דלג לתוכן.

לא בלוג
ניווט:
7 ינואר, 2007

ארבעה ימים בשתי גדות הירדן


תמונות

וְהַיַּרְדֵּן, מָלֵא עַל-כָּל-גְּדוֹתָיו, כּל, יְמֵי קָצִיר…

למרבה הפלא רבים מאתנו לא מודעים לעובדה שהוא כבר לא נהר, הירדן, אלא תעלת ביוב. האוטובוס שיצא מנקודת המפגש בצומת אלמוג מלווה בג'יפ צבאי חוצה את גדר המערכת, ממשיך במה שהייתה דרך המלך מעמאן לירושלים, מגיע כמעט לגשר עבדאללה ועוצר. המנכ"ל הישראלי של ארגון ידידי כדור הארץ המזרח התיכון (FoEME), גדעון ברומברג, מבקש מכולם לא לרדת מהשבילים מפאת המוקשים, ומן האוטובוס יורדת קבוצת ישראלים, ירדנים, ופלסטינים, שצועדת לעבר הגשר הקטוע. הצבא הישראלי פוצץ את הגשר ביום הרביעי למלחמת ששת הימים, וההרס בעינו עומד. הנה הוא, הנהר הגדול בארץ, אפיק רחב שעלתה בו צמחיית גדות, ורק זרם של מים עכורים נותר בו.

החבורה המגוונת – נציגי רשויות מקומיות משני עברי הנהר, חברי FoEME ואנשי תקשורת מהארץ והעולם – תבלה 4 ימים לאורך הנהר. עם הזמן נתרגל גם לעכירות ולתחושת ההזנחה שבין שתי הגדרות המתוחות לאורך הגדות שנעבור שוב ושוב, בינתיים כולם קצת בהלם.

אנפת לילה עומדת מכווצת על אחד הסלעים שבמים, וברומברג מסביר קצת על הנהר ומציג תצלום של הירדן משנות השלושים שנראה כאילו צולם מגשר אריק. האב מייקל סלר מועידת הכנסיות בירושלים מביע תקווה שיבוא יום שיוכל לעשות פה יותר מאשר להיכנס אחת לשבוע לקדש את המים. פעם היה כאן גם אתר טבילה: לעולי הרגל הנוצריים נוח היה לבוא ולטבול במה שהייתה נקודת המפגש של הנהר עם הכביש הראשי. כעבור שעה קלה נהיה באתר הטבילה של קצר-אל-יהוד, המקום בו על-פי המסורת חצה עם ישראל את הירדן (יהושע ג'), וגם המקום בו על-פי המסורת הטביל יוחנן המטביל את ישו (יוחנן א' 28). עד 1967 המה המקום צליינים שבאו לטבול, ולמלא בקבוקון במים הקדושים. מנזר יוחנן המטביל, המנזר האשורי, מנזר האתיופים, ומנזרים של העדות הנוצריות המגוונות עומדים מאז מלחמת ההתשה נטושים וממוקשים, לא פעם מצולקים קירותיהם מירי. קבוצת צבאים חולפת בריצה, נהנית מהישימון.

מטבע הדברים בשני צדי הנהר טוענים כי זה-זה המקום בו הוטבל ישו והפך למשיח. כך או כך, מכיון שהירדן הוא נהר מתפתל (meandering river), סביר כי לפני אלפיים שנה הוא בכלל לא זרם באותו תוי, והוויכוח עקר שבעתיים. התיירים, בכל אופן, מגיעים לצד הירדני: הירדנים מאפשרים להיכנס למקום ביתר קלות, וכשיורדים לקו המים באתר שפיתחה רשות הטבע והגנים, ניתן לראות במרחק של מטרים אחדים את המדרגות היורדות למים בעבר הירדן, חיילים ירדניים, ואנשי כמורה מן הכנסייה שבנייתה הסתיימה לפני כשנתיים. שלושה ימים אחר-כך, נהיה בצד הירדני וניווכח שבנוסף לפיתוח אתר תיירות נעים עם שבילי הליכה בין האשלים המובילים אל הכנסייה הביזנטית שנחפרה שם, הירדנים השכילו אף לבנות בריכת טבילה במקום: נוכח איכות מי הנהר מעטים מעיזים לטבול במים – את קצה אצבעם. (תמונה)

בטקס חג ההתגלות (אפיפניה) שנערך כאן מדי שנה מטהר הפטריארך את מי הנהר ומקדש אותם. למרבה המזל חל החג באמצע ינואר והמאמינים קופצים לנהר שהגשמים שטפו קצת. אלא אם מקבלים את פיזור עלי הריחן של הפטריארך כשיטת טיהור שפכים, ברור גם לחוטאים באופטימיזם שהרבה מים צריכים לזרום בירדן עד שהקטע הזה יהיה נקי. למרבה המזל אנחנו מצפינים.

