דלג לתוכן.

לא בלוג
ניווט:
7 ינואר, 2008

איריסים בישראל. תמונת מצב אקו-זמנית

איריסים, יפות עיניה….

צורתו מרשימה, אבל הקסם האמיתי של הפרח שנושא את שם אלת הקשת בענן היוונית, איריס, הוא הצבע. זה לא רק הארגמן של איריס הארגמן שיכול להיות סגול, אדום, ואפילו שחום אם מדרימים לרכסי הכורכר הבודדים שנותרו דרומית לראשון-לציון. זה גם לא הכמעט שחור של האירוס השחום, צבעו המנומר של הנצרתי, הכחול המאפיין את איריס הנגב, או הלבן ההדור של השומרון, זה אפילו לא הצהוב של אירוס ירוחם המופיע בדרך כלל בסגול שונה מזה של איריס הגלבוע. זה משהו בצבע של כל עלה ועלה, בהשתנות הצבע כמו בקשתית העין (הנקראת גם היא iris בלעז), במרקם הקטיפתי, ברשת העורקים הפרושה בתוכם, באיזו פראות שנחבאת בפרח, בעדינות.

בארץ גדלים האיריס הארצישראלי הנפוץ ואיריס טוביה (עוזיהו) צמודי הקרקע, איריס ארם נהריים, אירוס הסרגל, אירוס הלבנון, אירוס הביצות והאירוס הענף, אך עיקר העניין הוא שמונת מיני האיריס השייכים לקבוצת האונקוציקלוס הגדלים בארץ, שהידועים שבהם הם אירוס הארגמן ואירוס הגלבוע. לקבוצה אין שם עברי רשמי והשם שנשתרש להם הוא ‘אירוסי ההיכל’, משום החלל הגדול שמציע הפרח לחרקים ללילה. חוקר הטבע, ד”ר עזי פז, עמד על כך שהפרח הקרוי בערבית סאווסאן, הוא השושן הנזכר במקורות, ומציע לקרוא להם ‘איריסי השושן’. ואם כבר בשמות עסקינן: ועדת שמות צמחי ארץ ישראל שפעלה בשנות ה-40 קבעה את השם אירוס, מכיוון שצורה זו מופיעה במשנה. עזריה אלון, חבר הוועדה לשמות צמחי ארץ ישראל של האקדמיה ללשון העברית שנוסדה בתשנ”ג, ביקש לשנות את השם לאיריס. הדעות בוועדה נחלקו, וההכרעה הועברה למליאת האקדמיה, שהחליטה החלטה נדירה: ששני השמות תקניים.

לפרח, היכול להגיע לגודל אגרוף גדול, ששה עלים, שלושה מהם זקופים -דגלים, ושלושה מתעגלים כלפי מטה – עלי השפית. האחרונים בעלי צורת שפתיים חושניות, ועליהם כתם כהה שנועד כנראה לכוון את החרקים המעופפים הרואים בו חור לתעלת ההאבקה של הפרח. המינים נבדלים בצבעיהם, אך ההבדלה בינהם היא טריטוריאלית. אם אתם יורדים במסלול נחל פיראן לעבר בקעת הירדן ורואים איריס, זהו אירוס הגלבוע. עם זאת, בין אלו שמכירים יותר מאשר את אתרי הפריחה קלאסיים של כל מין ומין, אין תמיד הסכמה היכן עובר הגבול בין הטריטוריות הללו. כך למשל, יש הטוענים שהאיריס השחום מופיע כבר באיזור היישוב כוכב השחר, אחרים טוענים שאת איריס הגלבוע ניתן לראות עד לאיזור תקוע. דבר אחד ברור: האיריסים נפוצים ביותר מקומות מאשר חשבו פעם, והם פורחים גם מחוץ לריכוזי הפריחה הגדולים, המוכרים, הממוסדים, והמתויירים. אישית, אני הרבה יותר אוהב אותם בלתי צפויים, בודדים, ובהפתעה על מסלול טיול. הם יותר גדולים ככה, יותר מרשימים, וכל-כך יותר יפים מאשר לצד 'חניון האיריסים'. הפרח יפה גם כשמגיעים במיוחד בשבילו לשמורת אירוס ירוחם, למשל, אבל איך אפשר להשוות את זה בכלל לפגישה לא מתוכננת עם אחד כזה גבוה, על השביל היורד לנחל ימין בואך נחל חתירה?

