לפני שנים אחדות פניתי למי שמשמש דוברה של vרשות לשירותים ציבוריים-חשמל, ד"ר אילן סולימן בשאלה כלשהי. שמע, אמר סולימן, ראש אגף ייצוג ובקרה ברשות, אתה צריך לכתוב על משהו אחר: בימים אלה אנחנו עומדים לאשר שימוש במונה נטו. מונה נטו, הסביר, הוא מונה שמאפשר לא רק מדידה של החשמל שמגיע מרשת החשמל אל הרשת הביתית, אלא גם מודד את זרימת החשמל החשמל בכיוון ההפוך. פירושו של דבר הוא שניתן להתקין מערכת יצור חשמל ביתית – סולרית למשל – ללא מערכת אגירת אנרגיה, וללא תלות במקצבים בהם מספק לנו אותה הטבע. אתה צורך יותר משאתה מייצר? המונה מסתובב לכיוון אחד, אתה מייצר יותר משאתה צורך? המונה מסתובב לכיוון השני.
החלטנו לברר מה עלה בגורלה של אותה הצהרה, וגם יצא לנו זמן טוב כי בחשבון החשמל שלנו, צצה לפתע גבייה עבור בניית אותו מתקן מזהם על חוף הים התיכון. עבור מי שלא קיבל את המצגת שלושים וארבע פעמים, לא שמע על הפגנות גרינפיס נוכח פואד, או סתם אין לו מושג ירוק: התוכנית היא להקים באתר רוטנברג שתי תחנות כוח פחמיות חדשות, שיוכלו לייצר 1,200 מגהוואט חשמל. על מנת להבין את סדר הגודל. צריכת השיא, שהתרחשה מן הסתם בקיץ האחרון, היא כעשרת-אלפים מגהוואט (וכושר היצור של החברה גבוה אך במעט). כאילו פתאום מוסיפים מע"מ לזיהום. פתאום גם נהיה מעניין לבדוק אם מונה נטו יכול לעצור את התחנות הפחמיות.
אז עשיתי כמה טלפונים. קודם כל לד"ר סולימן, אחר כך לכמה יצרנים, ולגרינפיס שבעת כתיבת שורות אלה מפליגים או משהו, ולכמה יצרנים, בהם חברת החשמל מפה ומשם, למשרד התשתיות, לאדריכלית ירוקה אחת. אפילו החלפתי מילותיים עם משפטן. מתברר שהעניין תקוע אבל אוטוטו משתחרר. המונים. המונים הם העניין כאן. המוני המונים שיתחילו במוקדם או במוקדם להסתובב לשני הכיוונים. בינתיים הם תקועים.
מה שתוקע אותם אינו החוק. חוקית, אם לא הטעו אותי, מותר לכם לתקוע גנרטור לשקע, המונה שלכם יסתובב אחורה, ופשוט תשלמו פחות. אל תעשו את זה, אתם יכולים לחשמל בטעות עובד חברת חשמל, ואז גם יימצא איזה סעיף לעזאזל שקובע שזה לא חוקי לחשמל אנשים. ובכלל, מתברר שאין סיבה לא לעשות את זה בתיאום עם חברת החשמל.
החברה, מי היה מאמין, ממש לא מתנגדת לעניין. אולי זה מפתיע, אבל הרבה יותר מפחיד אותם כרגע שבקיץ הבא או בזה שלאחריו, הם לא יעמדו בביקוש לחשמל, מאשר שנתחיל לייצר חשמל בבית. אפילו התשובה במוקד 103 הייתה אולטרה מאפשרת.
מה שתוקע את המונים הללו הוא המחיר. לא מחיר המונים אלא מחיר המערכות. יש אמנם שלושה מקורות אנרגיה אפשריים: שמש, רוח, ודלק (נעזוב לרגע את אפשרות החיבור לאופני כושר), אך בפועל זמינה טכנולוגיה ביתית יחידה, היא השמש. כך לפחות ע"פ בעלי עניין. בעוד במערכות גדולות עובדים על טכנולוגיות תרמו-סולריות, המערכות הביתיות הקיימות הן של תאים פוטו וולטאיים (PV), ההופכים אנרגיית אור לאנרגית חשמל. גבישים של סיליקון, מוליכים למחצה, עושים את זה. שלוש דקות באינטרנט (שהרי כמה כבר צריך לעלות אלטרנטור עם פרופלור) הביאו אותי למערכות ביתיות המייצרות חשמל מרוח, אבל מילא. (סקירה מקיפה של מערכות יש ב-www.homepower.com).
העובדה היא שחרף קיומן של מערכות כאלו, והאפשרות לחברן לרשת הארצית, הן לא חודרות בתנאי שוק חופשי לשוק החשמל הלא חופשי שלנו. בבחינה כלכלית זה גבולי: מדברים על החזר של 20 שנים ויותר להשקעה של כמה אלפי דולרים במערכת פוטו-וולטאית. מערכת ביתית בת 20 מטרים רבועים של פאנלים סולריים, היא בעלת כושר ייצור של 2 קילוואט, מייצרת בממוצע כ-300 ואט (אין שמש כל הזמן), ועולה כיום 12-16 אלפי דולרים.
