"כולם אוהבים את החולות", אומר רועי טלבי מקיבוץ סמר, "הקבלנים לבטון, החקלאים לגידולים, והמטיילים בשביל להינות מהם". הוא עצמו, כך נדמה, אוהב את החולות כבית גידול, את הצמחייה המיוחדת להם ואת בעלי החיים שזהו ביתם. אקולוגיה. הוא מזכיר גם אחרים – משפחות שבאות להתגלגל בחול, וגם רוכבי טרקטורונים.
טלבי, רכז מחלקת סביבה במכון הערבה ללימודי הסביבה, שאת עבודת המאסטר שלו עשה על חולות האיזור, מתאר תמונת מצב מעציבה של חולות הערבה הדרומית: שני שלישים הלכו על חקלאות וחציבה, ונשאר שליש. "מהשליש הזה הם רוצים לקחת שליש לחציבה, ומתכנינים חציבה על עוד שליש, השליש התיכון. הדבר היחידי שמוגן הוא השליש הצפוני, האצבע הדרומית של שמורת יטבתה". כדי שהסיפור יהיה בכלל טרגדיה עבור כל מי שאכפת לו מקיומו של הגרביל הדרומי למשל, מוסיף טלבי שהקטע השמור, הוא דווקא הקטע הכי מופר מבחינה אקולוגית. "השליש הדרומי הוא הוא השווה אקולוגית".
בהתחשב במהירות שבה עברה ברשת המצגת בנושא, ובמספר החתימות יוצא הדופן שנאסף בימים הראשונים של פתיחת העצומה המקוונת, אפשר להניח שכבר נתקלתם בסיפור: מנהל מקרקעי ישראל הוציא חלק מהשטח למכרז לכרייה וחציבה של חול, שיייעודו בטון לאילת. יותר מעשור עבר מאז המחאה האחרונה מול הטרקטורים, ושוב חוזר הסיפור.
"הדיונה הגדולה" (חולות סמר-אליפז, או חולות תמנע), וליתר דיוק מה שנותר ממנה, משתרעת על שטח של קצת יותר מ-2 קילומטרים רבועים בסך הכל. צריך לנהוג משנה זהירות כאשר אומרים "הדיונה האחרונה", או "היחידה", (כנהוג במאבקים סביבתיים), אבל טלבי מסביר שמקומות אחרים, חולות כסוי למשל, הם בית גידול אחר לגמרי.
בצדה המזרחי של הערבה יש כ-80 קמ"ר רבועים של דיונות. אלה שימשו לייצור הבטון לפני הסכם השלום עם ירדן והזזת הגבול, והמשיכו להיות מיובאים לישראל גם אחריו. כשמדברים על אקולוגיה, לקווים על מפות מדיניות אין משמעות של ממש, ולגרבילים וחבריהם מספיק מקום בממלכה ההאשמית. טלבי לא ממש מוצא תשובה לכך, לא פשוט לנסוע הוא אומר, וחוץ מזה, בשורה התחתונה, אנחנו אחראים למה שאצלנו. "מבחינתי", הוא מוסיף, "אני חי במדינת ישראל – ואין לי ברירה". וכן, זה נכון, הגרביל הלז לא נכחד, הוא רק נכחד מישראל.
למרות שיש ניואנסים תכנוניים-משפטיים שנויים במחלוקת בסיפור,יש תוכנית מאושרת לכריית חול בשטח. במנהל מקרקעי ישראל מסבירים כי החול נחוץ מכיוון שבאיזור אין מזה זמן אספקת חול מאתר מוסדר. דוברת המנהל מציינת שגברו גניבות החול באזור, "תופעה המהווה מפגע סביבתי, נופי ועבריינות כלכלית". האתר הקרוב ביותר של חול 'חוקי', היא מוסיפה, נמצא במישור-רותם, דבר המייקר מאד את עלות החול לצרכנים. ניתן להוסיף ולציין גם את זיהום האוויר, הלאת העומס בכביש הערבה, וסכנת תאונות דרכים. טלבי גורס אחרת. לדבריו, אף קבלן אילתי לא קם ואמר 'חסר לי חול', ושהוא רוצה לחדש את החציבה. "המניע של המנהל הוא כסף. הם הולכים לקבל בוחטות של כסף". דוברת המנהל מצדה מזכירה כי ליוצרי המצגת "אין אחריות מרחבית כוללת ואינטגרטיבית לפיתוחו וחיזוקו של איזור אילת ואילות בכל ההיבטים".
גם רשות הטבע והגנים בעד עצירת המכרז ובדיקה מעמיקה של עניין עתודות החול לעומק. "לפי חוות דעת גיאולוגיות שבידנו, העתודות לעומק יספיקו לעוד עשרות שנים ואין צורך לחפור בקרקע שטרם הופרעה", מוסרת הדוברות. החול שם, יש לציין מצריך ריסוק וניפוי, והגופים השונים מטילים זה על זה את האחריות לבדיקת ההיתכנות של הכרייה לעומק במקומות שכבר נחצבו – בדיקה עליה החליטה הוועדה שהוקמה לטפל בנושא."שייתאמצו יותר,, אומר טלבי, "גם לכיוון ירדן, וגם לכיוון של שאריות תמנע, וגם לעומק הקרקע של המחצבה הנטושה".
מה שמטריד במיוחד הוא ההתייחסות ארוכת הטווח. לבקשת משרד התשתיות החלה הכנת תוכנית מתאר ארצית להבטחת עתודת חומרי הגלם עד שנת 2040. כמו במקרה החשמל, הגישה היא הבטחת עתודות. באקלים של אילת צריך היה כבר מזמן לעבור לטכנולוגיות מתקדמות של בנייה באדמה מאתר הבנייה, אבל הרשויות ממשיכות באנרציה הכלכלית – בטון בטון ועוד בטון. לאורך זמן, הפתרון הוא לעבור לבנייה ירוקה. לא מוכרחים לכלות את המשאבים עד תום על מנת להבין שהם לא אינסופיים. "הקבלנים אומרים שהדיונה תספיק לשנתיים. זה מאוד לא בר קיימא, וזה מאוד זמני. זה סתם, זה ממש סתם".
_____
מומלץ בחום להיכנס לאתר המאבק ולקרוא את כתבת התחקיר המצויינת שפרסם יניב גולן גולן במקומון קצה המדבר בחודש שעבר.
קישורים
אתר המאבק
http://www.arava-dune.org
איכות סביבה המדור הירוק מגזין מסע אחר מסע אחר שמורות טבע שמירת טבע תכנון ובניהPosted by גילי in כללי