דלג לתוכן.

לא בלוג
ניווט:
31 דצמבר, 2009

תופעת שוקי ההחלפות

יש מילים שנוטות להתלכלך. תכונות הדבר שהן מתארות כמו נדבקות למילה עצמה, והחברה האנושית, בכישרון הייחודי לה, מוצאת כל פעם מילה חדשה לתאר את הדבר, עד שגם המילה החדשה מתלכלכת. זה קורה בכל השפות, והתוצאה היא ריבוי מרשים של שמות וכינויים לדברים מסוימים. פשפשו בזיכרונכם: כמה מילים המתארות את מעשה האהבה או את איבר המין הזכרי אתם מכירים? די הרבה. דבר דומה קרה לזבל, מילה שבמקורה תיארה דבר טוב, דשן. אבל מאז שנהיינו מדושנים עד זרא, השתנה המושג, והיום יש לנו אשפה (על שם צורתו של פח האשפה) ובעיקר פסולת.

בטבע אין פסולת, דבר אינו פסול וכל חומר הופך צורה עד אין קץ, הנבלות הופכות לאוכלי נבלות, העלים הנושרים הופכים לזבל המזין את הצומח, ההופך גם הוא בתורו למשהו אחר. מעגל סגור של חומר. לעומת זאת, בטבע האנושי – או לפחות בקרב הבריות החיות בתרבות הצריכה – יש פסולת, טונות של מוצרים שפסלנו משימוש רק על מנת לפנות מקום לעוד ועוד שופינג. ואז צץ הרעיון להעביר הלאה, במקום לפסול.

"זה לא ממש שוק החלפות. זה נראה יותר כמו פיקניק רגיל", אני אומר ליואב עינהר, כשאנחנו נפגשים בפארק קרית ספר, לרגל החופשישי. "למה?! הנה, הוא למשל עם חולצה שלי", הוא מצביע על מישהו שעומד לא רחוק. ה'שוק החלפות' (במילרל לא במילעה), של פארק קריית ספר הוא בכלל חלק ממאבק על שטח ירוק, מסביר להב זוהר, ממובילי המאבק, שהופך למאָהב, "זה חלק מפעילות כוללת שקורית במתחם, של הפיכתו לפארק דמוקרטי ואקולוגי בלב העיר". אולי זה המקום להזכיר כי הקהילה התל אביבית הזו, הצליחה לבלום את התוכנית לבניית המגדל המתוכנן, והכיוון התכנוני הנוכחי הוא יותר לכיוון הפארק ופחות לכיוון הפארקינג.

פעם בחודש, שזה הקצב הנהוג בתחום בארץ, מתקיים שוק ההחלפות במתחם. ביום שישי השלישי בכל חודש. מביאים דברים שמחליטים להיפטר מהם, פסולת, חולצה שכבר עשר פעמים עיקמנו את האף מולה בארון, וכל אותם המון דברים טובים ויפים שאיכשהו נדחקו לקרן זווית ותפקידם בקיום הוא לצבור אבק. ספרים, צעצועים, תקליטים, עוד בגדים, נעליים.

לא, לא נעליים. בבקשה אל תביאו נעליים. אולי זה העוני הפרטי שלי, אבל בשום פנים לא מעבירים נעליים, נעליים קונים חדש.

קלטות וידאו, דיסקים, ועוד בגדים, כלים, והנה לנו שוק פשפשים בזעיר אנפיין, בלי ההנאה שבמקח טוב. קח, חביבי, קח. זכור שאנחנו עמוק בשפע, וקח. בקריית ספר, מסביר זוהר, גם נותנים לזה גוון עונתי, משתדלים שתהיה מוזיקה חיה, ומגיעים עשרות אנשים. " אם יש הרבה בנות שמחליפות בינהן פריטים, סימן שהצלחת", מגדיר להב זוהר את הצלחתו של שוק שכזה. נדמה לי שהפעם בה אני ביקרתי לא הייתה כל כך מוצלחת, אבל החבר'ה היו על הכיפאק.