FoEME, מארגן הסיור, הוא ארגון ישראלי-ירדני-פלסטיני שפועל בשיתוף פעולה אזורי שעניינו נושאים חוצי גבולות, בעיקר טיפול במקורות המים – הצלת ים המלח ושיקום נהר הירדן, מפרץ אילת, ואקוויפר ההר בפרוייקט 'מים ושכנות טובה' הפועל ב-11 קהילות במרחב התפר. את הארגון הקימו בשנת 1996 ברומברג הישראלי ומונקד' מיהיאר הירדני, בשם Eco-Peace. עם שם כזה ניתן היה לצפות לאירגון שמטרתו קידום השלום, אך מטרתם הייתה דווקא לנסות ולמנוע נזקים סביבתיים שהשלום עלול להביא עמו. מיסודו היה הארגון רב לאומי, ובנוסף למשרדים בעמאן ובתל אביב, נפתחו משרדים בבית לחם ובקהיר (שנסגר בעקבות אירועי אוקטובר 2000?). משהציע ארגון ידידי כדור הארץ לפרוש עליהם את חסותו, השתנה שמו לזה הנוכחי. אם יש לכם תחושה במדובר בארגון שמניח את הפתרון המיושן של מדינה פלסטינאית בגבולות 67, מה שקוראים 'ארגון שמאל', היא לא משוללת יסוד. עד הרצאתו של יו"ר הוועדה הישראלית למורשת עולמית, פרופ' מייק טרנר, עוד נעבור באתר הפרהיהיסטורי המוזנח גלגל, ובגשר אדם הסגור. את הבוקר נתחיל בבית שאן.

מי שהתרשמו בעיקר משיחזורה של העיר הרומית סקיטופוליס, היא בית שאן, היו בעיקר הזרים. עד היום בונים שם עתיקות חדשות (תמונה). למרות שמפאת אירוצנטריות אונסק"ו קצת שופע באתרי מורשת רומיים, אחד הנושאים שילוו אותנו בימים הבאים היא הדקפוליס, ברית של עשר ערים רומיות מדמשק ועד פילדלפיה, היא רבת עמון. 9 מהן ממזרח לירדן. קצת לא נעים על הרדידות, אבל ערים רומיות הן קצת כמו מדרחוב שופינג: ראית אחד – ראית את כולם. יוצא דופן, אולי, הוא התיאטרון השחור של גדרה, היא אום-קייס. תיאטרון רומי, בנוי כולו בזלת הצופה מדרום מזרח לעבר הכנרת וטבריה. חלק ניכר מהעיר, ובכלל זה עמודי הקארדו, בנוי מהאבן השחורה. הדקומאנוס של גדרה עובר בכרם זיתים, זכר למה שהיה כאן עד לא מזמן: לפני עשרים שנה פונו בצו מלכותי התושבים שגרו ממש בתוך המבנים הרומיים. בזמן שחלף מאז הפינוי, טרם הושלמה מלאכת פיתוח האתר ההיסטורי לתיירות. פלה, היא טבקת-פחל, מרשימה ומטופחת עוד פחות, ופרות מסתובבות בין עמודים עם כותרות קירינתיות (תמונה). אבל אנחנו בכלל עוד בבית שאן.