הסיבה העיקרית היא הביקוש הרב שיש למערכות הללו בעולם. באירופה למשל, העובדה שהיצרנים בעולם לא מדביקים את הקצב. אף כי לא מדובר בטכנולוגיות מהפכניות וגם לא חדשות (אלטרנטור עם פרופלור כבר אמרנו?), כמו כל טכנולוגיה היא מאוד יקרה בשלב החדירה. אפשר לחשוב על טלפון נייד או קווי, על קומפקט דיסק או על מטוסי נוסעים, כולם התחילו מאוד ביותר, ואז המחירים ירדו פלאים.
אפשר היה להראות שבמחירי השוק הנוכחיים, מערכת כזו מניבה 'ריבית' של 3% בשנה. לא ממש רחוק ממה שמקבלים בחיסכון סולידי בבנק, אבל תפישת העולם הירוקה, כלל לא רואה את תקופת החזר ההשקעה כרלוונטית. מה!? כשבונים בית חושבים על הכדאיות הכלכלית של פרופיל בלגי לחלונות? יש פה פונקצונלית כלכלית כלשהי? תרבות הצריכה דחפה עד עכשיו לכיוונים מסויימים, ותרבות הקיימות מתחילה למשוך לכיוונים אחרים. עם זאת, העובדה היא שהשוק בארץ הוא שוק של מערכות מבודדות, ורק עשרות בודדות של מערכות התחברו עד כה לרשת החשמל. למרבה המזל, הוחלט שלא לחכות לשינוי בפסיכולוגיית ההמונים, וגם לא להמתין לירידת מחירי המערכות או לעליית מחירי הדלק, ולעודד ייצור חשמל ביתי.וזה קורה.
בחודש הבא (דצמבר) אמור להתחיל לפעול מנגנון תעריפים חדש שצפוי לשנות את התמונה. המנגנון החדש לא יהיה מנגנון שמבוסס על מונה נטו אלא על שני מונים: אחד לכל כיוון, ותעריף החשמל הירוק יהיה גבוה יותר, כך שמי שיכניס חשמל לרשת יקבל מחיר גבוה פי שניים או שלושה ממה שהוא ישלם על החשמל שהוא צורך מהרשת. כסף הוא לא יקבל, רק חשמל חינם. והמימון? בעצם מדובר בהברקה: תמורת סובסידיה קטנה יחסית, גורמת המדינה למשקי הבית להשקיע ביחידות יצור אנרגיה. תחנת כוח עולה למדינה הרבה יותר כסף לכל קילו חשמל. ?
נדמה שאין מה להכביר מילים על היתרונות של אנרגיות מתחדשות. אפס זיהום אוויר, אפס ייבוא אנרגיה. יתרונן של המערכות הסולריות הוא גם ששיא ההספק נרשם במקביל לשיא צריכת החשמל: בשעות הצהריים של הקיץ. עם זאת ראוי להזכיר את יתרונות הביזור. מעבר להיותו משהו מאוד בסיסי בתפיסת העולם הירוקה, הביזור מאפשר להשתמש במבנים קיימים, ולא "להקריב" שטחים פתוחים נוספים על מזבח האנרגיה הנקייה. מערכת עם יצור מבוזר דורשת פחות תשתיות (שוב, משאבים ושטח). וחיסכון נוסף הנובע מכך שצריך להסיע פחות אנרגיה. יש לביזור גם יתרונות חברתיים ואפילו ביטחוניים.
על פניו הכל טוב ויפה, עד שמגיעים למספרים. מה שנתן את הדחיפה למנגנון התעריפים החדש היא הנחיית שר התשתיות הלאומיות, בנימין בן אליעזר, לקדם קביעת תעריפים לייצור חשמל בטכנולוגיה פוטו-וולטאית למתקנים קטנים. אך אליה ושני קוצים בה. קוץ אחד קטן בדמות ההגבלה לטכנולוגיה האחת הזו. הקוץ השני, הוא דרבן ממש: מגבלה של 50 מגהואט מותקן ב-7 השנים הקרובות. הספק מגוחך. על מנת לסבר את האוזן: מספרים כי בספרד העלו זה עתה את היעד מ-400 (אליו כמעט הגיעו שם), ל- 1200 מגואט, בדיוק מה שאמורות לתת שתי תחנות הכוח הפחמיות.
היצרנים אומרים כי ניתן למלא את הארץ בפאנלים סולריים תוך שנים ספורות. אבל יעדו של המשרד לתשתיות לאומיות עומד בסך הכל על 25 אלף בתי אב, ועוד כמה עשרות בתי עסק שיתקינו מערכות גדולות מעט יותר (20 קילו לכל היותר). כמה עשרות. ממש מגוחך. בעיקר אם מבינים שעיקר פונטציאל המערכות הקטנות הוא על גגות של בתי עסק, ובמשקים חקלאיים שם אפשרויות המימון גדולות יחותר, וכדאיותו וברורה יותר.
חייבים לציין כי בנוסף המדינה כבר מעודדת ייצור חשמל סולרי של ידי יצרנים גדולים יותר. עם זאת, היעד של 10% שימוש באנרגיות מתחדשות בשנת 2020, הוא נמוך ביותר. כחצי מהמקובל בעולם המפותח. מתברר שלשאלה האם אפשר למנוע הקמת תחנת כוח פחמית על ידי ייצור חשמל ירוק תשובה מורכבת. כלכלית וטכנית אפשר היה. 20 דונם בכל יישוב חקלאי בישראל היו עושים את העבודה. מעשית ופוליטית, זה לא הולך לשם בינתיים.
איכות סביבה אנרגיה המדור הירוק כללי מגזין מסע אחר שמירת טבעPosted by גילי in כללי