לפני השוק החלפות, היה החופשישי. "התחלתי לעשות את השוק חופשישי ב-2003, שנה שנתיים אחרי שהוא התחיל להתקיים", מספר מריק שטרן, היום מנכ"ל קרן יורי שטרן (ירוק בפני עצמו), ואז פעיל מגמה ירוקה באוניברסיטה. "זה התחיל סביב היום ללא קניות העולמי". ירוקים אדוקים, מציינים בכל העולם ביום השישי האחרון של נובמבר יום ללא קניות, Buy Nothing Day. החבר'ה של פעולה ירוקה וחבר'ה של מגמה ירוקה, מספר שטרן, קיימו את החופשישי הראשון בגן העצמאות או משהו, ונוכח ההצלחה החליטו להפוך את זה למסורת חודשים, וזה עבר לחצר סרגיי. שם הוא מתקיים עד היום, בשישי האחרון בכל חודש.

"כשהתחלתי עם זה הוא היה במצב מאוד זנוח", מספר שטרן, "התחלנו קבוצה של אנשים שהתחילו להתחבר". בחופשישי דאז היה אוכל במקום פצצות, קולבים ומדפים, הפעלות לילדים, דברים שקשורים לתרבות הצריכה, ואומנים שעשו להם מיצגים. במשך כמה שנים זה ממש פרח. "זה היה מאוד באופנה כל הנושא של אד-באסטרז. היום אני חושב שירד הנושא הזה של תרבות הצריכה". כנראה שלא בהתחשב במספר המקומות שמקיימים שוקהחלפות לאחרונה: מנהלל ועד לבאר שבע, וכל הדרך צפונה עד בית שאן וכברי וחיפה ופרדס חנה, וכמובן החופשישי של סלון מזל, מרכז מידע לשינוי חברתי בתל אביב. פה ושם גם נסגר שוק, לדוגמה זה שהתקיים בכפר מל"ל, אבל על זה פחות אוהבים לדבר.

המונח האנגלי המתבקש הוא פריסייקל (freecycle), והמונח העברי שהולך ומשתרש הוא שוקהחלפות,
מי שטבעה את המונח היא מירב כרמי מנהלל. "השם הוא הומאז' לקייטנה של גדי בעמק יזרעאל", מספרת כרמי. זה היה היום הכי מגניב בקייטנה בו כל הילדים היו מביאים דברים מהבית ועוסקים בסחר חליפין. השם דומה, אבל המהות שונה: "הרעיון היה לא לעשות מסחר, אלא לייצר פלטפורמה של חלוקה מחדש של השפע". השם אולי מחטיא את המטרה, אבל דבר אחד ברור: זה ה-שוקהחלפות, שלא רק טבע את המונח אלא גם היה ההשראה לרוב אירועי ההחלפה שפועלים כיום בארץ.

"עשיתי סדר בכל המחסנים של המשפחה, שהיו מלאים בכל מיני דברים שאמרו שיימסרו, ואולי פעם מישהו ישתמש בהם", מספרת כרמי על תחילתו של הרעיון, אחת החברות הציעה שאולי יעשו מסיבת החלפות (מה שקוראים באמריקנית swap party) ויזמינו כמה חברות. כרמי הציעה שבמקום להתחלף, כל אחד ייראה קודם כל מה הוא נותן, פשוט להיפרד מהדברים שלא צריך. "אז עוד לא הבנתי, שמספיק שתתן", היא מוסיפה, "במהלך האבולוציה, נפל לי האסימון שמספיק שאני חושבת על דברים שאני צריכה, כדי שהם יימצאו את הדרך שלהם אלי. ואז אמרתי, רגע, הנתינה והקבלה הם לא אחד מול אחד". להבנתה של כרמי מספיק שניתן על מנת לפנות מקום לדברים שאנחנו צריכים. "התרבות היא תרבות צריכה, תרבות חסר שכל הזמן מזכירה לנו מה אין ומה חסר, והשוק אומר משהו אחר, הוא אומר 'יש – ובשפע', זה בעצם הסדק בסכר הזה, שמאפשר לשפע לזרום דרכו".

