דלג לתוכן.

לא בלוג
ניווט:
22 פברואר, 2007

עלילת האירוסים של נטעים

"היית צריך לראות אותי רצה לפני הטרקטור, מוציאה מהשטח צבים וזיקיות", אומרת האישה שניסתה להציל בשבוע שעבר ככל שניתן משיני הטרקטור שעלה על השטח בו עומדת להיבנות עוד הרחבה של מושב נטעים. עיקר העניין הופנה מטבע הדברים למין הדגל של בית הגידול הכורכרי, אירוס הארגמן, שהתמזל מזלו להידרס בשיא פריחתו. סיפורם של האירוסים שהצילה האישה, שפורסם לראשונה ב-ynet, מאפשר הצצה מעציבה לאופן שבו נשמרים ערכי הטבע הנדירים והנכחדים שלנו. אירוס הארגמן, ראוי להזכיר, אינו רק מין אטרקטיבי, אלא גם מין הגדל בישראל בלבד, ונמצא בסכנת הכחדה.

אם יש משהו שמייצג את המצב העגום, הוא העובדה שחובבת הטבע מבקשת להישאר בעילום שם – משל היא הייתה הפושעת, ולא מי שפגע בערכי הטבע המוגנים על פי חוק. החוק, יש לציין, דווקא מגן על האיריסים והחצבים שגדלים שם בגבעה, גם על הצבעונים והצבים, על שיחי הרותם הריחניים שפורחים עתה בלבן, ועל מינים רבים אחרים שגדלים בגבעות הכורכר – בית גידול ייחודי המשלב צומח מדברי עם צומח ים תיכוני, שהולך ונעלם .אבל בישראל כמו בישראל, חוק לחוד, ומציאות לחוד.

"הוא דווקא היה בסדר, הטרקטוריסט", מספרת האישה. הוא אמנם כינה אותה "משועממת", אבל הסביר לה בדיוק מה השטח אותו הוא אמור ליישר, איפה הוא מתכוון לשפוך את עודפי העפר, וגם איפשר לה לרוץ עם בני המשפחה והקילשון להוציא את מה שניתן להוציא מן השטח בטרם יעלה הכורת. במציאות אחרת, הוא היה מודה לה על שהפנתה את תשומת לבו לעבירה שהוא עומד לבצע.

במציאות אחרת הטרקטור לא היה עולה על הגבעה בה שרדו הפרחים הנכחדים ממילא. יומיים אחרי שזה קרה התברר שכבר בתחילת החורף שעבר גילתה קרובת משפחה של של האישה שקרוב מאוד לפרחי הבר מתוכננות עבודות, כמעט ממש עליהם. הקרובה, שגם היא מבקשת ששמה לא יפורסם, התקשרה לחברה להגנת הטבע, הגוף היחידי שחשבה שהוא רלוונטי, "אמרו לי 'אה זה לא אנחנו', זה רשות הטבע ועוד משהו". רשות הטבע והגנים, רט"ג, היא הרשות הממונה על אכיפת החוק המגן על פרחי הבר (חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה). לרשות הגיעה דרך 144, משם הפנו אותה למישהו ולעוד מישהו, שהפנה אותה לפקח המתאים. "שמחתי שקיבלתי את הטלפון של האיש הנכון". הקרובה הסבירה לפקח במה דברים אמורים והוא הציע לה שיחכו לחורף, שהעלים של האירוסים ילבלבו שעל מנת שיוכל לראות אותם. אחר כך קבעו להיפגש כמה וכמה פעמים, ובכל פעם ביטל הפקח את הביקור במקום. הקרובה חשבה ללכת לראש המועצה, אבל החליטה כי "יותר הגיוני לפנות לרשות שאמורה לשמור על הטבע, והיא תשמור על הטבע. נראה היה לי יותר נכון". היחס ברשות מאוד הפתיע אותה. היא צלצלה שוב ושוב, ממש חיזור. "קוויתי, ציפיתי שפעם אחת הוא יחפש אותי בחזרה". פעם אחת כבר חיכתה לו בשטח שכהודיע לה שוב, שלא יוכל לבוא. בפעם השלישית, כבר אמרה לו שתיכף לא יהיו פרחים. "בטח היו לו סיבות מצויינות ודחופות", אומרת הקרובה, "אבל הוא לא הגיע". תחת זאת הציע לה לפנות למנהלת בית הספר היסודי, על מנת שיעשו שם פעילות חינוכית לסימון שבילים ושילוט, בדומה למה שנעשה בגבעת חומרה שנמצאת בהמשך רכס הכורכר, שאותה אימץ בית הספר. "אמרתי לו שאין לי כוונה לעשות מזה פרוייקט". היא ציפתה שהוא או מישהו מטעמו יבוא, ולכל הפחות ישים שלט, 'איזור עם צמחייה מוגנת'. "זה המינימום, ובמקסימום שיהיה מגודר". פה דוקא כבולות ידיה של הרשות שאסור לה להציב שילוט (לא כל שכן גידור) מחוץ לשטחי שמורות הטבע והגנים הלאומיים. הקרובה אמרה לעצמה שהיא צריכה לזכור את זה בשנה הבאה, ועזבה את זה למשך הקיץ. "כשראיתי את הטרקטור הרגשתי, 'יואו, פיספתי', זו הייתה אכזבה מעצמי, לא כעס על הטרקטוריסט". אחר-כך ראתה את קרובתה הולכת עם קופסא להציל את מה שהיא מכנה "הגוויות".