האיריסים פורחים בזמנים קבועים ואפשר לעקוב אחר פריחתם משך חודשיים מלאים. באמצע פברואר פותח את העונה אירוס הארגמן במישור החוף. כשבוע אחריו מתחיל לפרוח אירוס ירוחם, וכעבור כמה ימים מכחיל אירוס הנגב בצפון מערב הנגב. פריחתה של כל אוכלוסיית נמשכת כשבועיים-שלושה, איריס הגלבוע פורח במחצית הראשונה של מרץ בגלבוע, במצוקי האון, ובשומרון, ובאמצע מרץ פורחים גם האירוס הנצרתי בגבעת המורה ובמה נשאר מאתרי הפריחה שלו בנצרת , וכן האירוס השחום בשיפולים המזרחיים והדרומיים של של הרי יהודה עד ערד ובאר שבע. אירוס הגולן המנומר מתחיל לפרוח רק במחצית מרץ, ובתחילת אפריל גם בחרמון. אחרון האיריסים לפרוח הוא האירוס ההדור. כשבוע לאחר שהוא עושה את זה בעמק החולה, פותח בתחילת אפריל הזן השומרוני את פרחיו הלבנים והמרשימים בשומרון. אם חיפשתם סיבה טובה לנסוע לאיתמר. XXמה גורם לו לפרוחXX

בקרוב תהיה גם אפשרות לראות אותם במקום אחד. אחד המומחים בהא הידיעה לאיריסים של הארץ הוא דוד שחק, דווקא חקלאי. שחק מכיר כמעט כל מקבץ פריחה ממרומי החרמון ועד לרחבי הנגב, ועוסק זה ארבעים שנה בהכלאת איריסי הבר שלנו ובגידולם. מפעל חייו למרגלות הגלבוע נראה כמו השירים של שלמה ארצי: עשרות דונמים של שורות שורות של פרחים הנקטפים עם הנץ הניצנים ונשלחים לבורסות הפרחים, שדות של אירוסים.

בשנים האחרונות עוסק שחק בהקמת גן איריסים ברמת הנדיב. "הרעיון שאנשים יכולו לבוא ולראות את כל האיריסים במכה אחת", הוא מסביר. כיום כבר יש שם כמעט את כל המינים. "אנחנו מנסים שיהיו איריסים מכל המינים, ומכל מין את כל האיזורים שהם גדלים בהם", הוא אומר. ייקחו עוד שנים אחדות עד שתסתיים שגן האיריסים יעמוד שתול במלוא הדר פריחתו, ולעת עתה הוא ייפתח לביקורים מודרכים בלבד.

עדינות מראם אינה בהכרח מעידה על עדינות האיריסים. חוקר האירוסים, ד”ר יובל ספיר, מסביר כי הם מתרבים הן באופן וגטטיבי והן באופן רפרודוקטיבי, מיני. הפרי הוא הלקט, ועל הזרעים יש תוספת שומנית שנקראת עֲטי (aril). נמלים אוספות את הזרעים על מנת לאכול את העטי, ומפיצות אותם למרחקים של עשרות מטרים בכל דור. ההתרבות הוגטטיבית, באמצעות קנה שורש היא שיוצרת את גושי הפריחה המוכרים. גם אם יש בו עשרות פרחים, כל גוש שכזה, הוא פרט גנטי אחד. "בטבע הם לא כל כך רגישים" אומר ספיר, "הם די עמידים אם לא חורשים אותם או בונים עליהם איזו וילה". ספיר מסביר כי יש מקומות שבהם רגישות האירוסים גבוהה כי צפיפות הכלים לעבודות עפר גבוהה. בעיקר במישור החוף ובצפון הנגב. שני מיני איריסים מאוימים מאוד לדעתו: אירוס הארגמן, והאירוס השחום.

