, סוריה ועיראק), ומאז ההכחדה נצפים בארץ רק עיטמים בודדים חורפים או חולפים. העיטמים הם רק אחד ממיני הדורסים (ואוכלי הפגרים) שהפרויקט גרעין הרבייה עמל בשימורם ובהשבתם לטבע, העיט הנצי, בז הצוקים, הנשר, הרחם, והעיט הזהוב גם הם חלק מהתכנית.

"מצבה של אוכלוסיית הדורסים בישראל ובמזרח התיכון די קטסטרופלי", אומר ד"ר יוסי לשם, מנהל המרכז הבינלאומי לחקר נדידת הציפורים בלטרון. לשם מסביר כי המפנה הרציני במצב הדורסים בישראל חל במלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה נשאר נשק חם בארץ, רבים מתושבי הארץ שהיו מצוידים בו החלו לירות ביונקים הגדולים. אוכלי הפגרים שמקור מזונם הצטמצם, נפגעו קשות, אך עדיין יכלו להתקיים על פגרי הגמלים והצאן של הרועים. "המכה השנייה הייתה לאחר קום המדינה, כשהקימו שטחי אש גדולים בנגב, וסילקו את הרועים הבדואים". שיפור משמעותי של התנאים הסניטריים, גם הוא הביא לפחות תמותה ולפחות מזון בשטח. הפיכת השטחים הפתוחים לשטחי חקלאות ולאיזורים מבונים הרס את בתי הגידול, והשימוש האינטנסיבי בחומרי ההדברה – בין היתר במבצעי חיסול הכלבת – הרעיל רבים מהם בהרעלות משנה. התפישה הרווחת היא שניתן לראות מה מצבה של מערכת אקולוגית על פי מצב טורפי העל שלה. הדורסים ואוכלי הפגרים הנמצאים בראש שרשרת המזון (מארג המזון ליתר דיוק), והיעלמותם מטרידה לא רק מסיבות רומנטיות. המספרים די מדהימים.

חלק מהמינים, דוגמת העיטם, הפרס ועזניית הנגב והפרס, נעלמו מהארץ לגמרי. ממינים אחרים נותרו פרטים בודדים. בכל ואדי שזרמו בו מים קינן זוג של עיט נצי, מספר לשם, והאוכלוסייה הידלדלה עד ל-7 זוגות בלבד. איש לא עשה סקר מפורט על פיו ניתן לדעת כמה נשרים חיו בארץ אבל תיאורו של הנרי בייקר טריסטרם מביקורו בנחל עמוד בשנות ה-60 של המאה ה-19, נותן מושג מה היו אז פני הדברים: "בצוקים פעורות מערות בגבהים שונים, הרחק מדריכת רגל אדם, ובהן מוצאים להם מקלט בטוח מאות נשרים אציליים, כמה פרסים, בזי צוקים ומיני עיט אחדים". ההערכה, אומר לשם, היא שהיה סדר גודל של אלף זוגות מקננים בארץ. השנה מקננים בישראל 41 זוגות נשרים, כמעט כולם בדרום.

בינתיים מצליח מילר לייצב את הטמפרטורה בציידנית-אינקובטור שלו. מכיוון שמדובר בציוד שמסתמך על כישרון האילתור של מילר – קצת כמו כל הפרויקט הזה, יש לומר לזכותו – לא מדובר בכיוון פשוט מדי של התרמוסטט. הצג הדיגיטלי מראה 35.2 מעלות, מילר רגוע באשר לגוזלים, ואפילו מרשה לעצמו לעצור לאכול משהו בדרך (מה שהוא לא תמיד זוכר לעשות). בטלפון – ליאת הנסון, העוזרת שלו. היא כבר בדרך החוצה אבל השאירה לו על השולחן אוכל מוכן בשבילם. השיחה מזכירה דינמיקה של אימא ואבא המשוחחים על איזו מנה יש בשביל מי. לגוזלי הנשר הכינה כבד וחלקים פנימיים, ולבזים יש מזון מרוסק.