גם אתר גשר הישנה נמצא מעבר לגדר המערכת. שלא כמו בדרום הבקעה, פה פותח את השער עובד האתר. אזרח. הירדנים מתפעלים מלראות את ג'יסר אל-מג'מע מצדו השני, וגם את האתר המשוחזר והמטופח. חלקם מאוד הופתעו לגלות שבסיפור המסופר שם, מתייחסים אליהם כאל הפולשים. נרטיב שונה לגמרי לסיפור העבר שנקרא מלחמות ישראל-ירדן. שלושת גשרי הירדן – הרומי, זה של רכבת העמק, וגשר הבטון המנדטורי – עומדים מעל ערוץ רחב שבקושי יש בו זרימה, והמים בו מזוהמים בהרבה מאשר בדרום. רשות הטבע והגנים ו- FoEME ערכו שם לרגל יום ניטור המים הבינלאומי האחרון (18 באוקטובר) מדידות איכות למי מורד הירדן. מהבדיקה עלה שהמוליכות החשמלית של המים גבוהה פי שלושה מהרצוי, וכמות החמצן בהם היא מחצית מאשר בכנרת. התוצאות החמורות לא צריכות להפתיע את מי שמכיר את השטח: כבר בסכר אלומות מתחברת לערוץ הנחל יחד עם המוביל המלוח, תעלת ביוב מצחין וכהה שזורם דרומה (תמונה). לסיום הסיור בצד הישראלי, זכו המשתתפים לראות את הסכר בתום שיט קצר מאוד, במורד הירדן הנקי. לעת עתה זה כל מה שנשאר מתוכניתם של ידידי כדור הארץ לשחזור מסעו של קצין הצי האמריקני ויליאם פ. לינץ', במורד הירדן באביב 1848.

שיאו של הסיור היה ביום בו עברה הקבוצה ההולכת וגדלה אל עבר הירדן המזרחי. מיהיאר האדמוני והחייכני ששימש עד כה בתפקיד שבתנועת הנוער נקרא 'האחראי על המוראל', הפך למארח. אחרי קבלת פנים רשמית שערך מושל האיזור לקבוצה, ונאום התודה של ראש מועצת עמק הירדן, יוסי ורדי, המשיכה הקבוצה לתחנת הכוח ההרוסה בנהריים. "איזה מזל", אומר לי בדרך לאוטובוס מתכנן הסביבה אביעד שר-שלום ומצביע על האגם היבש של תחנת הכוח בנהריים, "על-פי הצילומים היו אמורים להיות כאן פרדסים, אבל בסך הכל מגדלים כאן גידולים עונתיים, כך שיהיה הרבה יותר קל להציף את האגם", זאת התכנית, מתברר.

אי אפשר להימלט מהעובדה שלנהריים יש הילה שיש למקומות ספורים בארץ. שנים היינו עוברים שם, ראינו מכביש 90 את המבנה הנטוש בסמוך לשפך הירמוך לירדן, וידענו היטב כי הגבול הוא קרוב ואסור לנו שם. וידענו כי פעם, מזמן, קרה פה משהו טוב שהשתבש לימים. בשנת 1927 החלו העבודות להקמת תחנת ירדן א', תחנת כח ההידרואלקטרית פרי חזונו ועבודתו של מייסד חברת החשמל, פנחס רוטנברג. בעזרת מערכת סכרים ותעלות מתוחכמת, תיכנן רוטנברג לאגום מים משני הנהרות (ומכאן "נהריים") לאגם מלאכותי, 'בריכת הירמוק', באמצעותם להניע טורבינות לייצור חשמל. האגם חובר באמצעות תעלה מאוזנת (תעלת האפס) לירדן, ואפשר זרימה דו כיוונית של מים. ממש "הירדן ייסוב לאחור". המוכר בסכרים שבנה רוטנברג הוא סכר דגניה.

כשנכנסים למתחם שנמצא עדיין מחוץ לתחום, חשים עדיין בנוכחות ארוכת השנים של מוקשים במקום, הצמחייה גדלה כאן באין מפריע. זה קצת מצער לגלות שלמלחמות ולגדרות יש גם השפעה חיובית על הסביבה, אבל בכזה שדה-חצבים לא צעדתם. התחושה היא קצת כמו להיכנס לקודש הקודשים של הציונות.

המפעל הגדול שנועד לספק אור ליישובים משני עברי הירדן הוקם בעבר הירדן, בשטח האמיר עבדאללה. בתחילת יוני 1932 נחנכה התחנה רשמית, ולמרות שהיום נחשבת נהריים לאחד משיאי התגשמות החזון הציוני, לטקס הצנוע לא הוזמן איש ממנהיגי היישוב אלא רק הנציבים הבריטיים ועבדאללה, שהרים את המנוף (או שמא היה זה מגוף) שהפעיל את הטורבינות.