גם האישה שראתה את הטרקטור עולה על השטח מיהרה לצלצל דווקא לחברה להגנת הטבע, שהודיעה על העניין לרט"ג – ושכחה מן העניין. כאן המקום לחזור ולהזכיר לאנשי החברה כי לו באמת היו הרשויות שומרות על הטבע בישראל, לא היה צורך בארגון אזרחי שיעשה את זה, וכי לפתחם רובצת אחריות גדולה: רוב רובם של הישראלים לא מבחינים בין גופי שמירת הטבע השונים, והמוניטין שיש לחברה (המותג החזק, אם תרצו), מחייב. במדינה מתוקנת, מישהו מטעם הרשות – פקח למשל – היה מגיע לשטח ומשתמש בסמכותו לעצור את העבודות, ואולי גם רושם דו"ח, אך כל שזכתה לו האישה, וכל שזכו לו ערכי הטבע הרבים שבשולי הגבעה, הייתה שיחת טלפון מהפקח האיזורי שהיה במילואים. יפה מצדו של הפקח שטרח להתעסק בעניני תפקידו גם במהלך שירות המילואים, אבל ניתן היה לצפות מהרשות להיערך לפיקוח רציף, גם כאשר חלק מן האנשים נעדרים לעתים.

"יכולה להיות סיטואציה שבה פקח לא הגיב כראוי", אומר בתגובה סגן מנהל מחוז המרכז ברשות, אורי נווה, "הנושא ייבדק, ובמידה שנראה שיש עם זה בעייה, נטפל בזה". היכולת של הפקחים לעשות את העבודה כראוי תלויה במידה רבה במידע שמגיע מהציבור, מדגיש נווה, "חשוב לנו שהציבור ימשיך ויעביר לנו כל מידע אודות חשש לפגיעה בטבע". זה בעיקר חשוב מפני שלא כל פרח מוכר לרשות, "יש באיזור המון מקומות שיש בהם אירוסים שאנחנו לא יודעים עליהם". סקר האירוסים האחרון נעשה בשנת 1999, ונווה מניח שגם אז לא מצאו את כל גושי הפריחה. הרשות תשמח לקבל דיווחים ממי שמוצא אירוסים בשטח, הוא מציין, ותשמח גם להכניס אותם למערכת המידע הגיאוגרפי, כדי שיוכלו לראות אותם כאשר הם בוחנים השפעה של תוכניות בנייה ועבודות תשתית. נווה גם מזכיר גם את מספרו של מוקד החירום של הרשות 6911* מכל טלפון. פקח רשות, מציין נווה, מקבל בין עשרות למאות פניות ביום. "לא תמיד הם מסוגלים להגיב לכולם. הם רק אנשים, ורק עובדים 16 שעות ביום". חשוב לדעת גם שבכל סיטואציה שפקח לא עונה, ניתן לפנות למוקד ולבקש לשוחח עם מנהל המרחב.