כשאנחנו מגיעים, מילר שוקל ומודד את הנקלטים החדשים, ומזין את פרטיהם לרישומי המעקב. הוא מסדר להם קן קטן מנייר סופג, מדבר אליהם קצת, מכניס את שני הגוזלים לתא המחומם, ומציב מולם את מצלמה. "מעכשיו הם באינטרנט" הוא מפטיר, ומתיישב להאכיל אותם בפינצטה. "זה רק ביום הראשון שאני יכול להאכיל ככה, אחר כל אנחנו צריכים לעשות את זה ככה שהם לא ייראו אותנו, על מנת למנוע החתמה שלהם", הוא מסביר. האופן בו זה נעשה הוא באמצעות תאים שיש בהם זכוכית חד כיונית, ופתחי האכלה מהם מכניס המטפל את האוכל, בין היתר באמצטות מלקחיים המושחלים דרך ראש מפוחלץ של נשר, עוד אילתור שלו. "אני שומר על דיסטאנס" הוא מסביר, "צריך ללמד אותם להתרחק מבני אדם".

על צג המחשב שלו מופיעות משבצות משבצות של שידורים חיים, מהתאים השונים. באחד דוגרת נקבת רחם, באחר שני גוזלי בז צוקים, בשלישית כלובי הנשרים, ובאחרת תחנת ההאכלה של הנשרים הנמצאת על הרכס ממול. השידור המקוון (שממש זקוק לשיפור טכנולוגי) לא רק מאפשר לציבור הצצה ללב לבו של הפרוייקט, אלא גם מאפשר למילר עצמו לעקוב מהבית אחר הנעשה. כלי נוסף הוא היכולת לשדר בשידור חי פעילויות ספציפיות – דוגמת בקיעת גוזלים או האכלה לקבוצות באולם המבקרים במקום.

הראשון שהקים גרעין רבייה על מנת לסייע לדורסים בסכנת הכחדה היה ד"ר טום קייד (Tom Cade) מאוניברסיטת קורנל בארצות הברית. שימוש נרחב בדי.די.טי. הגורם בין היתר לפגיעה בייצור הסידן ממנו עשויות קליפות הביצים, הגרם ליצור ביצים שבירות ולפגיעה אנושה באוכלוסיית הבזים הנודדים. ב-1973 הקים קייד עשרות כלובי רבייה, לול של ממש, במטרה לנצל את תכונות הטלת "ביצי מילואים" הנפוצה אצל עופות רבים לצורך הגדלה מלאכותית של האוכלוסייה. לאחר שבזה הייתה מטילה את 4 הביצים שלה, הן נלקחו להדגרה מלאכותית, והבזה הייתה מטילה שוב ושוב. 3 הטלות של 4 ביצים הניבו 12 גוזלים בשנה מכל בזה. התברר שיצר ההאכלה של הבזים מספיק חזק על מנת לאכיל 12 צאצאים. והצלחתו של קייד בהשבת הבז הנודד לטבע הוציאה אותו מרשימת המינים בסכנת הכחדה.

האב האידיאולוגי של גרעין הרבייה ושל רעיון השבת הדורסים לטבע בישראל, הוא הזואולוג המיתולוגי פרופ' היינריך מנדלסון. מנדלסון, מהאבות המייסדים של תחום שמירת הטבע בארץ, הביא לגן הזואולוגי בתל אביב כבר באמצע שנות ה-70 זוג עיטמים מגני חיות באירופה, במטרה שיהיו גרעין רבייה שגוזליו יושבו לטבע. ד"ר אוהד הצופה, אקולוג העופות של רשות הטבע והגנים, מספר שמנדלסון האמין שניתן יהיה להשיב לטבע צאצאים של זוג העיטמים הזה, נסיון שלא צלח. בשנת 86 הגיעו עוד עיטמים מגן החיות של קנזס.

המאמצים להקמת גרעיני רבייה ולחיזוק אוכלוסיות הדורסים הנכחדים ידעו לא מעט גילגולים. הצופה, אחד האנשים שדוחפים את הנושא שנים ארוכות, מעדיף שלא להיכנס להיסטוריה שלו, אבל נוטה להסכים עם הקביעה שבעצם מדובר באותה קבוצת אנשים שמקדמת את העניין מטעם ארגונים שונים: החברה להגנת הטבע, רמת הנדיב, ובשנים האחרונות רשות הטבע והגנים. גם מילר הגיע לתחום כשהיה המטפל הראשי בגן הזואולוגי באבו כביר, עבר לרמת הנדיב, ולבסוף גויס לרט"ג.

