דלג לתוכן.

לא בלוג
ניווט:
29 מרץ, 2007

יציאת מצרים פרטית

עברנו את הגבול לאינדונזיה, המדינה המוסלמית הגדולה בעולם. 15 דקות הפלגה מסינגפור ואנחנו שם. לא מיהרנו לתפוס את המעבורת הבאה לעיר היעד שלנו, מדאן, ועכשיו צריך לחכות יומיים. מבררים האם יש מעבורת אחרת למקום ממנו יש אוטובוס למדאן? יש, לג'אמבי, אבל לא כדאי לכם לנסוע לשם. אנחנו נוסעים בכל זאת.

בדרך אנחנו מגלים שמלבד נקודה על המפה, הלונלי פלנט לא מזכיר את ג'אמבי, ואנחנו אפילו לא יודעים שהעיר אליה מועדות היא עיר בסדר גודל של תל אביב. עוד אנחנו מגלים בדרך שגונבים באינדונזיה. משהו שאנחנו לא מגלים בדרך הוא שיש משמעות לכך שעברנו את קו המשווה. כבר ביליתי כמה שנים על אדמת אירופה, סיימתי לימודי ערבית בסיני, עברתי את האטלס וחציתי בשחייה את נהר קוואי, ודבר אחד ליווה אותי תמיד: חוש כיוון בריא. אלו לא היו רק השמש, הירח או הכוכבים שהראו לי את הצפון תמיד, באוויר בים וביבשה, אלא החוש, הבטן, האינטואיציה. תמיד ידעתי בערך איפה הוא, אפילו בלילות חשוכים ופרועים באמסטרדם, על תעלותיה המסתובבות והמסובבות. אף פעם לא חשבתי שזה קשור לשהייה בחצי הכדור הצפוני. והנה אני על מעבורת בדרכי לאבד את הצפון.

אחרי שלוש שעות הפלגה, ועוד שעה במונית שירות הגענו לתחנת האוטובוס למדאן. גם כן תחנה: חדר-מסעדה בחזית בית מגורים קטן, שעל קירותיו לוחות הזמנים של האוטובוס, ומחירים. כמה אלפי רופיות שהיו לנו לא הספיקו לנסיעה. הפעם הראשונה ש-50 הדולרים שהחלפנו בגבול לא הביאה אותנו לאשנב החלפת הכספים הקרוב. "אקפוץ למרכז העיר להביא כסף", אמרתי לאהובה בלי לחשוב יותר מדי, "אל תזוזי, אני תיכף חוזר", נישקתי אותה וקפצתי על מונית שירות. היו לי שעתיים עד לאוטובוס האחרון. איש לא דיבר אנגלית.

משהו כמו 20 דקות לקח להגיע למרכז העיר השומם. הבנק כבר היה סגור וכרטיס האשראי שלי לא הצליח לתקשר עם מכונת המזומנים. גם לא הכרטיס שלה. השמיים החלו להתקדר, וחושך החל לרדת על המערב. במשהו כמו בית קפה, הצלחתי לשכנע את האיש מאחורי הדלפק להחליף איתי קצת מט"ח בעמלה רגועה יחסית – משהו כמו 20% – ויצאתי שוב לכביש של מוניות השירות. מספרים לא היו למוניות ההן. הגיעה מונית. עליתי.

'אוטובוס', היא בכל זאת מאותן מילים שאני יודע לומר ב-65 שפות, וגם את שם העיר אליה היינו אמורים לנסוע הבינו הנוסעים. ואחרי כ-20 דקות הורידה אותי המונית במה שנראה כמו הכביש ממנו באתי. מסתכל ימינה – אין, מסתכל שמאלה – יוק. לא מזהה את "תחנת האוטובוס".

הולך מאה מטר קדימה – אין, מאתיים מטר אחורה – יוק. קילומטר קדימה – שום דבר, הרבה מאוד אחורה – עכשיו אני כבר לא מזהה אפילו את הנקודה בה ירדתי מהמונית. מה שאני כן מזהה הוא שהתחלתי למשוך תשומת לב עם ההלוך-חזור הזה שלי, עם התרמיל שעולה משהו כמו משכורת חודשית שלהם, עם המבט האבוד בעיניים. אהובה בטח כבר דואגת.