האמת היא שלא ברור מה מטריד יותר, רמיסת האיריסים או רמיסת החוק. העונש הקבוע בחוק על פגיעה בערכי טבע מוגנים הינו עד שלוש שנות מאסר. הרשות פתחה בחקירה פלילית בעניין, מציין נווה, והיה אם יימצאו האחראים לדבר, תוגש תביעה לבית משפט והם יטופלו כדין. הטרקטור הוא של המועצה האיזורית שביצע את העבודות עבור ועד היישוב. הסוגייה העקרונית באשר לאחריותו של האיש הלוחץ על הכפתור היא ישנה ומוכרת, ושלא כמו חובבות הטבע המקומיות הרשות רואה גם בו אחראי. "מפעיל הבולדוזר אשם כמו המנהל והמפקח עליו מטעם הקבלן, כמו הקבלן עצמו", אומר נווה. ראוי לציין שהתוכנית לבניית ההרחבה של נטעים היא תוכנית מאושרת כחוק זה שנים אחדות. את התוכניות היו צריכים להכיר גם ברט"ג וגם בחברה להגנת הטבע שיש לה נציגים (מטעם הציבור?) במוסדות התכנון. בשני הארגונים, הנורות האדומות לא ממש עבדו. עם זאת, חובתו של הגורם המבצע את העבודות לקבל היתר לפגיעה בערכי טבע מוגנים לפני תחילתן. ברגע שהם לא ביקשו היתר, הם צריכים לשאת באחריות, מסבירים ברט"ג, מכיוון שההנחה היא שבכל שטח טבעי שנכנסים אליו יש ערכי טבע מוגנים, כל עבודה דורשת היתר וההנחיות הן בהתאם. הבשורות הטובות הן שלחשיפה התקשורתית יש השפעה. בתחילת השבוע חזר הטרקטור שנית לשטח, להמשיך את העבודה. הפעם, אולי בזכות הפרסום, הגיע בתוך שעה פקח של הרשות למקום, והורה על הפסקת העבודות.

מזכירת מזכיר המושב, משה גז, נורא מצטערת שפספסתי אותו ואומרת שצריך לשאול במועצה האיזורית, שהיא זו שמבצעת את העבודות. מזל, את זה עשיתי עוד קודם. ראש המועצה האיזורית גן רווה, שלמה אלימלך, אמר בתגובה כי השטח היה שטח חקלאי, אשר הופשר (אפשר לחשוב מה היה שם קפוא קודם), ושכעת עובדים שם ומקימים את ההרחבה למושב. "מעבר לנזק שכבר נעשה, נעשה את המיטב והמירב שלא יקרה נזק נוסף", מבטיח אלימלך. גם ראש המועצה מתבלבל בין החברה להגנת הטבע לבין רשות שמורות הטבע כשהוא מספר שנקבעו מוסכמות עם הרשות לפיהן יצא מודד לשטח, ייקבע את תחום העבודה, ובמידה שהתוכניות עולות על ערכי טבע מוגנים "יעשו את אשר צריך לעשות". אנשי הרשות אכן הגיעו לשטח וסימנו את גבול העבודות, ואחרי יומיים כשהגיעו הם עצרו שוב את העבודות עקב חריגה מהם. ראש המועצה אומר גן כי הוא מקווה שבהמשך יקימו במושב פינה של אירוסים. לא ברור למה הוא מתכוון בכך, בעיקר נוכח העובדה שהוא גם משתמש בפועל עברי חדש וצורם 'לשנטע'.