"באתם לשוק ההחלפות? אין לכם מה להיכנס חבל על הכסף. פשוט ערימות של זבל". אנחנו 4 מבוגרים, ולמרות שלפני המאיימים עזבו את המקום לא מעט אנשים עמוסי שקיות, דווקא להם יש מה לספר לחבורה התל-אביבית משהו שגררתי איתי. "סופר, אולי תיכנס אתה קודם ותראה אם שווה בכלל". אני בכלל לא מבין מה הבזבזנים עושים פתאום עניין מ-10 שקלים לראש, "חלאס, באנו לראות חווה אקולוגית", אני מסרב. אחר כך אני עוד מנסה להציל את המצב ומפנה את תשומת הלב לכך שהילד יצא עם הדובי שלו חזרה, כי לא מצא במה להחליף אותו, שההורים שם לא בדיוק הבינו איך זה עובד, ומי שלא משחרר בטח שלא יכול להיות פתוח לזה. שנייה אחרי שאנחנו נכנסים לבית הבוץ, האישה שלי מסכמת בנחרצות: "חרפה".

איזו מילה יפה. לא יודע מי ממיט פה חרפה על מי, אבל אני לא ממש יודע איפה לקבור את עצמי, המון זמן אני בקשר מקוון עם כרמי, עוקב אחר דיווחיה באתר חוות 'יש מאין', מדבר בבית על אולי ניסע איזו שבת, ופתאום, הקסם לא עובד. אני, כהרגלי אל הספרים הישנים, ואין שום דבר שבא לי לקחת (אם כי היה שמץ התלבטות לגבי האנציקלופדיה בריטניקה קומפלט). שלא תבינו לא נכון, אין לי בעיה לקחת, אני מאלה שמתיישבים ליד ערימת זבל ספרים בכל הזדמנות לראות אולי יש מציאות גם באמצע רחוב סואן, אבל באמת שום דבר ראוי. אני מתנחם בעובדה שמתאפשר לי עוד טיול לעומק המשק, להראות לילד דום מאדמה, ואוהל טיפי, וגם להיכנס לחממה האחת ולהראות לו את ההבדלים בין החרולים שעלו בחוץ לבין אלה שבחום החממה. "אפילו לנזקקים לא הייתי מעבירה דברים כאלה".

כמו הגבול הדק שבין להיות ירוק לבין להיות לא אסתטי, קל מאוד גם ליפול לשוק שנראה כמו סתם ערימות זבל. " ידוע שהרבה אנשים שמביאים דברים אלה דברים שהם לא ברמה גבוהה", מסבירה שושי אברהמוב הבעלים של אניצ'ה, חנות יד שנייה בחיפה, שמקיימת אף היא שוקהחלפות מדי חודש. "אצלנו הדברים הם בלי כתמים, בלי קרעים, דברים שהיו בחנות. אנחנו באים מוקדם בבוקר לארגן שהכל יהיה יפה, ומארגנים על פי מחלקות: מכנסיים, חולצות ארוכות, וכך הלאה". הכלל בחנות הוא שהדברים נשארים חודש וחצי על המדפים, ואז מה שלא נמכר – נמסר. "השוק נפתח עם המון סחורה מהחנות. זה יפה לראות איך השוק נפתח אם ה-מ-ו-ן דברים. ואז הוא מתרוקן ואז באה עוד נאגלה של אנשים שמביאים דברים. זה תמיד מפתיע אותי איך זה מתמלא מעצמו ומתרוקן". אברהמוב מספרת שרוב האנשים שמגיעים לשוק הם כאלה שיכולים להרשות לעצמם, אנשים ממעמד בינוני שהחליטו לעשות שימוש חוזר, ולשלב אידיאולוגיה עם אופנה בכלום כסף. "אני פשוט מתה על זה" היא מוסיפה, "זה עושה לי את השבועיים אחר כך, שאני יכולה ללבוש משהו שהוא יפה, ולא עלה מאות שקלים. להתחדש בדבר שאין בחנויות, משהו מדליק, אחר, וגם בחינם". פתאום אני מבין שיש כאן ממש עניין של להתחדש, שגם הבגדים משוקי ההחלפות ממלאים את הפונקציות האופנתיות שיש לבגדים, ולא רק כסות. "בטח שלהתחדש. אין לי הרבה בגדים בארון כי אני לא אוהבת, ואני לא יכולה לראות את אותו בגד אצלי יותר מעונה". אולי בגלל זה קראה לחנות אניצ'ה, שפירושו השתנות בהודית, "הכל זמני, הכל בא והולך".