שלוש הטורבינות יכלו להפיק מעל ל-18 מגהווט. אז זה היה הרבה, היום מגיע כושר הייצור של חברת החשמל לכ-9,800 מגהווט. לצד נהריים הוקם תל-אור, יישוב קטן לעובדי המפעל, גם בתים לפקידים, וגם וילה לרוטנברג, "הבית הלבן" שאירח לא מעט אח"מים, ובו גם נפגשו לקראת סיום המנדט גולדה מאירסון, ומי שאז כבר הפך למלך עבדאללה. ביומה הראשון של מלחמת 48 נהרס המפעל עת נתפס בידי כוחות עיראקים, ופועלי המפעל נלקחו בשבי.

שנים ארוכות כבר לא זורמים המים דרך בניין הטורבינות שמעל לערוץ הירדן. המבנה המיוחד ודקלי הוושינגטויניה הזקנים, משתקפים במים השלווים, ונדמה שהזמן עצר מלכת. בתוך המבנה פנימה, ניצבות הטורבינות הישנות על מקומן, ואת רעש המכונות מחליף ציוץ עטלפים שבחרו להתגורר תחת הרצפה שחומרי נפץ פערו בה בורות.

כשעוברים את הירדן, אי אפשר להימלט מהעובדה שזו יחידה גיאו-פוליטית אחת. אלו אותם אורני 'קק"ל' מנדטורים, ואותן כנסיות ביזנטיות, זה אותו חומוס שאין במצרים, ואותו הנוף. הכסף אחר, הרבה תמונות של המלך, ואין בכלל שלטים בעברית, אבל מלבד זה – הכל מאוד מוכר. הערבית היא הערבית שמדברים פה, הפרחי הבר על גלויות התיירים מוכרים גם הם. יחלפו עוד יומיים עד אשר יציגו ידידי כדור הארץ את תוכניתם להפיכת המפעל הנטוש למרכז לתיירות אקולוגית. עד אז תזכה הקבוצה לבקר בהתרגשות רבה בצד הירדני של אתר גשר, בעתיקות הרומיות הנ"ל, במוזיאון הקטן של דיר-עלא (היא סוכות המקראית), בהר נבו (הוא הר נבו), בצדו הירדני של אתר הטבילה (אנחנו לא נראים משהו משם), וגם להתווכח באיזה צד של הירדן הכנאפה יותר טובה. האווירה הייתה טובה בשני צדי הירדן. האמת היא שאין מה להרחיב על הדינמיקה בין חברי הקבוצה. אותה דינמיקה כמו בכל קבוצת זרים המתקבצת לסיור משותף. דיבור פה, דיבור שם, מכירים יותר ויותר מיום ליום, המעשנים מתחברים מהר יותר, והלאום לא ממש משחק תפקיד. בועה. אחרי שלושה ימים, אתה שוכח לגמרי שעוד יש מלחמה בארץ.

את הבועה הזו רוצים ב-FoEME, להחיל על נהריים באמצעות פארק צפרות חוצה גבולות, 'בועה' של תיירות אקולוגית באיזור אי השלום – קרקע שהושבה לריבונות ירדנית והוחכרה לדורות לקיבוצים בעמק הירדן. על-פי התוכנית שהכין שר-שלום בשיתוף התושבים עבור הארגון, יוצף 'אגם רוטנברג' (היא 'בריכת הירמוק') מחדש, בתי תל-אור, ישופצו ויהפכו למלון אקולוגי, ומבנה תחנת הכוח עצמה – למרכז מבקרים אליו יוכלו להיכנס מישראל ומירדן.

כמקובל באזורים ביוספריים בעולם תכלול הבועה אזור גלעין ואזור חייץ. הגלעין יכלול את שטח האגם אליו יועתקו מינים האופייניים לנהר. סביב האגם יוכשרו מגדלי תצפית בציפורים, מסתורים לשהיות ארוכות, ומסלולי הליכה צפים. החייץ יכלול את אי-השלום ובו גידולים המתאימים לפרנס ציפורים נודדות, מרכז לוגיסטי, ואת המלון האקולוגי ממנו יצאו סיורים ברגל, באופניים וברכב חשמלי לגדות האגם, עליו ניתן יהיה גם לשוט (ללא מנועים). הרעיון להפוך את בתי המגורים לכפר אקולוגי נתקל במציאות מזמינה: הבתים נבנו מבוץ לפני עידן המזגן, ותוכננו באופן אקולוגי. המחשבה היא שמכיוון שהכנרת משמשת מחסן מים עבור הירדנים (מסגרת), ומאחר ש’תעלת האפס’ השתמרה במצב טוב, ניתן להשתמש באגם נהריים כבמחסן שכזה ולהעביר אליו מים מהירדן ולהיפך.

