דלג לתוכן.

לא בלוג
ניווט:
11 אוקטובר, 2007

לפתוח את מעלה עקרבים

מכיוון שכבר הוזמנו ללון באחד ממושבי הערבה, ומכיוון שלא בא לנו לתפור ככה סתם נסיעה ארוכה בלי תחנות בדרך, מצאנו את עצמנו לפנות ערב בעין ירקעם, אי שם מתחת למכתש הגדול. אם כבר טיול, אז טיול, חשבתי לעצמי, והנה יש הזדמונת מצויינת לקחת את אהובה למקום שיוציא ממנה 'א-י-ז-ה יופי' מבלי שתיאלץ לשמוע ממני שוב (ושוב) את צמד המילים "נעלי הליכה" הכל כך לא חביב. מעלה עקרבים, חשבתי לעצמי, זה אחלה דרך לגרום למישהי לשמוח שאתה הוא זה שיושב כאן מול ההגה לידה. הפעם ניסע דרך מעלה עקרבים, אמרתי.

הרבה יותר חזק מאשר "נעלי הליכה", צמד מילים "מעלה עקרבים". רק למשמע השם עולים תחושות של ארץ קדמונית, פלאשבקים מהפלמ"ח, זכרונות עמומים של ארץ לא זרועה. לא בכדי, זוהי אחת מדרכי הנוף היפות. היפה בארץ אם תשאלו אותי, והחשובה מכולן.

לא להכיר את הדרך הזו זה לא עניין של מה בכך. מפספסים פה כמה דברים. קודם כל את הנוף מפה. אולי יש יפים ממנו, אבל יפים כמותו אין. להביט כך לממעלה על הר צין (הר ההר) אי אפשר אם אין ללך יכולת עבירות טובה בשטח. וגם את חווית הנסיעה ההיסטורית, המנדטורית, בכביש הצר והמתפתל. מפסידים התבוננות במלאכת מחשבת של בנייה ושל פריצת דרכים (מי היה מאמין שיצא לי משפט כזה אי פעם), ופרק בהיסטוריה היסטוריה הציונית.

שמעון(סיימון) תמיר, תיאר אותו פה, רק לפני החג: "המעלה המפותל יורד בתלילות, ומקור שמו כנראה במילה הערבית עקארב (פיתולים‭.(‬ הוא נסלל על-ידי הבריטים ב-1927 לאורך המעלה הרומי העתיק.

"בעשור הראשון לחיי המדינה הייתה זו הדרך הראשית לאילת, והמעלה הפך לאימת נהגי המשאיות. ב-1954 נרצחו כאן 11 נוסעי אגד בידי מסתננים ערבים. זה היה אירוע אכזרי וטראומטי, שהשפיע רבות על התודעה הלאומית והביטחונית.

"בראש המעלה אנדרטה לזכר לוחמי מבצע לוט שהשתלטו על אזור ים המלח במלחמת העצמאות, ולידה לוח זיכרון לנרצחים. בהמשך, ליד נקודת התצפית, הוקם אובליסק קטן של חיל הנדסה. הנוף מהמם: בקעת נחל צין במלוא הדרה. ממול בולטים מפעלי הפוספט והעשן המזהם את השמיים הכחולים, ומצפון מתפתל הנחל הירוק, פנינת טבע". מדריך ישראל מציין כי בעצם, זהו מעיין מלאכותי מזוהם, שרק נראה טוב. "מרחוק הרי אדום והערבה. בירידה נסו לאתר את סלע הצפרדע המפורסם (בעקומה החמישית)".

על המפות מופיע הכביש הישן ישן לאילת ככביש מספר 227, ותחילתו בכביש 206 עליו היינו. בפיצול ימינה, במקום בו מפנה השלט החום לעבר תצפית המכתש הקטן, נדמה לי שנדמה לי שאני רואה שלט 'דרך ללא מוצא'. אני גם נזכר בהודעה לעיתונות ששלחה לפני כשנתיים החברה להגנת הטבע תחת הכותרת "בלי התראה מוקדמת, חסמה מע"צ את כביש 227, המחבר בין מישור ימין ומעלה עקרבים. כתוצאה מכך לא יכולים להתקיים באיזור עשרות רבות של טיולים שנתיים שתוכננו להתקיים בו". נדמה לי שהייתה גם ידיעה שהעניין טופל. מיד עוברים לנסוע על דרך מסוג שכבר לא רואים פה יותר: כביש צר, בקושי רב מכיל לרוחבו שתי מכוניות, שעולה ויורד על פני השטח ללא עבודות עפר ופילוס. רכבת הרים.