הנוהג בשוקי ההחלפות, הוא שאת מה שנשאר תורמים למתנסים ולעמותות, כך עושים כולם, כך עושה אברמוב וכך גם עושה טל לוי, שמפעילה מהסתיו האחרון בקיבוץ כברי שוק החלפות חודשי. "בשווקים במרכז זה נהיה נורא המוני, ופה בגלל זה שאנחנו בקצה, ויש באוכלוסייה איזה תום, זה נשאר אחרת", אומרת לוי, "זה לפעמים מזעזע עד כמה שאנשים באים עם הדברים הפחות טובים שלהם". מאידך גיסא, לוי מספרת שיש חילופים מדהימים של דברים. "אתה רואה את השמחה של האנשים שפתאום צץ להם מהו שהם צריכים". אז בשביל זה באים האנשים? כנראה שלא. לוי מתרשמת שראשית יש כאן עניין חברתי, "יש פינת קפה וזולה, ויש כאלה שבאים ומתיישבים ומעבירים שעה שעתיים בעניין חברתי".

מי שפחות בעניין החברתי, יכול למצוא עניין בשוק ההחלפות הגדול מכולם: האינטרנט. בשנת 2006, עבד צור טאוב במחסן אופנה בו היו נזרקות מדי יום כמויות של קולבי פלסטיק. "הרגשתי שזה בזבוז אדיר, ושבוודאי ישנם עוד אלפי מקרים כאלו", כותב טאוב באתר אגורה אותו הקים, "התחלתי לחשוב כיצד ניתן היה לקשר בין אותם האנשים שלא צריכים את החפצים לאלו שהיו רוצים אותם, ואז נדלקה הנורה: אפשר לעשות את זה באינטרנט. האתר המציע אלפים רבים של חפצים – בעיקר מוצרי חשמל ומחשבים, ריהוט ומדיה דיגיטלית – נפוץ כיום בכל הארץ, ולדברי ירון בן עמי, שותף בפרויקט, רשומים בו כ-80 אלף משתמשים.

בשוקהחלפות בכברי, מספרת לוי, יש קהל קבוע שמגיע ותמיד מביא ולוקח, "יש הרבה מהקיבוץ שזה נורא נוח להם שיש מקום להיפטר מהעודפים". מלבדם יש שתי אוכלוסיות נזקקות שמגיעות: קבוצה לא קטנה של פיליפיניות שמטפלות בקשישים, ותאילנדים שעובדים בחקלאות, שמגיעים ולוקחים דברים לעצמם, ובטח גם דברים שנשלחים הביתה. "קשי יום אמיתיים, לא חושבת שמגיעים לשוק". הסיבה לכך טמונה ככל הנראה בבושה.

יש מי שפתר גם את זה: " התחלנו בשוק החלפות, וגילינו שלאנשים קשה לקחת", מספר מתן (מתק'ה) יעקב גולן, ממרכז הקיימות השכונתי בשיכון ד'-מזרח בבאר-שבע, "אז אמרנו בסדר, כל מוצר בשקל". שם מתכוונים עתה גם להקים שוק למוצרים שמייצרים תושבי השכונה. כמו כל דבר בקיימות, גם השוק עומד על אותן שלוש רגלים: "זו פעילות קהילתית-כלכלית-סביבתית". המטרה האחת של השוק היא סביבתית, לחסוך קצת ייצור זבל, המטרה השנייה היא להכיר ולהיפגש, וקיימת גם המטרה הכלכלית: חוסכים הרבה כסף. גולן מספר שהוא וזוגתו מצפים לתינוק, וההצטיידות ללא עלות בעגלה, עגלול, מיטת תינוק, ובגדים חסכה להם אלפי שקלים. ברוכים הבאים לכלכלה האחרת.