כמו כמעט תמיד, גדולתו של הרעיון היא בפשטותו. לא רק התשתית הפיזית של האגם הסכרים והתעלות קיימת, אלא גם התשתית המשפטית של אי-השלום, שכבר תפקד כאי של שלום עד שבמרץ 1997 נרצחו 7 תלמידות מבית שמש על ידי חייל ירדני, והאידיליה נקטעה באחת. הצלחתו של פרוייקט חוצה גבולות שכזה תלויה בשאלה שלאיש אין תשובה עליה: האם חלף מספיק זמן מאז.

"זה מסוג החלומות שצריכים להתממש", אומר ראש מ"א עמק הירדן, יוסי ורדי, על הרעיון. לדבריו, הסוגייה שעומדת בלב הפרוייקט היא סוגיית המים. "גם שמדובר בכמות קטנה, יש בעייה של מקורות המים לפרוייקט, ונצטרך להשקיע מאמץ גדול על מנת למצוא לה פתרון". ורדי בעד התוכנית, ובכלל חושב ששיתוף פעולה של תיירות חוצה גבולות עם הירדנים הוא דבר נכון שישרת את הישראלים ואת הירדנים ושיש לעשותו. שבועות ספורים לאחר הסיור, חתם יחד עם ראש מ"א בקעת בית שאן, דני תמרי, על מזכר הבנות עם ראש עיריית שונה הצפונית שמעבר לנהר, לפיו הצדדים משלבים ידיים, ורואים בשיתוף הפעולה ביניהם את אבן היסוד לפעילות משותפת לפיתוח תיירות חוצה גבולות, ושמים במוקד את אגם נהריים. הצפת האגם תחייב פעולה נוספת שעמק הירדן ירוויח ממנה רבות: ניקוי הירדן מסכר דגניה ועד מפגש הנהרות. ורדי ומביע תקווה שהנהר ישוקם כפנינת טבע וכן כאיזור תיירות, "תהליך החזרת המים לירדן" הוא אומר, "הוא תהליך ארוך ויקר שאנחנו לא מתכוונים להרפות ממנו".

+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

"זה ללא ספק יעזור לים המלח, אבל זה לא יספיק לו"

ראיון עם מונקז מיהיאר

null
מיהיאר
הירדן הדרומי התמודד בעשורים האחרונים עם אתגרים ענקיים, שנבעו מהביקוש האדיר למים מתוקים" אומר מונקת' מיהיאר, המנכ"ל הירדני של FoEME. הנהר איבד יותר מ-90 מהמים שלו כתוצאה מהפיתוח ומהחקלאות לאורכו. מצב המלחמה, הוא מסביר, עלה לנהר המון. "כל מדינה רצתה לגרוף את החלק הגדול של המים לעצמה מבלי להתחשב בנהר עצמו, כך שישראל הטתה 60 אחוז ממי הירדן, סוריה בנתה 36 סכרים על הירמוך, היובל העיקרי של הירדן, ירדן בנתה כ-7 סכרים לעצירת השטפונת העונתיים שזרמו לירדן, והנהר הפך לנחל קטן מאוד, תחת איום התייבשות".

"עתה, הנהר ניצב לא רק בפני אתגרים, אלא בפני היעלמות מוחלטת" מזהיר מיהאר. כמו תמיד, האחריות לייבוש מוטלת על שתי הגדות. באוקטובר סיימו ירדן וסוריה את בניית סאד אל-וואחדה (סכר האחדות) במעלה הירמוך, שצפוי לאגור 110 ממ"ק בשנה, חלק הארי של המים המתוקים שזרמו לנהר. מכון טיהור השפכים הגדול שיופעל בתוך שנה ליד בית שאן הולך לקלוט את כל שפכי האיזור "כך שאפילו מי ביוב לא יגיעו לנהר". איש מהדואגים לסביבה לא יאמר שזה טוב לשפוך ביוב לנחלים, אבל מתברר שיש גרוע מזה: לייבש אותם כליל. בשנים האחרונות לפחות הגיעו מי קולחין לנהר.