תוכנית ההשבה הסדורה – אותה כתב הצופה עוד לפני שהיה איש רט"ג- החלה בשנת 1992 אבל קירטעה. "מה שהרים את זה הוא המימון של פורשים כנף", מציין הצופה. המדובר הוא בפרויקט אימוץ הנשרים והדורסים של חברת החשמל בשיתוף רשות הטבע והגנים, והחברה להגנת הטבע, שהחל לפעול ב-1996. אמצע שנות ב-2000 הופסקה התוכנית לשנים אחדות, אך לשמחת כולם, לפני כשנה וחצי נחתם הסכם לחידושה, בתקציב של מיליון שקלים בשנה. ראוי להזכיר כי בשנים בהן לא פעל הפרויקט האימוץ הוטחו בחברת החשמל האשמות על פיהן היא מתנערת מאחריותה לשמירת הטבע בישראל, כשבעקבות הפסקת פעולות מיגון עמודי חשמל התחשמלו למוות 400 דורסים, בהם מינים בסכנת הכחדה. הצופה מציין עוד שני מקורות מימון עיקריים נוספים שבזכותם קיים גרעין הרבייה: תקציב משמעותי של פרוייקט השבת הדורסים ברמת הנדיב, ומימון של הרט"ג.

בשלב זה עוד אין לגוזלים שמות אישיים או יצירתיים. G1, G2, G3 יהיו השמות של גוזלים בשבקעו מביצים שמקורם בגמלא, S1, S2, S3 יהיו אלה שהגיע מהספארי, ואילו גוזלים שמקורם במושבת הנשרים של החי-בר, ייקרא HB ברישומים. "ייצור" גוזלים של נשרים הוא פשוט יחסית ולכן ניתן לשתף פעולה עם גני החיות בספארי, בחיפה, ובירושלים, ולהשתמש גם בביצים שהוטלו על ידי הנשרים בחי בר יטבתה וברמת הנדיב. בנוסף לנשרים החיים בשבייה, לוקחים אנשי הרשות גם ביצים מקיני הנשרים בטבע להדגרה מלאכותית, משתי סיבות: הסיבה האחת היא שגם הנשרים מטילים "ביצת מילואים", ברגע שנלקחת מהם הביצה, הסיבה השנייה היא שסיכויי הבקיעה של ביצה במדגרה גבוהים הרבה יותר, ןלכם לעתים גם לוקחים מהקן את הביצה השנייה, מניחים תחתיה ביצת דמה, ולאחר הבקיעה מחליפם את ביצת הגבס בגוזל שלמרבה הפלא ההורים מקבלים גם אם לא סייעו לו לבקוע מהביצה, ואפילו לא ראוהו עושה זאת (כתבה מורחבת על הנשרים, בגיליון 206 של מסע אחר). הביצים של המינים האחרים, מודגרות בחי בר במעקב צמוד של צוות פרויקט גרעין הרבייה.

אחת ההצלחות הגדולות יותר של הפרויקט היא עם העיט הנצי, שגרעין הרבייה שלו הוא היחיד בעולם שגם מצליח להרבות את המין על בסיס שנתי קבוע, והראשון שהצליח לעשות זאת. העיט הנצי, הוא אחד הדורסים המרשימים, שנוסף לכל הצרות גם סובל מתופעה של שוד קנים על למנת למכרו. מילר מגדיר אותו כמכונת הריגה, עיט בעל מבנה של נץ, התאמה לתעופה בסבך ובצוקים, כושר הרמה אדיר, רגלים ארוכות וחזקות שיכולות להרים אפילו ארנבת, ושיטות ציד מעניינות בזוג. "אתה מרגיש שיש לי כבוד אליו", מוסיף מילר כשהוא מדבר על המבט שיש להם בעיניים. העיט הנצי שימש לציד ספורט, ועד היום צדים באמצעותו (אפילו זאבים) במונגוליה וקזחסטן.