זמן איז Money

הרבה מקום לספר על כלכלה אקולוגית אין כאן, אבל ראוי להזכיר כי שוקי ההחלפות הם חלק מכלכלת המתנות, משטר כלכלי שהתקיים מקדמת דנא (הסוציולוג הצרפתי אנדרי מוס טען כבר בשנות ה-20, כי חילופי מתנות אינן תופעה כלכלית שולית), גם תחום סחר החליפין ידע פתאום עדנה.

אנשים לא מחליפים רק חפצים אלא גם זמן. הרעיון הוא שחברים בקהילה ימדדו את השירותים שהם נותנים זה לזה במונחים של זמן, מתוך התפישה ששעת אדם שווה שעת אדם, בין אם אתה קולע סלי נצרים, כותב שורת קוד, או מכין מזון. בסוף שנות ה-80 פיתח ד"ר אדגר קהן, את התיאוריה על פיה שימוש במטבע הזמן, אותו כינה בשם Time Dollar, הוא אפשרי. רק לאחר שפורסם ספרו No More Throw Away People בראשית המילניום, צבר הרעיון תאוצה, ובנקי זמן הוקמו בעולם. וגם בישראל.

"בנק זמן זה יחסי קח-תן של שעה תמורת שעה, שאנשים מתארגנים כך שכל אחד נותן משהו מהכישורים שלו, למשל מישהו שמלמד אנגלית, ומקבל שירותי אינסטלציה", מסבירה מנהלת היחידה לעבודה קהילתית במחלקה לשירותים החברתיים בטירת הכרמל, נחמה אבירן. בקהילת בנק הזמן בטירת הכרמל כ-90 חברים. "סביב הנושא הזה נוצרים יחסי קהילה, שזה מאוד חשוב באורבניזציה שלנו" מסבירה אבירן, המספרת כי בין השירותים שניתנים יש סיוע בלימודים, מלאכות יד, מסאז'ים, וגם סידור ארונות, וייעוץ טלפוני אישי. פשוט שמישהו יקשיב לך. הליבה הערכית של הפרויקט לא קשרה כלל לרעיונות אקולוגיים, מציינת אבירן, "האנשים שם לא מחוברים לעשיית דברים שקשורים לאיכות הסביבה, אלא באים ממקום כלכלי חברתי", היא אומרת, " אנשים רואים את הקטע הכלכלי, אבל זה בעצם חיפוש אחרי הקשר".

אותו חיפוש, הביא גם את קובי מנחמי לפתוח ב-2005 בנק זמן שכזה: אתר ימבה זמן. הבדידות של המתכנת הטרידה אותו והוא רצה לסייע לאנשים להתפתח ולפגוש אנשים חדשים, "מה יותר מגניב מללכת ולשבת עם בנאדם וללמוד להכין סושי", שואל מנחמי, שמסביר שאין פה עניין אידיאולוגי: "זה לא שאני ילד טבע שמעוניין לשנות את המערכת הכלכלית הנוכחית", הוא מציין, "המטרה הייתה לתת לאנשים ללמוד דברים ולהתפתח מעבר למקצוע שלהם, ומכיוון שברטר קלאסי קשה למצוא, הכוונה הייתה ליצור סוג של קרדיטים". אתרים כאלה כבר כבר היו בעולם מ-97 לפחות. ההתחלה הייתה הצלחה מסחררת: אלפי נרשמים, חיבוק חם של התקשורת ומעל ל-5 מיליון דפים נצפים. אבל המיזם, לא קם כמשהו עם מטרות או יעדים, ודאי שלא יעדי רווח, וההצלחה שלו לא סחררה כלום. "לא השקענו בלשפר את הממשק או למנף את ההצלחה שהייתה בזמנו", מודה מנחמי, ובעצם עד היום איש לא מתפעל את האתר (שגם נראה מאוד מ-2005) והוא פשוט שם, ממשיל לעבוד מכוח האנרציה על אש קטנה מאוד.