לדברי מיהיאר תוכניתם היא למשוך את תשומת הלב של שלוש הממשלות לכך שהמצב הנוכחי לא יכול להימשך. "אנחנו מפסידים את הנהר", ומבקש להפנות את תשומת לבן של הממשלות לסעיף 10 בהסכם השלום, שמחייב שיתוף פעולה בנושאים סביבתיים. בין היתר מציין הנספח הסביבתי להסכם כי ששיתוף הפעולה יהיה למען שיקומו האקולוגי של הנהר, שמורות טבע ואיזורים מוגנים, וכן התיירות והמורשת ההיסטורית. "אנחנו מנסים להדגיש את האתרים החשובים לאורך הנהר, אתר הטבילה הוא אתר חשוב מאוד, וגם פרוייקט נהריים, וגשר אל מג'עמע. יש לנו גם תוכנית ישנה לעשות מצפון ים המלח איזור תיירות מאוחד".

עם זאת, האם זה מציאותי לצפות שנוכח מצוקת המים מישהו יזרים מים שפירים לנהר?

אנחנו לא מבקשים שאנשים יפסיקו את הפעילות החקלאית, זה מטורף לבקש את זה ובלתי ניתן ליישום. אנחנו רק לוקחים את זה שלב קדימה". למשל ישראל, מייצאת פרחים ותפוזים שמושקים ממי הירדן. "את זה אנחנו אומרים שצריך לבדוק". המסקנה היא שהחקלאות תורמת 2% לתל"ג הישראלי, מעט מאוד. "אם נקצץ את זה בחצי, ייקח מעט מאוד זמן לכלכלה לשקם את זה, אבל התרומה לתיירות תהייה גדולה מאוד". אולי הגיוני, אבל לא עולה בקנה אחד עם המיתוס הציוני.

"אותו דבר לגבי ירדן", מדגיש מיהאר, "שמייצאת לימונים ובננות לארצות המפרץ". הממשלה הירדנית, הוא מסביר, מסבסדת את המים לחקלאים באופן אדיר (קוב עולה לו פחות מפיאסטר אחד), והמחיר של התוצרת הוא כזה שלא מכסה אפילו את מחיר המים. "מה שאנחנו עושים הוא שאנחנו נותנים חינם את המים היקרים שלנו לארצות המפרץ".

ידידי כדור הארץ שואפים להחזיר חלק מהמים לנהר. "אנחנו לא מדברים על יותר מ-300 400 ממ"ק בשנה". אם אנחנו יכולים לעשות את זה ולפתח את התיירות בגשר, בנהריים, ובאתר הטבילה , נוכל להחזיר הרבה יותר. אנחנו לא אומרים להפסיק את החקלאות אלא להשתמש במים בתבונה. "אנחנו לא חושבים רק ירוק אלא גם כלכלה, וגם על זכויות אדם".

מיהאר מסביר כי הארגון מנצלים את פרוייקט מובל השלום של מנת להעלות את הנושא על סדר היום. בצד הירדני נפגשו כבר עם רשות עמק הירדן(JVA) עם משרד התכנון הירדני, בקרוב מתוכנן לו פגישה עם שר התיירות החדש של ירדן, אוסאמה דבאס, על מנת לקדם את העניין. "כולם מביעים עניין בנושא". עם זאת, בממלכה כמו בממלכה, ברור על-פי מי יישק דבר. "המלך הוא אדם מאוד רציונלי", אומר מיהאר, שהיה מיודד עם המלך לפני שנים, "כשמניחים לפניו סוגיה, הוא לומד אותה לעמקה. אני חושב שהמלך מאוד מעוניין באיזור הזה ויישמח לראות אותו משגשג". לדבריו על הממשלה הירדנית לנהל שני קרבות: האחד, הוא לתבוע את החלק שמגיע לירדן ממי הירמוך, השני הוא לדאוג לניהול חקלאי נכון בעמק הירדן, שיביא לרווחת האיזור.עם זאת, הוא עונה כי הממשלה או המלך לא ירצו לכפות את הפתרון שהוא מציע על החקלאים.

מיהאר מודה שלעת עתה דעת הקהל בירדן עוד לא ממש מוכנה לשינויים עליהם הוא מדבר, אך הוא לא ציפה שהתגובה תהיה חיובית מההתחלה. בינתיים, הוא אומר, אנשים חושבים רק עם איך להתפרנס מחקלאות, והתגובה היא שזה לא מעשי. "הקהילות מאוד עניות", הוא מזכיר, ייקח זמן עד שאנשים יתחילו לחשוב באופן הדדי.

