דלג לתוכן.

לא בלוג
ניווט:
5 יולי, 2007

מחשבות על ים

אני איש ים. 5 ימים בשבוע, קיץ, חורף, סתיו, אביב. אני שם. את הזמן ששאר האנשים מבלים מול הטמבלוויזיה, אני מבלה מול הגלים, ובינהם. לא גולש גלים, לא גולש רוח, לא משיט יאכטות, רק נזרק על בסיס קבוע אל המים השקטים או הסוערים, שוחה עד לעומק, לגבול הפחד, מאתחל את הראש, מתחבר אל הטבע, וממשיך הלאה.

לפעמים אני עובר בדרך, ולפעמים אני נוסע במיוחד. אז אני מציץ באינטרנט לראות מה גובה הגלים, מה כיוון הרוח ומה עוצמתה. בחורף אני מתעניין בעיקר בטמפרטורת המים, מכין את עצמי נפשית. רוב הפעמים אני מציץ גם במצלמת הרשת בכדי לקבל תמונה כללית. אם יש גלים, אני יודע שאצטרך לעבור את קו הגולשים לפני שאוכל לשחות בלי להביט כל הזמן שלא להידרס. אם הרוח צפונית חזקה, אני יודע שכבר לא אזכה לטבילה רגועה, כי גלשני הגלים באים מהר ולא רואים אותך במים. בימי חורף קודרים ממש, כשגלי הענק עוברים את סוכות המצילים, אני מסתפק בטבילה באדווה, נשאר קרוב קרוב ולא מסתבך עם נפטון. רק טובל ועף, כי אם לא הולכים יום-יום, זה קשה. בעיקר כשינואר. אבל אני מתמיד, ולא נשבר. כמעט. כי עכשיו אני כבר לא יכול.

בשבוע שעבר הגיעו הצריבות הראשונות לחופי הארץ. עוד לא עונת המדוזות ממש, אבל מה שקרוי בעממית 'ביצי מדוזות'. אלו אמנם לא ביצים אלא תאי צריבה שהשתחררו במים (הסברנו את זה פה, פעם מזמן), אבל זה לא משנה את הצריבה הדקה במים החמימים. אגב, יש כאלו המוכנים להישבע על הקבר של תריסריון הצדיק שזה בגלל שהגיע י"ז בתמוז ואנחנו בין המצרים. אולי השנה, כשהמדוזות יחגגו הרבה אחרי 9 באב, הם ירדו מהרעיון הזה. אבל לא המדוזות שבמים שוברות גבר מסוקס שכמותי. איתן אני עוד מסתדר. כל עוד לא התישבה לי אחת קומפלט על הפרצוף, הייתי ממשיך לשחות בינהן. זה לא זה.

זו אפילו לא הטמפרטורה הבלתי נסבלת של המים. אמבט חם ומגעיל שלא נעים לשחות בו שחייה של ממש. זו אולי טמפרטורת מים מצויינת בשביל לרבוץ על קו המים כסוס-יאור, להירטב מן הגלים ולתת לרוח המערבית לצנן את הגוף, אבל כדי לשחות זה חם מדי. גם עם זה עוד הייתי מסתדר.

זו גם לא העובדה שהים ירוק. לא יודע להסביר את זה, אבל הים מאבד את הכחול המקסים שיש לו באביב, והופך למשהו ירקרק, מרק צבים. על מנת להשלים את התמונה, המים נהיים ג'יפה. נדמה לי שיש לי קשר לעומס הביוב העונתי – אנחנו בכל זאת מתקלחים קצת יותר – אבל דבר אחד בטוח: לקצף הגלים נוסף גם קצף הג'יפה. אתה שוחה, ועל פני המים צפות כיפות כיפות, בועות של גועל נפש עכור. אבל מה ששובר אותי באמת הם בני האדם, ומה שהם עושים בקו החוף.

את שתי הזקנות הסובייטיות החביבות של החורף, את זוג האוהבים המתבודד, ואת עופות המים, הסרטנים, והדגיגים מחליפים עדרי אדם. נבצר מבינתי להבין מה גורם לו לעדר להצטופף ככה בחום, ועוד בשיא הצהריים, אבל מילא זה. ראיתם מה הם משאירים אחריהם? איזו יצירתיות: בקבוקים, פחמים, קופסאות קרטון. קופסאות טבק נרגילה וקופסאות סיגריות, וערימות של בדלי סיגריות שרק אלהים יודע איך נוצרו, ותחתונים ומגבות וכפכפים ופלסטיק פלסטיק פלסטיק. שקיות פלסטיק (שיחנקו הצבים), אריזות מפלסטיק, דליים מפלסטיק, בקבוקים מפלסטיק וקופסאות מפלסטיק. חד פעמיות או רב פעמיות, הכל פלסטיק. ואיך שכחתי – חיתולים מלאים. מפלסטיק. אני לא חדל מלתמוה מי הם האנשים הללו, אנשי הפלסטיק, שיכולים לסחוב ציידנית שלמה במורד המצוק, אבל לקחת את אריזות החטיפים כבד עליהם. גם במים – פלסטיק.