משטר כלכלי דומה הוא ה-LETSystems, ראשי תיבות של מערכות מסחר חליפין מקומי (Local Exchange Trading Systems). בעברית זה נקרא קהילת מחרוזת. את המושג טבע מייקל לינטון. " ב-1982, הוביל המשבר הפיננסי הכללי בקנדה המערבית, למשבר פיננסי אישי", מספר לינטון באחת הרשתות החברתיות בהן הוא חבר, "ומשם לעיצוב מערכת ה-LETS – הצורך הוא עדיין אבי ההמצאה. מאז הפכה השיטה לבסיס של רוב מערכות מטבע הקהילה בעולם".

כאן כבר לא מדובר בקלישאה (הנכונה) שהזבל של האחד הוא האוצר של האחר, אלא ברעיון של החלפת שירותים. על מנת לצאת מתלות של דבר תמורת דבר, התפתחה שיטת החרוזים, מעין קרדיטים (וירטואליים על פי רוב) שמזכירים לנו שכסף הוא בסך הכל מוסכמה, מחזירים אותנו אלפי שנים אחורה, וגם לוקחים אותנו קדימה, אל מעבר לשיטה המוניטארית שמביאה לחלוקה לא שוויונית של המשאבים, משחררת אותנו מהחלטות הנגיד על הריבית, מיעדי האינפלציה, ומאחיזת הבנקים. ברוח הזמן שונה המושג לכסף פתוח, Open money, על משקל הקוד הפתוח. בישראל קהילות מחרוזת ספורות, הרבה מאחורי מקומות אחרים בעולם, בבריטניה למשל חברים כ-40 אלף איש בכ-450 קהילות מחרוזת.

ד"ר שחר דולב, מרצה לכלכלה אקולוגית, מסביר כי ההבדל העיקרי בין שתי השיטות הוא שבקהילות המחרוזת מדובר בכסף ממש, עם יכולת המרה לכסף לאומי. בנק הזמן לעומת זאת, שלא הגיע לרמה כזו של שכלול ופיתוח, ופחות מיועד למוצרים, שומר על העיקרון המאוד חשוב של שוויון על פיו שעת עורך דין שווה לשעת בייבי סיטר. המשותף לשתי השיטות הוא שרשויות המסים לא אוהבות את הרעיון, כי מבחינתן זו העלמת מס. דבר אחד משותף לשלוש השיטות, יש בכלל איזו תחושה, אומר דולב, שזה חלק מאי השקט המבורך (Blessed Unrest) של אנשים שנמאס להם ממנגנוני השוק ומחפשים תחליפים.

קישורים

שיטת לטס

http://www.lets.net/

כסף פתוח

http://www.openmoney.org/

אתר החלפות זמן בן יותר מעשור

http://www.twincitiesfreemarket.org

קהילות לטס בבריטניה

http://www.letslinkuk.org/

אי השקט המבורך

http://www.blessedunrest.com/

אגורה, מערכת לשיתוף חפצים

http://www.agora.co.il/

ים בזמן, מערכת לסחר חליפין בזמן

http://www.yambazman.co.il

Posted by גילי in כללי

אין תגובות »

פוסט זה פורסם ב- יום חמישי, 31 דצמבר, 2009 בשעה 12:52 בנושא: כללי. ניתן לראות תגובות של גולשים בעזרת רסס 2.0 תגובות. ניתן להגיב, או לעשות טרקבק מהאתר שלך.

השארת תגובה

XHTML: ניתן להשתמש בתגיות הבאות: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>