השאלה היא כמה זמן. "אנחנו עושים כמיטב יכולתנו" אומר מהיאר שמקווה שבתוך שלוש עד חמש שנים ייראו שינויים. "השינויים הדרמטיים השלילייים ייראו מאוד בקרוב, אנשים יראו שזה לא הנהר שהכירו. אז יהיה הרבה יותר קל לקחת אנשים לנהר ולומר להם: בואו נעשה משהו עם הנהר".

+++++++++++++++++++++++
כמה מים

ספיקתו הטבעית של הנהר היא 1.3 מיליאד מ"ק של מים בשנה. מחציתם הגיעו מהכינרת, 450 מיליון מ"ק זרמו מהירמוך, ועוד כ-200 ממ"ק מהיובלים האחרים של מורד הירדן. החל משנות החמישים עם בניית המוביל הארצי, ניתקה ישראל את הזרם של 650 מיליוני המ"ק מהכנרת. בעקבותיה, הטתה ירדן את מי הירמוך לתעלת עבדאללה שזורמת עד היום לאורך בקעת הירדן. בנוסף נבנו סכרים כדי ללכוד מי השטפונות שזרמו בעבר לנהר, והירדן נותר עם 50-100 מיון קוב בשנה, חלק ניכר מהם הם מי המוביל המלוח, נגר חקלאי, שפכים מטוהרים חלקית (רבים מהם מבריכות הדגים), ואף ביוב גולמי. המוביל המלוח היא אותה תעלה שרואים לאורך מערב הכנרת, והוא נועד לתפוס מי מעיינות מלוחים במיוחד המתנקזים לכנרת, כדי להוריד את רמת מליחותה. כאמור, תעלת ביוב.

+++++++++++++++++++++++++++++
הסכמים

הסכם השלום בין ישראל ובין ירדן קבע כי ישראל שואבת 25 ממ"ק מהירמוך בשנה. הכנרת משמשת כמחסן למי הירמוך ועוד 20 ממ"ק שיאוחסנו בכנרת עבור ירדן. אריאל שרון הגדיל את "המחסן" הזה ל-50 ממ"ק בשנים שהדבר מתאפשר? בנוסף לכך, קובע הסכם השלום כי ירדן זכאית ל-10 ממ"ק מים, מתוך התפלת כ-20 ממ"ק מי מעיינות מלוחים שמוטים כעת לירדן. הניסוח הוא שישראל תבחן את האפשרות לממן את מפעל ההתפלה. זה כנראה עדיין בבחינה, מכיוון שמתקן ההתפלה לא קם מעולם. עד אז, מחוייבת ישראל להעביר לירדן 10 ממ"ק ממי הירדן "מיד מעל סכר דגניה". בכלל, הניסוח מתייחס לכנרת כאל מין התרחבות של ערוץ הנהר.

++++++++++++++++++++
הדרך הארוכה להכרזת אתר מורשת עולמית

++++++++++++++++++++++

תהליך הכרזתו של אתר כאתר מורשת עולמי של אונסק"ו הוא תהליך ארוך, מסובך, ואיטי. כאשר מדובר באתרי מורשת חוצים גבולות התהליך מסובך וארוך עוד יותר.

בראש ובראשונה צריך האתר להיכלל ברשימת האתרים הטנטטיבית של המדינה בשטחה הוא נמצא. אז אפשר להגיש מועמדות, על-פי הכלליים שנמצאים בהנחיות האופרטיוביות של האמנה להגנה על מורשת תרבות עולמית וטבעית של אונסק"ו. האתר צריך להיות בעל ערך אוניברסלי יוצא מן הכלל באחד מעשרה קריטריונים שקובעת האמנה – 5 מהם מתייחסים למורשת תרבותית, ו-5 למורשת טבעית.

מכיוון שכל מדינה יכולה להגיש לוועדה אתר אחד בכל שנה, אחד השלבים החשובים הוא בדיקת ההיתכנות אשר נעשה מול אונסק"ו. יש הערכות ובדיקות, ואיזה שנתיים של דיונים ורק אז זה מגיע לוועדה (אם זה נפסל, אי אפשר להחזיר את זה לדיון). "אני מאוד מעודד NGO להיות חברים בוועדה למורשת עולמית", אומר יו"ר הוועדה הישראלית למורשת עולמית, פרופ' מייק טרנר. טרנר מציין כי הוא תומך בכך שהארגונים ידחפו את קידומם של אתרים לרשימה של ישראל, ובעיקר ירתמו לבדיקת ההיתכנות לאכרזתם.בסופו של דבר, יש לזכור, זו המדינה שחותמת על הבקשה להכריז על אתר זה או אחר כעל אתר מורשת עולמית.