לעת עתה, לצד השטח המתוכנן לבנייה נותר שטח בלתי פגוע. למרות היותו שטח טבעי ופורח ומלא באיריסים, הוא מוגדר כשטח חקלאי. ברט"ג לא מתכוונים לקדם את הפיכתו לשמורה, אך מבטיחים לשמור על הערכים שבו. "אנחנו נהיה שם, אם יש אירוסים נוספים, נסמן אותם, ונכניס אותם למערכת המידע הגיאוגרפי שלנו. אם נזהה שיש תוכניות שמאיימות על הקרקע אז תבוצע העתקה של מינים מוגנים". אלימלך נשמע מעודד יותר: "אם יהיה אפשר לשמר משהו ולשמור משהו, זה ייעשה ברצון רב". גם הוא ודאי יודע שזה יעלה את ערך הבתים בהרחבה החדשה.

הפן האקולוגי

בזאת לא תמה הסאגה. משפחתה של האישה נותרה עם מאות איריסים בארגזים על הדשא, ולא כל כך ידעה מה לעשות איתם (מה גם שהחוק אוסר על אחזקת ערכי טבע מוגנים). אנשי הרשות לא מיהרו להגיע, וגם לאנשי החברה להגנת הטבע לא היה מענה לעניין. בתיווכו של כותב שורות אלה פנתה האישה למומחה לאירוסים דוד שחק, חקלאי מקיבוץ טירת צבי שעוסק בטיפוח הפרח, הקים בקיבוצו ענף לגידול איריסים וכן את גן האיריסים בגני הנדיב. בנו של שחק היה הראשון להגיע למקום ולהעביר מחצית מן הפרחים לרמת הנדיב. שלושה ימים אחר כך הגיעו גם אנשי הרשות ולקחו את יתר הפרחים בכוונה להעבירם לשמורת אירוס הארגמן בבית חנן. הכוונה הייתה לשתול את האירוסים יחד עם תלמידי בית הספר של המועצה האיזורית.

"אני מקווה שהם לא שותלים את זה באחת השמורות", אמר שחק בתחילת השבוע, "זה לא רק רע, זה רע מאוד. אם זה עניין של חינוך זה לא עסק שלי, אבל מבחינת הטבע אין פה שום דבר טוב". שמורת אירוס הארגמן הקטנה כבר עמוסת איריסים באופן שלדבריו מפר את האיזון האקולוגי, וגורם להם להיות פגיעים ורגישים יותר למחלות. מעבר לכך, האירוסים המסויימים הללו נמצאו נגועים בכשות, "טפיל נוראי שעלול לנגע את כל השמורה". שחק, שמנסה להיזהר בדבריו נוכח שיתוף הפעולה לו הוא זוכה מהרשות, לא ממש מצליח להתאפק מלהעביר ביקורת על האופן שבו היא מנהלת את אוכלוסיות האיריסים בארץ. ברשות, הוא אומר, נוטים לעבוד על פי הרגש של בוא מהר מהר נעביר אותם, "זה לא הכי טוב". עיקר הבעייה, הוא אומר, שאנחנו לא ממש יודעים מה טוב או לא טוב לאיריסים. גם לא אנשי הרשות. "אפילו עם הרצון הכי טוב, לפעמים עושים נזק". לפעמים, מתברר, גם הרצון בעייתי. כבר נכתב ונאמר לא מעט על התנהלות הרשות כמפעיל תיירות ולא כגוף האמון על שמירת טבע, ושחק מספק עוד דוגמה מרגיזה. כמו איריסים אחרים, איריס הגלבוע הסגול בדרך כלל, מופיע לעיתים נדירות בצהוב. שחק מספר שבשמורה בגלבוע העתיקו אנשי הרשות חלק מן האיריסים הללו "כדי שהתיירים יוכלו לראות אותו במקום אחר". גם באילנות גרם הפיתוח לנזק והאיריסים הצהובים נעלמו (שם זו קק"ל דווקא). "זה שהם שומרי הטבע, זה לא נותן להם להיות אלהים, זה צריך להיעשות ביותר ענווה".