הבעיה העיקרית הייתה עם הזכרים שלא היו פוריים. הניסיון שהצליח בחי בר היה להרחיק את העופות מבני האדם. "הם צריכים את השקט שלהם", מסביר מילר, "אז פיתחנו כל מיני שיטות שהם חשובים שלא רואים אותם". הקנים בנויים כך שאים עם העופות קשר עין, הכניסה אליהם היא מאחור, ולא נוגעים בקנים. " היום הזכרים מרגישים ביטחון. הם מרגישים שהם שולטים ולא אני". בזכות הביטחון שמרגישים הזכרים, חזרו הביצים להיות פוריות (59% פוריות, ליתר דיוק), ועד כה שוחררו לטבע ב-8 השנים האחרונות 20 פרטים. בהתחשב בעובדה שכל אוכלוסיית הבר שלהם בישראל היתה 7 זוגות, זהו מספר משמעותי.

המספרים האפסיים של אוכלוסיות חלק מהמינים מעוררים שאלות באשר למגוון הגנטי שלהן. הצופה מרגיע בעניין: "אנחנו מאוד שמרנים כי למדו אותנו שנישואים בתוך המשפחה זה בעייה, אבל זה לא תמיד כך. יש למשל מאות יחמורים בארץ שכולם צאצאים של אבא אחד ו-4 אמהות. יש בעלי חיים שרביית קרובים שתיצור אצלם ניוון ואפילו מוות ויש מינים שזה לא משפיע עליהם, בעופות דורסים ידוע בטבע שיש נישואין בתוך המשפחה". למרות זאת, מדי פעם מרעננים את גרעין הרבייה, ואם מגיע למשל עיט פצוע או משהו, מיד מוסיפים אותו לגרעין הרבייה. "הפרטים שאנחנו משחררים לטבע, גם פוגשים פרטים מבחוץ".

גם הרחם ידוע כמין קשה להרבייה בשבייה, וברשות גאים בכך שהצליחו לשחרר 15 גוזלים לטבע בשנים האחרונות. כ-40 זוגות רחמים מגיעים מאפריקה ומקייצים בארץ, מה שמנסים לעשות הוא להחזיר אותם להיות יציבים בכרמל, כמו שהיו פעם. אחת הסיבות לכך היא שעשרות רחמים מתחשמלים מדי שנה בטנזניה ("כך שאני צריך לגדל הרבה רחמים"). מאז 2007 יש נוכחות קבועה של רחמים משוחררים באזור נחל גלים בכרמל, לראשונה מאז שנות ה-50, וכעת יש כבר 5 זוגות. מילר מסביר שמבחינתו זו הצלחה גדולה של רבייה בשבי. כל טעות קטנה עולה ביוקר: הרחם הוא עוף מאוד בעייתי – אינטליגנטי וסקרן כמו עורב, ומאוד זהיר. "לפני כמה ימים הלכתי לתקן מצלמה, וכבר אני רואה שהם התחילו להילחץ".

אחד הדברים הנחמדים היא העובדה שהוא עדיין מתרגש מהעופות המעופפים מעל לראשו בחי בר. הוא מכיר אותם, מאכיל אותם בתחנת ההאכלה, ועדיין, כשהם דואים מעל לראשינו, הוא לא מתייחס אליהם כאל מובנים מאליהם. "יש מעל הראש שלי 12 נשרים, שאני מכיר. אני יודע מי הוא כל נשר, ומי האבא והאימא שלו. הוא בקע אצלי ביד. אתה כמו מיילדת, אח"כ אימא ואבא, אחר כך מלווה אותו בשחרור". כשבקע הנשר הראשון בטבע בכרמל ב-2006, מילר היה שם וראה את זה בטלסקופ. "גימגמתי בטלפון, וכמטע נפלתי מהמצוק מרוב התרגשות. 50 ומשהו שנים לא היו קינונים בכרמל, והנה בקיעה ראשונה, ואני יודע שזה הנכד של אנסטסיה וניקולאי, זה מרגש". למרות שבדרך כלל לא כל כך מעניינים אותו השמות שניתנים להם, הפעם הוא נתן לציפור את שמה: מנדלסון.