הדרך המובילה לעבר מצפה מכתש לא קצרה מדי. ויפה. כל כך יפה שאני אפילו לא מתפנה לצלם. קרני שמש אחרונות צובעות בסגול את מדרונות הצור שנמתחים לאורך נסיעה איטית ביותר של דרך נוף. אוטוטו מגיעים לקצה מצוק, אוטוטו ממגיעים לקצה המצוק, אל הנוף, והכביש ממשיך ומתפתל. כל כך ריק פה שאי אפשר להימנע מאסוציציה של מקום הנמצא תחת קרינה בטחונית. כמעט ריק מדי. מדבר שממה.

אנחנו מגיעים לראש מעלה עקרבים. ובפיצול בין הכביש לדרך העפר מחכה הפתעה. שמאלה – אפשר להמשיך על דרך עפר למצפה המכתש, ימינה, עם הכביש – יש שלט אין כניסה. לא תגידו אדום עם פס לבן, אלא אין כניסה כבד, לבן מוקף אדום, "סגור בפני כל רכב (בשני הכיוונים)". זה כולל אופניים לדעתי. נתקעתי. אהובה פה לידי, אני יודע, כי אני נוהג כחוק. מצד שני גררתי אותה עד פה על מנת לשוב על עקבותיי? לצאת אידיוט? רק שזה חסר לי. וגם מחכים לנו למטה, והערב יורד, ומדובר בסיבוב ארוך. ארוך מאוד. 66 קילומטר, במקום משהו כמו 17. וכבר מאוחר.

הגענו הבייתה בשלום.

מתברר שהזיכרון שלי לא כל-כך רע ככלות הכל, והכביש אכן נסגר לתנועה לפני שנתיים ואז נפתח. אבל לא כולו. הפרסומים שאמרו שהכביש פתוח, מתברר, לא היו מדוייקים. מנהל בית ספר שדה הר הנגב, אפי פרי מסביר מה שעשו הוא לאפשר כניסה לשני קצוות הכביש – אבל בקטע המרכזי שלו, מעלה עקרבים עצמו, הותירו את האיסור על כנו. הסיבה לפתיחה היית ששימוש שקבוע שעושה הצבא בקטע זה של הכביש הפך את נהגיו לעבריינים. ובאשר למטיילים? זו הייתה ונשארה בעייה גדולה עבורם.

מלבד היותו דרך נוף ומורשת, ממעלה עקרבים מתחילים מסלולי טיולים רבים, למשל נחל גוב, מסלול מאוד פופולרי לקבוצות של מיטבי לכת, וקבוצות תלמידים ותנועות נוער. האפשרות שעומדת בפני מפעילי הטיולים, היא אחת: "צריך ללכת לתחילת המסלול כשלושה ק"מ ברגל על הכביש, אומר פרי, "וזה כביש שיש רכבים שנוסעים בו למרות האיסור. גם משאיות". מה שקורה הוא שמוותרים על המסלול הזה. בחנוכה, מזכיר פרי, מגיעים אלפי מבני תנועות הנוער לטייל בנגב, וזה נורא פוגע.