הנה למשל יום שני השבוע. חזרתי מהצפון הרחוק, וכשעה לפני שקיעה הייתי בחדרה. מכביש החוף חתכתי לחוף עצמו, אל ממש מתחת לגבעה של אולגה. במפרץ היפה, מים מלוכלכים ובהם צפים זרמים של שבבי פלסטיק. הכל מתכלה. המתכות הכבדות שוקעות, החרא של הביוב מדשן את הדגה, ורק הפלסטיק לעולם עומד. כמה נעים הוא הקיץ.

אם יש משהו שמאפיין את הקיץ בחוף יותר מכל, זה שאי אפשר למצוא חוף נעים אחד לרפואה מבלי לשלם על הזכות לגעת בגלים. להינות מהטבע. מצדי שיהיה בלי שירותים. באולגה, כך חשבתי, יימצא חוף שכזה. בנו שם על קו החוף חתיכת נדל"ן, קומפלקס דירות חוף לעשירים שחלקו נותר שלד בטון מגעיל (אומרים שזה בגלל שהיזם התרגז שלא התירו לו למכור שם דירות, והכריחו אותו לעשות מזה מלון כמו שהיה כתוב בתוכניות שאושרו). עקב מאבקם של הארגונים הירוקים, החוף אותו תכננו להלאים לטובת הדיירים, נותר פתוח לציבור. מה-זה פתוח לציבור: השלט בכניסה שלא היה פה לפני שנה שנתיים אומר שבמקום פועל חוף רחצה מוכרז נפרד, אך כשמגיעים לקו החול מגלים שלט אחר שמודיע שהחוף סגור ושאין שירותי הצלה. על מנת שיהיה כיף לצאת מהמים המג'וייפים – מישהו הפסיק את הזרם לברזים ולמקלחות החוף. נו מה רציתי, כתוב שהחוף סגור. כבר עדיף היה לרדת לחוף שליד תחנת הכוח, ולהישטף במים שתמיד בתא המטען לשם כך. אבל כל פעם הציפיה הזו לחוף פתוח. התמימות. האכזבה. שהרי מלבד בחיפה, תמיד יש משהו.

תמיד יש משהו. דווקא בחוף שלי, הגבייה חוקית. אני שומע שפותחים את עונת הרחצה, ויודע שסוגרים לי את הים. אני מתחיל לנדוד ומגלה שתמיד יש משהו. אם זה לא איזה טיפ-קרימינל שהשתלט על הכניסה בחסות קשריו המפוקפקים עם פונקצינרים במועצה, אלו החולירות עם הג'יפים שקורעים את קו המים כאילו אין חוק וגם אין שם ילדים שמשחקים (ביצי צבים הרי בכלל מעניינים להם את הביצה השמאלית). אם זה לא הם, אלו משכירי מיטות השיזוף והשמשיות שגובים ממך כסף עבור המקום – כי הרי אתה לא באמת מתכוון להזיז את הסחורה שסוחב הבחור השרירי הזה, ולשבת על מחצלת משלך. אם זה לא זה, אלו הררי הזבל, ואם לא זה, צפוף ככה שאין מקום לשבת, בקושי לעמוד. תמיד יש משהו. מעניין לאיזה חוף הולכים מקבלי ההחלטות. אולי לקוסטה בראבה, או לחוף רודוס. כי קשה להאמין שהם חיים כאן, בארץ ישראל הדביקה.


קישורים

מצב הים, הרוח, ומצלמות רשת

http://www.isracam.co.il/

מדוזות – המדריך המלא

http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-1971536,00.html

Posted by גילי in כללי

אין תגובות »

פוסט זה פורסם ב- יום חמישי, 5 יולי, 2007 בשעה 9:29 בנושא: כללי. ניתן לראות תגובות של גולשים בעזרת רסס 2.0 תגובות. ניתן להגיב, או לעשות טרקבק מהאתר שלך.

השארת תגובה

XHTML: ניתן להשתמש בתגיות הבאות: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>