איריס הארגמן הוא המאויים שבהם. האיריס שמוכר בעיקר מהשמורה בנתניה – שבעצם אינה שמורת טבע על פי חוק – פורח באיזור שידע את תנופת הבנייה הגדולה ביותר בימינו: לאורך מישור החוף. שלא כמו צמחים אחרים, האירוס אינו גדל ברצף אלא בכתמים, וקיטוע בתי הגידול היא היא הסכנה לקיומו של הפרח, הרבה יותר מדריסה או קטיף.

באופן גס, מסביר ספיר, התפוצה העיקרית של אירוס הארגמן היא בין נתניה לבין אשדוד. “בצפון, היתה אוכלוסיה קטנטונת של שניים או שלושה פרטים בחוף עתלית, שנכחדה”. האוכלוסיה הצפונית ביותר המוכרת כיום היא מצפון לחדרה, למרגלות תל זומרה שבמטעי גן-שמואל. משם ועד לאזור נתניה-אילנות-קדימה יש קיטוע, וקיטוע דומה יש גם בכל גוש דן. חוץ מפרטים בודדים שהועתקו לאתר מערות אפקה, עם בניית שכונותיה החדשות של רמת אביב. המשך האוכלוסיות הוא בגוש נס-ציונה-חומרה-בית חנן, ומשם יש קיטוע נוסף עד לגוש אשדוד. האוכלוסיות הדרומיות ביותר אינן בשמורת מבוא אשדוד אלא ממזרח לאזור תעשיה אשדוד (אחדים שרדו אפילו בחצרות המפעלים שבאיזור התעשייה). ההצלחה היחסית של פורום גבעות הכורכר בשימור גבעות הכורכר של נס ציונה, היא היוצאת מן הכלל. אשתקד עלו טרקטורים על גבעת כורכר מלאה איריסים בשולי מושב נטעים שבמועצה האיזורית גן רווה לצורך בניית הרחבה; האיריסים של גבעת חומרה הנמצאת לא רחוק משם ממתינים עתה לסלילת מסילת הרכבת שעומדת לחרוץ את הגבעה, לאחר שמאבק השימור של תלמידי בית הספר האיזורי של המועצה נחל כישלון.

בימים אלה התחילו העבודות להקמת יישוב חדש (ממש כך) על גבעות כורכר אחרות של גן רווה. הישוב, כמו על מנת להכעיס, נקרא לדראון עולם "אירוס". חשיבותו של בית הגידול הכוכרי של מישור החוף, בו נפגשים הצומח המדברי עם הצומח הים תיכוני, חורגת בהרבה ממצב אוכלוסיות האירוסים שבהן. ולמרות שהיה ידוע רק על נקודה אחת בה פרחו אירוסים בשטח שהורסים, הנזק רב. מבחינת שמירת טבע האירוס הוא מין דגל.

מלבד למשוך את הציבור לשטח, ולהבהיר לו את חשיבות בית הגידול, יכול האדום האדום הזה גם להדגים את השינוי שחל לאורך השנים בתפישות של שמירת טבע. פעם היה מי שהאמין שעל מנת לשמור על הפרח מספיק להכריז על שמורה עבורו. כיום נתפשת "שמורת אירוס הארגמן", ביתו הרשמי של הפרח, כשמורת עציץ בת 31 בה לא יוכל הפרח לשרוד, בין היתר מכיוון ששרידות של מין תלויה גם במגוון הגנטי של אוכלוסיותיו. אחד הדברים שפגעו בפרח היה העתקת אוכלוסיות איריסים ממקומות שעלה עליהם הכורת לתוך השמורה. "זו קטסטרופה", אומר ספיר, "יש שמורה אחת ולשם דוחפים את הכל, זה גרוע לא פחות מלהרוס את בית הגידול. העתקה של אוכלוסיה לתוך אוכלוסיה אחרת זה בעצם להרוס שתי אוכלוסיות". וזה עוד לפני שלוקחים בחשבון שעם האיריסים מעתיקים לפעמים גם מזיקים דוגמת הכשות, טפיל שמצא שחק אשתקד על האיריסים שהצילה תושבת נטעים תחת גלגלי הטרקטורים.