"מע"צ הסירה את ידיה והסירה את הכביש מרשימת הכבישים שלה", אומר מנהל התיירות והפיתוח במועצה האיזורית הערבה התיכונה, גיל סלוין, "זה מה שהם עשו ואנחנו מאוד מתנגדים לזה". אחרי שהוא את גרסתו המעניינת להיסטוריה של הכביש, (שווה לראות את הקירות שבנו הדרוזים שהעסיקו האנגלים ללא טיח), הוא מספר גם על ההיסטוריה הפחות רחוקה. זה לא היה לפני שנתיים שהסירו את האחריות מהכביש אלא ממש מזמן, ומאז לא תחזקו אותו. לפני משהו כמו 10 שנים התחילו המועצה וקק"ל לסלול קטעים מן הכביש. מאוחר יותר, נפתח חלון הזדמנויות: שר התיירות היה גם שר התחבורה, וניתן תקציב משותף משני המשרדים. מע"צ סללה את הכביש שוב, אבל לא לקחה אחריות. לפני שנתיים, כשהתעורר שוב עניין הכביש, מספר סלוין, הוריד משרד התחבורה חברת ייעוץ שבחנה את הכביש, ואחר כך החליט לסגור את הקטע של הסרפנטינות. "הבעייה היא שאף אחד לא לוקח אחריות על הכביש". אומר סלוין, "עמדת המועצה שזה ציר מאוד חשוב מבחינה תיירותית, וגם בעל חשיבות תחבורתית גבוהה במקרה של חסימות בכבישים האחרים. כתוצאה משטפונות למשל. אנחנו חושבים שמעצ חייב לקחת עליו אחריות, ולעשות את הדברים המינימליים על מנת שאפשר יהיה לאשר נסיעה בו. אין אף גורם אחר שיכול לקחת את זה, מלבד מע"צ". הכוונה היא כמובן לחברה הלאומית לדרכים. מע"צ המופרטת.

לפתוח מיד. זה מה שיש לנו לומר. הכביש אולי לא עומד בסטנדרטים של כביש בין עירוני, אבל כל מה שצריך זה להגדיר אותו אחרת. נוצר מצב פרדוכסלי, שבכל דרך עפר שאיש לא בחן מעולם מותר לנו לנסוע, מבלי שהציריות שלנו לא מעניינות אף אחד, ופה, אפילו באופניים אסור לרכב. לפתוח מיד. אם מישהו רוצה לעוף לתהום בסיבוב, זו בעייה שלו. ומי שלא מסוגל לעבור כזה סלאלום, שלא ינהג. בעיקר לא בעיר. זה לא רק האבסורד המטריד כאן: צריך גם לדאוג שאף אחד לא יתחיל עם להתחיל לשדרג את הכביש על מנת לעשות ממנו מה שהוא לא. במחינתנו: שישימו שלט: הנך נכנס דרך לא דרך, שנפרצה לכלי רכב עתיקים. הנסיעה על אחריותך, והחילוץ על חשבונך". רק חלאס עם כיסויי הישבן הללו, שסתם פוגעים בנהגים שומרי חוק, ובחוק עצמו.

קישורים:
בלי ציניות: נחל צין ב-4X4

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3454949,00.html

מחכה לתגובות

תגובת החברה הלאומית לדרכים:

שלום רב,
במענה לפנייתך:

1.כביש מעלה העקרבים אינו באחריות החברה הלאומית לדרכים (מעצ הישנה) מאז שנת 1967. כביש זה מוגדר כ"כביש ללא אבא".
2.כביש זה הוא לא חלק ממערך הכבישים הבינעירוניים של החברה הלאומית לדרכים ומאז שנפתח לתנועה כביש הערבה, בשנת 67', כביש זה הוסר מאחריות מעצ הישנה .
3.למיטב ידיעת החברה הלאומית לדרכים, מי שהפעיל את כביש 227 בשנות השמונים, היה משרד התיירות ורשות הגנים הלאומיים.
4.מכיוון שאף אחד מהגורמים לא רצה לקחת אחריות על כביש זה, הוא הוגדר כ"כביש ללא אבא".
5.החברה הלאומית לדרכים חסמה את הכניסה לכביש זה, באמצעות שילוט האוסר כניסה לכביש, בהוראה של מפקח התעבורה.

Posted by גילי in כללי

אין תגובות »

פוסט זה פורסם ב- יום חמישי, 11 אוקטובר, 2007 בשעה 13:18 בנושא: כללי. ניתן לראות תגובות של גולשים בעזרת רסס 2.0 תגובות. ניתן להגיב, או לעשות טרקבק מהאתר שלך.

השארת תגובה

XHTML: ניתן להשתמש בתגיות הבאות: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>