שחק דיבר עם אנשי הרשות, והצליח לשכנעם לבטל את התוכנית החינוכית. עתה יחכו הפרחים לסתיו. הם ייגמרו את מחזור הפריחה, הפקעות יתמלאו שוב בחמרי תשמורת ומזון, אולי גם ייפטרו מהטפיל שנטפל אליהם, ואז יחליטו לאן להעביר אותם. זו לא החלטה כל-כך פשוטה. מלבד שיקולים בוטניים יש כאן שיקול שקשור במצבם התכנוני והמשפטי של שרידי בית הגידול הכורכרי. לא בכל מקום מותר לשתול את הפרחים (בתקווה שיחיו), ועל מקומות רבים מאיימות תוכניות בנייה או סלילה. בכל מקרה, אומר נווה, איריסים מועתקים לשטחים מוגנים, שבהם לא יהיה פיתוח, לא בהכרח שמורות טבע. "יכול להיות שהפרחים יועתקו לשטח שאין בו אירוסים, שמתאים מחינת תשתית הקרקע ותנאי האקלים. למשל גן לאומי שפך נחל פולג הוא מקום שעולה לי לראש. גם נווה מזכיר שלפעמים העתקה גורמת יותר נזק מתועלת, בגלל שהאוכלוסיות מבודדות והמשתנה הגנטי כל כך מגוון, זה יכול להחליש את האוכלוסיות. ככלל הוא אומר, לא לרוץ.

כמו להזכיר היכן אנו חיים, ממש ממול לגבעה בה נרמסו האיריסים הולך ונשלם מבנה התעשייה השנוי במחלוקת של איקאה במשולש שורק. מזרחית לנטעים, על המדרון המערבי של גבעות הכורכר של נס ציונה, ממשיכה לקדם המועצה האיזורית הקמת יישוב קהילתי חדש בשם הציני אירוס. האיום הגדול ביותר על רכס הכורכר המערבי הוא בית עלמין מטרופוליני שמופיע בתוכנית המתאר המחוזית בין שמורת אירוס הארגמן בית חנן לבין כביש 4. מלבד השמורה הזערורית הזו (31 דונם) שהוכרזה עוד ב-1979, אין עד היום כמעט כל הגנה סטטוטורית על אוכלוסיות האירוסים בחוף הדרומי. אף אוכלוסיה של איריסים באזור ראשון לציון-יבנה אינה מוגנת, והדבר חושף בינתיים את האירוסים לסכנת הכחדה כתוצאה מפיתוח, בנייה ונסיעת רכבי שטח בגבעות הכורכר.

תמונות

קישורים

חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה
http://www.sviva.gov.il/Enviroment/Static/Binaries/law/teva01_1.pdf

רשות הטבע והגנים
http://www.parks.org.il/

הפרסום הראשון ב-ynet
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3365557,00.html

תוספת
חוקר האירוסים ד”ר יובל ספיר מספר כי המקום בנטעים נמצא בסקר של 1999 וכי ספר יחד עם בועז שחם מהחברת להגנת הטבע את הצמחים שם. "הכל נמצא במאגרי הרט"ג, כולל מיפוי בג'יאייאס", אומר ספיר ומוסיף לאנשי הרט"ג תיאור לא מחמיא שנמנע מלצטט.

ג'יאייאס זה GIS
מערכת מידע גיאוגרפי

Posted by גילי in כללי

אין תגובות »

פוסט זה פורסם ב- יום חמישי, 22 פברואר, 2007 בשעה 3:26 בנושא: כללי. ניתן לראות תגובות של גולשים בעזרת רסס 2.0 תגובות. ניתן להגיב, או לעשות טרקבק מהאתר שלך.

השארת תגובה

XHTML: ניתן להשתמש בתגיות הבאות: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>