ההצלחה האמיתית בעיניו של מילר היא להגיע לזוגות שמצליחים להעמיד צאצאים בטבע. "עכשיו אם גולדי תקנן פה, זו תהיה הצלחה". גולדי היא נקבת רחם שצירכה כבר להגיע לפרקה השנה או בשנה הבאה. "בשריפה חשבתי שהיא מתה", הוא מספר, כל פעם היא חיפשה מקום לנחות, והייתה מותשת. כשכבר הצליחה לברוח מהאש, הגיע מטוס ריסוס או מסוק. בסוף היא ערה גם את זה, אבל מילר ממשיך לדאוג. "תמיד יש הפרעות, הרעלות, ירי. המתח פה רב. אלו הכל השקעות לטווח ארוך".

מילר לא באמת חושב שבמצב הנוכחי אפשר יהיה לבסס אוכלוסיות שלמות של הדורסים בארץ. "הפרטים הם מעטים. זה לא מה שיציל את הטבע. אבל דרכם אנחנו לומדים את השיטות". לשם מצדו, כמי שרואה את הדברים קצת מבחוץ, הרבה פחות אופטימי. "הסיכוי הוא על הפנים", הוא אומר בצער, וגם מסביר.

"אתה יכול לעשות עבודה לא נורמלית, אבל העופות חוצים גבולות, ואם לא מוודאים שהם מוגנים גם מעבר לגבול, זה לא יעזור". הצורך הוא לא רק בשיתוף פעולה בינלאומי. גם התיאום בין הגורמים השונים בארץ לוקה בחסר. "היה צריך לעשות את זה ברמה כוללת והמפתח הוא שיתוף פעולה פנימי". למשל היו ויכוחים האם לקחת את כל הגוזלים מהטבע, לגרעין הרבייה. "נשארו בגמלא 12 זוגות. לקחו את הגוזלים, כי הסיכוי שלהם היה יותר טוב, אבל מבחינת הנשרים, הם נכשלו, והלכו לחפש מקום קינון חדש". לדבריו חלק מהדברים לא קורים בגלל מאבקים בין ארגוניים על קרדיטים ואגו. לדעתו צריך היה לעשות קמפיין גדול של אכיפה והסברה, יחד עם אנשי ציבור. "אם היינו הולכים כולם יחד, היינו מצליחים בגדול".

"השורה התחתונה היא הפסקה של חומרי ההדברה", אומר לשם. ומספר על קן של עיט נצי בוואדי עמוד שעמד ריק שנים ארוכות. "הם חוזרים לקנן באותם מקומות, ואחרי 25 שנה חזר זוג עיטים נציים לאותו קן". בשנה הראשונה מצאו את הנקבה מורעלת בקן, ואחר כך גם את הזכר מוטל למרגלותיו. "מתברר שהם אכלו חוגלה מורעלת בחומרי הדברה בשטחי החקלאות של קיבוץ חוקוק".

בימיו של רפול כשר לאיכות הסביבה, הוא מספר, ביקרה בארץ שרת איכות הסביבה הספרדית, שהייתה מוכנה לשלוח 500 נשרים בבת אחת, "אבל התנאי היה שיהיה איפה לשכן אותם". זה עוד לא קורה. לשם מזכיר מקרה בו חקלאי משעל, שפיזר רעל נגד זאבים שפגעו בבקר, הרג 35 נשרים ביום אחד. "היה צריך להקים על זה צוות חקירה מיוחד ,אבל עד היום הוא לא נתן את הדין". לדעתו, לו חקלאי שכזה היה חוטף קנס של מיליון שקל, או כמה שנות מאסר, זה היה נפסק. "כל עוד החקלאים ממשיכים, ולא חוטפים על זה, אין צ'אנס".

נדמה שגם אם אין לפרויקט צ'אנס, צודק הצופה שאומר שיש לו טעם. "זה קרב מאסף", הוא מודה, "המלחמה אבודה. האדם הורס את כדור הארץ, ואנחנו מנסים להרוויח קצת זמן, אולי האדם יתעשת". הצופה מסביר שבעצם, לא ניתן במצב הנוכחי להשיב את הדורסים לטבע. ישנם 4 תנאי סף להשבת מינים לטבע שהגדיר ארגון שמירת הטבע העולמי (IUCN), הוא מסביר, התנאי השני הוא שגורמי ההכחדה ייעלמו. גורמי ההכחדה עדיין כאן: בעיות של הרעלות, התחשמלויות, ירי ולכידה לבזיירות במדינות השכנות, וכן הפרעות מטיילים וגולשי מצוקים, עדיין לא נפתרו.