באשר לעמק הירדן, סבור טרנר כי יש להתייחס אל האיזור כאל מכלול אחד, ולא לפעול להכרזתם של אתרים נקודתיים באיזור, דוגמת האתרים הפריהיסטוריים בעובדייה בשער הגולן או בגלגל, או בית שאן. "השאלה היא מהו הנרטיב", אומר טרנר, "וכל קריטריון הוא בגבול אחר". כך שלמשל, אם בוחרים להציג את המורשת האיזורים של הדיקפוליס, אז אם וכאשר יוכרז אתר מורשת עולמי הוא יהיה בעיקר בעבר הירדן. אם בוחרים להציג את המורשת של המהמפכה החקלאית/ניאוליתית הגבול יהיה אחר. "לכן זה דורש את בדיקת ההיתכנות".

באשר לאתרים חוצי גבולות על כל מדינה לדאוג להכרזה על החלק של אתר המורשת שנמצא בשטחה, ובראש ובראשונה להכניס אותו לרשימה הטנטטיבית שלה. לעתים הדבר מסובך במיוחד. בתהליך הכרזתו של המקום בו התרחש סיפור ישו והשליחים מעורבות לא פחות מ11 מדינות באיזור, ובאשר להכרזת השבר הסורי-אפריקאי כאתר נדידת הציפורים (אותו מקדמת בארץ החברה להגנת הטבע, עומדים לקיים דיון בקרוב בקניה.

הוועדה הישראלית כבר פנתה לוועדה הירדנית בעניין הירדן בכלל, ובנושא הדקפוליס בפרט, "הירדן ברשימה הטנטטיבית שלנו כחוצה גבולות, אבל מכיוון שיש יחסי שלום עם ירדן, לא רצינו להכניס אותו בלעדיהם. העלנו את הדבר בפניהם, ואנחנו מחכים שגם הם יוסיפו את זה" מסביר טרנר ומציין כי "עדכון הרשימה הטנטטיבית שלהם הוא איטי".

אגב, שיתוף פעולה הוא רצוי, אך אינו הכרחי. כל מדינה יכולה להציג את החלק הקונצפטואלי בכלותתו, ולהגיש את החלק שבטריטוריה שלה לאישור. מכיוון שעניינה של האמנה הוא שימור, הוא מנוסחת כך שהכרזתם של אתרי מורשת תהיה מנותקת ככל הניתן מענייני ריבונות. לא רק שאפשר שאתרי מורשת יוכרזו ללא שיתוף פעולה הבין מדינות שכנות, האמנה קובעת כי אין בהכרזת אתר מורשת עולמית כדי להשפיע על שאלות של ריבונות.

ברשימה הטנטטיבית של ישראל 21 אתרים, (לירדנים 12, בהם ג'ראש, גדרה, פלה, וגם אתר הטבילה), אם וכאשר ייכנס עמק הירדן לרשימה, זה ייקח כמה שנים ואז, ייאלץ להתמודד על תורו מול קיסריה וארץ המכתשים, להידחף לפני המבנים הבהאיים, לעקוף או מכרות תמנע או לחכות עוד שנה. כאמור, תהליך ארוך, מסובך, ואיטי. כל שנותר לקוות הוא שעד שזה ייקרה, הרבה מים יזרמו בירדן.

++++++++++++++

תמונת נוספות:

null
בריכה באתר הטבילה. קצר אל יהוד, הצד הירדני

null
ילדים בטבקת פחל (פלה)

null
בתוך בניין הטורבינות

null
כרם זיתים באום קואייס, הדקומאנוס של גדרה

null
המארח. מיהיאר

והמינימום המתבקש: הכותב (שזה אני) היה אורח ארגון ידידי כדור הארץ המזרח התיכון

Posted by גילי in כללי

אין תגובות »

פוסט זה פורסם ב- יום ראשון, 7 ינואר, 2007 בשעה 22:07 בנושא: כללי. ניתן לראות תגובות של גולשים בעזרת רסס 2.0 תגובות. ניתן להגיב, או לעשות טרקבק מהאתר שלך.

השארת תגובה

XHTML: ניתן להשתמש בתגיות הבאות: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>