"האירוס השחום בצפון הנגב לא מוגן על ידי שום שמורה", מזכיר ספיר. גם בו פוגעת זה שנים בניית תשתיות דוגמת כביש עוקף באר שבע, או קו הרכבת לעיר (ועתה הרחבתו), והרחבת שטחה הבנוי. אף כי חל שינוי בעניין זה, חוסר רגישותה המסורתי של הקרן הקיימת לצומח העשבוני – הכשרות קרקע לנטיעות, והצללה ע"י יערות נטועים – פועלות גם הן את פעולתן. ספיר מזכיר גם המון בנייה וחקלאות בבקעת ערד. בחריש הבדואי המסורתי האירוסים שרדו בתוך השדות, הוא מסביר, ועם המעבר לחריש עמוק, יש פגיעה בקני השורש. החקלאות פוגעת באיריסים לא רק באמצעות חריש. רעייה בשלבים מסויימים של הגדילה, כלומר, בעונה מסויימת. זה כגורם לאי יצירת פרחים ובטווח הרחוק זה הורג את הצמח. 'רעיית יתר של מטיילים', גם היא לא מוסיפה בריאות לאתר הפריחה של האירוס השחום בתל ערד.

חשש נוסף לאיריסים הוא החשש מפני זיהום גנטי. אחד הדברים שמייחדים את איריסי ההיכל הוא שהם נמצאים עדיין בתהליך ההתמיינות שלהם למינים. "אנחנו עדים לתהליך שעדיין מתרחש", מציין ספיר, ומסמיר שאת זה ניתן לומר מכיוון שהמעברים בין המינים אינם חדים אלא רציפים, ומכיוון שאין ספציפיות של מאביקים. ההפרדה בין מין למין היא מין הסתם ביחסי המין: מין מוגדר על ידי הבידוד הרבייתי שיש בינו לבין מין אחר. איריסי ההיכל יכולים להפרות אלה את אלה, אבל הם מוגדרים כמינים שונים (ולא כתת-מינים), מכיוון שבפועל הם לא עושים את זה. לדברי ספיר, כרגע, כנראה, כל מה שמפריד בין המינים זה המרחק הגיאוגרפי. החשש הוא שבעקבות העתקת איריסים לאיזורים שונים בארץ – בעיקר גינון לא חוקי של פרח הבר בגינות פרטיות – ייצור הפריות לא טבעיות בין מיני האיריסים השונים, וייפגע בתהליך ההתמיינות שלהם. "אנחנו לא יודעים עד הסוף והחשש קיים", אומר ספיר. שחק לעומתו טוען שקיימת הפרדה במאביקים, ואין חשש שהאיריסים יפרו אלו את אלו ללא סיוע. נדמה שגן האיריסים בזכרון יעקב, יספק תוך כמה שנים את התשובה בעניין. לפחות בעניין אי יציבות המינים השונים יש בין השניים הסכמה: "זו לא מערכת רגילה בצומח כי אלו צמחים שעכשו עוברים את האבולוציה שלהם", אומר שחק, "הם עוד לא מבוססים ממש בשום מקום".

האירוס הוא סמל. זהו למשל הפרח הלאומי של השכנה ממזרח. בעבר הירדן גדלים שלושה מהמינים שגדלים כאן וכן שני מינים נוספים, בהם האירוס השחרחר, סמלו של בית המלוכה ההאשמי (כך אומרים לפחות, לא הצלחתי למצוא אותו בכל האינטרנט). בארץ הוא משמש לא רק כסמלה של החברה להגנת הטבע, אלא גם כאייקון לסימול פרח מוגן. לשמור על האיריסים זה לא מספיק. הפרח היפהפה, שפורח מהחרמון ועד להרי אדום בשלל מופעים וצבעים, מזכיר לנו שאם נצליח לשמור על הטבע שלנו יהיו לנו אירוסים. זה לא אומר שאם נצליח לשמור על האיריסים שלנו יהיה לנו טבע.

Posted by גילי in כללי

אין תגובות »

פוסט זה פורסם ב- יום שני, 7 ינואר, 2008 בשעה 15:05 בנושא: כללי. ניתן לראות תגובות של גולשים בעזרת רסס 2.0 תגובות. ניתן להגיב, או לעשות טרקבק מהאתר שלך.

השארת תגובה

XHTML: ניתן להשתמש בתגיות הבאות: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>