מעבר לטעם הישיר, של התרומה להתאוששות הדורסים בטבע ושימור המינים, מסביר הצופה שיש לגרעין הרבייה ערכים מוספים הרבה יותר גדולים. דוגמה לכך היא המהירות שבה הסכימה חברת החשמל למגן קווי מתח גבוה שחישמלו עיטמים בגלל שאלו היו עיטמים שהם בעצמם סייעו להשיב לטבע. "המערכת הטבעית מרוויחה מהמעקב אחריהם העופות המושבים, והעניין הציבורי שזה תופס". בנוסף הוא מזכיר כי את החשיבות המחקרית "לא שיחררנו אותם לטבע כנייר לקמוס, אבל אנחנו לומדים מהם".

כדי להשתמש במונחים קצת יותר מוכרים אפשר להמשיל את הדבר לחולה אנוש השוכב בחדר טיפול נמרץ. טיפוח גרעיני הרבייה, חיוני כמו פעולת הנשמה מלאכותית, עד שתימצא תרופה למחלתו. נכון להיום, גם אם יתחיל החולה שלנו לנשום בעצמו ויחזור להכרה, זה לא יעזור, כי אין לו מה לאכול. מזונו של החולה הוא הנמשל למערכת אקולגית בריאה. בתור מי שנמצאים בחדר הסמוך – שהרי גם אנחנו נמצאים בראש שרשרת המזון – אנחנו צריכים להיות מוטרדים מהמצב. מאוד מוטרדים. כי בסופו של דבר חיי העיטמים הנשרים והעייטים, מתבססים על אותה מערכת אקולוגית שעליה מתבססים חיינו שלנו. אולי אפשר לשאוב קצת תקווה מכך שלמרות הכל לראשונה מזה יותר מ-50 שנה, באביב הזה, הפורח, בקע גוזל עיטמים בעמק החולה.

++++ המדרגה ++++

את האחריות על הדרגת ביצי הנשרים לקח על עצמו גן החיות התנכי בירושלים. כל הביצים המוטלות על ידי נשרים בגני החיות, או נלקחות מהטבע מגיעות למדגרה בירושלים." זו מחוייבות של גן חיות", אומר שמוליק ידוב מצוות הגן, תך שהוא מסייע לגוזל לבקוע מביצתו, "גן חיות לא יכול להיסגר רק על החיות שלו. יש לנו אחריות גם על מה שקורה בטבע. היום הפילוסופיה של גני החיות אחרת, ואנחנו חלק ממאמץ גדול לשימור מיני בעלי החיים".

"אחד הדברים שמייחדים את הפרויקט בארץ הוא ששותפים בו כל כך הרבה גופים", מציין ידוב. גני החיות בעולם הם בעלי תפקיד משמעותי בשמירת גרעיני רבייה של מינים ממינים שונים, אך הנוהג הוא שכל פרויקט שכזה תמיד מרוכז במקום אחד מבלי שנותנים בו דריסת רגל לאף גורם 'זר'.

"כל אחד תורם את הידע והיכולות שלו", הספארי מעמיד לרשות הפרויקט את בית החולים לחיות בר, וגן החיות ההתנכ"י את הצוות והיכולות שלו. מטפלים בגן חיות מטפלים כל הזמן בהדגרות של עופות, הוא מסביר, יש בגן 5 אנשים שיודעים איך עושים את זה, "אני מאמין שהזמינות הציוד והידע שלנו, מאפשרים לעשות משהו שיגאל לא יכול היה לעשות לבד".

++++++++

קישורים:

חי בר כרמל, שידור חי

http://live.haifa.ac.il/haibar/index.html

פרויקט "פורשים כנף – אימוץ הנשרים והדורסים"

http://www.israel-electric.co.il/bin/ibp.jsp?ibpDispWhat=zone&ibpDisplay=view&ibpPage=IP&ibpDispWho=WingSpan&ibpZone=WingSpan&

מיזם לאומי למזעור נזקי רעלים וחומרי הדברה

http://www.birds.org.il/sip_storage/files/4/1754.pdf