אני עוד לא מבין שהמעבר לחצי הכדור הדרומי שיבש לי את המצפן, שאיבדתי את הצפון. לעת עתה רק תעיתי בדרך. אני מחליט לחזור למרכז העיר, ולעשות את זה מהתחלה. האוטובוס שרצינו לעלות עליו, בטח יצא, אבל אספיק את האוטו האחרון. עולה על מונית שירות, ומכיוון שאני כבר יודע איזה מטבע לתת, אני כבר ממש מרגיש בבית. אחרי מספיק זמן אני מבחין שאנחנו מתרחקים ממרכז העיר. אני יורד. מסתכל סביב ויודע – הלכתי לאיבוד. איזה טמבל. ברור שיש פה כמה קווים של מוניות שירות. מה לעזאזל חשבת לעצמך?! איך השארת אותה שם לבד?!

לבד בארץ חדשה. בעיר זרה. חושך. איש לא מדבר אנגלית. בלי מפה או ספרון הדרכה כלשהו על המקום. בלי חוש כיוון. שומדבר לא נראה מוכר. אני בלי הציוד שלי, והנורא מכל – אהובתי גם היא בעיר הזאת, לבד, בלי גרוש, ואפילו לא יודעת שאני בסדר. יותר גרוע לא יכול להיות. מתחיל לטפטף.

אני על האי הטרופי הגדול בעולם, בעיר בלב הג'ונגל, המוקפת כולה ביערות גשם. בעוד עשר דקות, כשכבר אהיה על האופנוע, הגשם יהיה גשם טרופי של ממש, גשם זלעפות שלא יצליח לייאש אותי לשנייה – עוד חצי שעה יוצא האוטובוס האחרון. אני רודה בנהג המוניטוסטוס שהסכים לקחת אותי, כמו מצליף בשוט באחורי הרכב יאללה יאללה יאללה. אין זמן. תיכף האוטובוס יוצא. אנחנו מתחילים במרכז. הנה הבנק הסגור. נסה לשם. אחרי כמה דקות – לא לא, חזרה. ושוב מרכז העיר, שם, שם, לא לא, חזרה. הוא חורש את העיר מפה לשם ומשם לפה, ואני לא מתייאש, רק הולך ומאבד את הצפון ואת העשתונות. האוטובוס יצא. הסיגריות שלי רטובות.

כל מה שאני זוכר ממרחק של שנים אחדות הוא שאת העובדה שאני צריך למצוא אישה הסברתי לו בתנועות ידיים שמתארות שדיים ושיער ארוך. והוא הבין. הבין, וחרש איתי את העיר לנצח שנמשך שעה או שעתיים או שלוש, אין לי מושג. אני בכאוס, העולם מתערבל, ואנחנו מתרוצצים כמו תרנגולת בלי ראש, איבדתי את חוש הזמן ואיבדתי את חוש הכיוון, ורק חושך גדול של לילה בעולם השלישי, ומבול.

אהובה, אני יודע, כבר מריצה בראשה את הגרוע מכל (סידורי הובלת גופה, וכל אלה), אני חייב למצוא כבר. עתה מתברר לי שאין במדינת הענק הזו חברת אוטובוסים מרכזית, ותחנת אוטובוס מרכזית אין אפילו בעיר בת מאות אלפי תושבים. אינודנזית, מגלים לי ניסיונות השיחה, היא שפת-על המשמשת לתקשורת בין השבטים השונים. זה בשבילם קצת כמו אנגלית בשבילנו, ואם מישהו חושב בפריז לא רוצים לדבר אתך אנגלית מסיבות של מאבקי תרבות, אין לו מושג מה הוא שח. "למה שאדבר אנגלית?" שואל אותי מישהו באחת מעשרות 'תחנות האוטובוס' שאחנו מחפשים בהן, "דבר אתה אינדונזית". כשאני מנסה להסביר למניאק את מצוקתי, הוא רק עונה שזה בסדר, בסך הכל השארת אישה אי שם ברחבי הג'ונגל העירוני הזה, "יש פה מספיק גברים", הוא מוסיף תנועה מגונה. בא לי להוריד לו אלה על הראש, מינימום איזה ראסייה, ובמקום זה חונק העלבון את הגרון. אני מסתכל לו טוב טוב בעיניים ועובר לעברית, מאחל לו איחולים שכאלה, שעדיף היה לו אלהים לא שמע. ההוא מתכווץ. "יאללה", אני אומר לרוכב שלי, "עפים". והוא מבין עברית.

