דלג לתוכן.

לא בלוג
ניווט:
13 אפריל, 2011

המרוץ למיליארד

בחודשים האחרונים נשתגר מושג חדש: "ברוני הגז". עתה עומד להצטרף אליו מושג אח: "ברוני השמש", קבוצה קטנה מאוד של חברות שייהנו מסבסוד של מיליארדים עבור ייצור חשמל מאנרגיית השמש.

לו היה כלכלי, החשמל הירוק היה כאן בזכות כוחות השוק. אבל החיים אינם כלכלה: גם אם אפשר לחשב את עלות הטיפול בילד חולה ריאות, או בחולי הסרטן, ערך חיי אדם הוא יותר ממה שאפשר להכניס למאזן. להבדיל – גם ערך הנוף והמגוון הביולוגי לא יסולא בפז. ההתחממות הגלובלית (תיאוריה שאני לא חסיד שלה) אף היא במשוואה, וההכרח (הפוליטי) להפחית בפליטות גזי החממה כבר כאן. היעד של ישראל ברור – 10% מהחשמל עד 2020 מאנרגיות מתחדשות, חלק ניכר מהן אנרגיה סולארית.

המדינה בחרה לעודד ייצור "חשמל ירוק" באמצעות חיוב חברת החשמל לרכוש אותו מיצרנים פרטיים במחיר גבוה, ולהטיל על צרכני החשמל את סבסודו. כבר עכשיו, בכל פעם שאתם אופים עוגה אתם תורמים אגורה או שתיים לאיזה קיבוץ שכיסה את גג הרפת שלו בפאנלים.

הפאנלים הסולאריים הם בומבה של עסק. בוננזה ממש. כשכתבנו כאן על העניין לראשונה בשלהי 2007, היו בארץ 2 חברות שעסקו בפאנלים סולאריים. היום יש יותר מ-100. בתחילה לא קפץ הציבור על המציאה, אך ברגע שניתן האישור העקרוני לכך שתקבולים עתידיים מחברת החשמל ישמשו ערובה למימון בנקאי של הפאנלים הסולאריים, נפרץ הסכר. המכסה הראשונית – 50 מגוואט מותקן (MWp) – אזלה כמעט מיד. וכי מה רע?! צריך רק גג. הבנק מממן בתנאים טובים (מיתוג ירוק), ויש לחשמל קונה במחיר מוסכם מראש ל-20 שנה. חגיגה. יחד עם המציאות התכנונית של כל הקודם זוכה, ממש החל המירוץ למיליארד. ליתר דיוק שוכבים שם כ-6 מיליארד שקל.

אבל החגיגה הזו הולכת להסתיים – ובמקומה מתחילה חגיגה אחרת. מתברר, שמדיניות הממשלה צעדיפה באופן ברור את יצרני החשמל המאוד גדולים. יצרני החשמל חולקו לקטגוריות: יצרנים קטנים – מערכות של עשרות עד מאות מטרים רבועים, עפ"ר על גגות; בינוניים – יצרנים שמחזירים חשמל לרשת ממערכות הנפרשות על שטחים של עד 100 דונם; וגדולים – בעלי תחנות כוח סולאריות המזינות את קווי המתח הגבוה, ותופסות מאות ואלפי דונמים.

מסמך מדיניות משרד התשתיות הלאומיות לאנרגיות מתחדשות, קובע שייצור החשמל מהשמש בשלוש השנים הקרובות יעמוד על 1,330 MWp. יותר ממחצית מהם (700) מתחנות כוח סולאריות, כרבע באמצעות יצרנים "בינוניים", והיתרה – 200 MWp – על גגות. עד 2020 יתווספו בהדרגה עוד 500 מ"ו לתחנות הכוח, ואף לא קילו ואט אחד לבינוניים ולקטנים. כלום. נאדה.

בשורה התחתונה, ע"פ "תחזית" מסמך המדיניות רק עשירית (11.5%) מהחשמל הסולארי המסובסד, יהיה על הגגות, והשאר – בשטחים הפתוחים. יצרני החשמל הגדולים צפויים לקבל כ-35 מיליארד שקל: כל מגוואט מותקן מייצר מעל 1.5 מיליון קוט"ש בשנה, שיימכרו בכשקל אחד (כפול ממחיר החשמל לצרכן כיום).