בסוף מצאנו. ראיתי אותה יושבת מכווצת מדאגה, בפינת 'תחנת האוטובוס' שכבר נסגרה. זרקתי היי, ירדתי מהטוסטוס כמו איזה פאקן ג'ון ויין, פרשתי ידיים לחבק ונתתי לה לבכות עד סוף כל הדמעות בגשם הבלתי פוסק. ואני? באחת חש הקלה שאין לה מילים, באחת אני הגיבור. מה יש לי לבכות אני? הרי ידעתי כל הזמן שלא קרה לי כלום, בסך הכל קצת איבדתי את הצפון.

ובכל זאת פסח

היכן כאן חציית ים סוף? איה החירות? היכן העבדות? ומה באשר ליציאה מעבדות לחירות. ובכן, הכל פה. החירות אינה חירות אם אין אנו מודעים לה, ולכל הפחות נטולת כל משמעות. נדמה זה כי המסר הבסיסי והראשוני בפסח. כך גם חירותנו הכלכלית, החירות שהייתה עמנו כל הזמן. בסופו של אותו יום, עייפים, סחוטים רגשית, ומיואשים מהגי'פה והג'וקים באכסניה שהלכנו לבדוק, עלינו על האמריקן אקספרס. תוך פחות משעה היינו במרחב המוגן של מלון 5 הכוכבים הכי טוב בעיר, מלון מפואר במיוחד גם יחסית למספר הכוכבים שלו. בין טרדות היום יום, החשבונות, הרצונות, והמאבק המתמיד לסגור את החודש בשביל עוד צג, אנחנו שוכחים עד כמה אנחנו בעלי אמצעים. על פי נתוני המכון העולמי למחקר פיתוח כלכלי של האו"ם שפורסמו לאחרונה, יכול מאוד להיות שאתם שייכים למאיון העליון בעולם, וכמעט בטוח שגם אתם בעשירון העליון בו. המספרים לא ממש משנים, אבל זה היה 17 דולר ללילה אם תמהתם.

והעבדות? העבדות נמצאת כמו במקרים רבים בעיקר בלבנו פנימה. עבדים היינו בעיקר למחסומים שיש לנו בראש, וליוהרה שיש בלבנו בחושבנו שהעולם הוא מה שאנחנו מכירים. עבד הייתי למחשבה שאני מכיר את העולם ומתמצא בו, עתה בן-חורין. מאז ג'מבי אני יודע שאני לא באמת מכיר את העולם. משהתחוורה לי אשליית ההתמצאות, אני כבר לא חייב ללכת בשבילים המסומנים, אני רגוע גם שאני לא יודע איפה אני על המפה, וכבר לא מטריד אותי שאני לא יודע היכן הצפון. החירות הגדולה לה זכיתי היא החירות להסתובב בעולם, לשוטט, להתבונן, יותר לטייל – ופחות לתכנן.

הקישור

http://www.wider.unu.edu/research/2006-2007/2006-2007-1/wider-wdhw-launch-5-12-2006/wider-wdhw-press-release-5-12-2006.htm

אינדונזיה זה מוסלמים, לא? מסוכן?! כתבה ב-ynet, דצמבר 2001

Posted by גילי in כללי

אין תגובות »

פוסט זה פורסם ב- יום חמישי, 29 מרץ, 2007 בשעה 18:50 בנושא: כללי. ניתן לראות תגובות של גולשים בעזרת רסס 2.0 תגובות. ניתן להגיב, או לעשות טרקבק מהאתר שלך.

השארת תגובה

XHTML: ניתן להשתמש בתגיות הבאות: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>