אומרים שהחשש לשים תג מחיר על דונם טבע, בא מ"הירוקים" דווקא. ובכל מקרה, בתחשיבים הכלכליים המובילים את הדיון, ערכו של השטח הפתוח ממשיכה להיות 0 אחד עגול – תהא ערכיותו אשר תהיה. להוציא מישהו שאולי לפעמים לוקח בחשבון את מחירו החקלאי של הדונם, אין לשטחים הפתוחים ביטוי מספרי בנוסחאות. למרות שזהו המשאב הכי מוגבל שיש לנו, מוגבל יותר ממים. מה הפלא, אם כך, שיוצא משתלם יותר לשים את הפאנלים בשטחי ענק, ולא על הגגות.

הסובסידיות שניתנו למערכות הקטנות אולי גבוהות מדי, אבל לו הייתה המדינה רוצה לעשות את הדבר הנכון: לנתב את כל הפאנלים הסולאריים לגגות ולהשאיר את השטחים הפתוחים לטכנולוגיות יעילות יותר (עכשוויות ועתידיות כאחד), היא הייתה יכולה לעשות את זה. יש מספיק גגות (לינק), הציבור מתחיל להבין את הכדאיות שבדבר, ועם הסרת מספר מחסומים ביורוקרטיים, ההתקנה המבוזרת יכלה הייתה לתפוס מימדי ענק. זה אוטופי, נכון, אבל בין כל הפאנלים על גגות, לבין 11.5% מהאנרגיה הסולארית בשטח המבונה, יש הרבה מאוד מקום באמצע.

בואו נחזור רגע לעוגה שלכם: אמנם סביר ששתי האגורות שלכם יגיעו לקיבוץ, אבל אולי הן תגענה לאחת העיריות שהזדרזה לכסות את גגותיה בפאנלים או אפילו לקרן הקהילתית טירת הכרמל, שהרימה מיזם לייצור חשמל בהיקף של מגוואט שלם על הגגות הציבוריים. במילים אחרות: כשמחלקים את העוגה הלא קטנה הזו, שנקראת תמריצים לחשמל ירוק, אפשר לחשוב לא רק על החיסכון בתקציבי הבריאות, אלא גם על חיסכון בתקציבי הרווחה. אפשר היה לחשוב. אבל נדמה שבישראל, כמו בישראל, העשירים יתעשרו, והעניים יתענו.

ואם כבר חייבים תחנות כוח סולאריות: כל כך הפרטנו את עצמנו לדעת, ששכחנו שמותר שהן יהיו בבעלות ציבורית. אולי לא שיא היעילות, אבל אם בצדה השני של הכף מונחת האפשרות למסור את האדמה ואת זכויות השמש שבאות עמה, בתוספת של סובסידיות לייצור חשמל ירוק, למספר מצומצם ביותר של תאגידים – תאגידים שהחברות הקטנות טוענות שחלק ניכר מהם בכלל זרים – שווה לחשוב על זה עוד פעם. הענקת הזכויות לגוף פרטי, משמעותה לחייב את המדינה להקים את תחנות הכוח הללו, גם אם הצורך בהן לא יהיה מחויב המציאות.

קישורים

הקרן הקהילתית טירת הכרמל. http://sites.google.com/site/tccforgproject/

מסמך המדיניות. http://www.mni.gov.il/NR/rdonlyres/D2E4FE39-80D6-4E05-AC44-E9C0BCDE5FEB/0/renewables.pdf

הערכת הפוטנציאל לייצור חשמל פוטו-וולטאי מבוזר על גגות בתים בישראל, מכון דש"א. http://www.deshe.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/RanVardimon.pdf

Posted by גילי in כללי

תגובה אחת »

פוסט זה פורסם ב- יום רביעי, 13 אפריל, 2011 בשעה 4:02 בנושא: כללי. ניתן לראות תגובות של גולשים בעזרת רסס 2.0 תגובות. ניתן להגיב, או לעשות טרקבק מהאתר שלך.

תגובה אחת to “המרוץ למיליארד”

  1. אורי אפלבוים says:

    כל כך נכון,

    ודבר נוסף וחשוב. מעבר לגגות, הקמת מתקנים תלויים מעל הכבישים היא הפתרון הראוי (עם יתרונות גם לכביש…)

השארת תגובה

XHTML: ניתן להשתמש בתגיות הבאות: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>