דלג לתוכן.

לא בלוג
ניווט:
26 אפריל, 2007

פריצה לרכבי מטיילים בדרום

נוסעים לטייל במדבר. יושבים לתכנן את המסלול, מעלים רעיונות, פותחים את המפות, מחפשים חניון לילה טוב להקים בו את האוהלים, ורגע..איפה נשאיר את המכוניות? בלי שום קשר לסטטסיטיקה, התחושה היא שעל מנת למצוא בסוף היום את הרכב כפי שעזבת אותו בתחילתו, צריך הרבה מזל. נדמה כי אין מטייל שלא מכיר את התופעה. אם זה לא קרה לו, זה קרה למישהו שהוא מכיר. אם זה לא קרה למישהו שהוא מכיר, זה קרה למישהו שמכיר מישהו שהוא מכיר, ואם לא זה – אז כבר הזהירו אותו כמעט בכל הזדמנות בה עלתה אפשרות לטיול בדרום: היזהרו מפריצה לרכב.

הנתונים שמספקת המשטרה דווקא מעודדים: "באזור ים המלח והנחלים ישנה פעילות גלוייה וסמוייה בדגש על סופי שבוע וחגים , פעילות שהניבה מעצרים והפחיתה ב-93% אחוז את הפשיעה בגנבות הרכב והתפרצויות לרכב ביחס לתקופה המקבילה אשתקד".במספר מקרי פריצות הרכב התוצאות הן קצת פחות טובות מאשר במקרי גניבות הרכב, אך עדיין מרשימות ביותר: 10 פריצות לעומת 41 בשנה שעברה. "הפחתה זו", מציינים במרחב הנגב של המשטרה, "הינה בהמשך להפחתה של 25% בשנת 2006 ביחס לשנת 2005". להצלחה הרבה אבות, ואם במשטרה מייחסים את הדבר אל "עשייה דווקנית ונחושה של המשטרה במחוללי הפשיעה", גורמים אחרים מתגאים גם הם בשיפור המצב. ברשות הטבע והגנים שמציבה בחגים שמירה בחניוני המטיילים (בסיוע המועצות האיזוריות), כמו גם במועצה האיזורית תמר, שמציבה שומרים של חברה פרטית באיזור ים המלח, מתגאים בכך שפסח האחרון לא נרשם ולו מקרה אחד של פריצה לרכבי מטיילים. עם זאת, ברגע שפרצו לך את האוטו הסטטיסטיקה הכללית לא מעניינת, אתה 100% מהמקרה.

לגורמי התיירות בדרום יש עניין רב במיגור התופעה, אך אין להם שום עניין לעשות מזה עניין. הפריצה לרכבי מטיילים, יותר משהיא תופעה רחבת היקף, היא תופעה מרתיעה. "פחדתי שמישהו יתלבש על זה" אומרת לי מישהי מאחד ממרכזי המידע בדרום, כשאני מתקשר לשאול איך הם מתמודדים עם זה, "אם יש מישהו שזה מרתיע אותו, לא מגיע לכאן, זה מאוד חבל". לדבריה, למרכז המידע מגיעות פניות רבות בעניין, "אנשים רוצים לטייל אבל הם מאוד מודאגים". מיטיב לנסח את הדילמה יהודה גוברין, מנהל החוויה הכנענית, מרכז אירוח ותיירות מדברי הפועל בגן הלאומי תל ערד: "אנחנו בדילמה, מצד אחד זו באמת מכה אמיתית. מצד שני לא הייתי רוצה שזה ייתפס כמכה כזו שאנשים יפחדו להגיע". מה גם שלא ממש צריך לפחד מלהגיע, מספיק קצת לחשוש על מנת להעדיף לנסוע צפונה ולחסוך את הקשיים. בסופו של דבר, הרי מדובר לכל הפחות באי נעימות גדולה. "למי שנפגע זו מכה ממש קשה", אומר גוברין", לפעמים מרוקנים את הרכב, לפעמים מורידים חלק מהרכב דוגמת מצבר. אנשים באים לטייל ופתאום זוכים למין ביקור שכזה. בקיצור, זה הורס טיולים. זה מוציא את כל החשק, שאתה הולך למסלול טבעתי קצר וחוזר לרכב שנשחט". הרשויות צריכות להבין
שזו לא כמו גניבת רכב רגילה, זה גורם לכך שתיירות שלמה, תיירות מדברית, נמנעת מלהגיע.

בחגים, כאמור, הבעייה כמעט ונפתרה. סגן מנהל מחוז דרום ברשות הטבע והגנים, גלעד גבאי, אומר כי כעת מציבה הרשות שומרים כמעט בכל חג, על מנת להתמודד עם מכת פריצת הרכבים. "אני שמח להגיד שבמקומות בהם שמרנו היו אפס פריצות", הוא אומר על החג האחרון. שמירה הוצבה ב-22 חניוני יציאה למסלולים רגליים, שמשכו מטיילים רבים. "הרבה קהל בא בגלל השמירה, בוודאות. זו בהחלט בעייה שמפריעה לאנשים, ולצערנו זה מונע מאנשים לבוא ולטייל".

לרשות אין את היכולת לממן את השמירה, אומר גבאי, "זו עלות אדירה". בסופי שבוע מבקשים מהעובדים להיות מודעים לעניין הזה, והפקחים מסתובבים. וגם המועצות האיזוריות מסייעות בעניין. הרשות גם לא אמורה לפתור את הבעייה: תפקידה הוא לשמור על הטבע – לא על המטיילים או רכושם. "מחוסר ברירה אנחנו לוקחים על עצמנו את העניין, כי אנחנו מבינים מה זה עושה לסיירות ולטיילות, אבל זה לא משהו שהרשות צריכה או יכולה לפתור", מציין גבאי, ומוסיף כי אנשי הרשות מציפים את הנושא בכל מפגש שיש להם עם המשטרה, אשר נותנת עליו דגש באמצעים שעומדים לרשותה.

לדעה הרווחת כי הבדואים הם שפורצים לכלי הרכב בדרום יש רגליים. במשטרה מאשרים כי מי שנתפסו הם בעיקר בדואים. רכז התיירות במ"א רמת הנגב, רז ארבל, יודע להרחיב על כך מעט. "אנחנו משקיעים בעניין סדר גודל של 60 אלף שקל בשנה, ובשלוש השנים אחרונות הורדנות את רמת הפריצות באופן מאוד דרטסיטי. בפסח האחרון לא נרשמה אפילו פריצה אחת בכל רמת הנגב. הפעילות כוללת גם שמירה סטטית וגם סיורים של רכבים בדרכים המרכזיות. "גם הצלחנו לתפוס כמה חוליות של פורצים. מדובר בחברה צעירים, לפעמים בדואים, לפעמים יהודים". הצעירים לא היו גונבים את הרכבים, אלא שוברים את החלון, וגונבים ציוד. "ברגע שתופשים אותם, הם מחפשים להם משחק אחר". כל החוליות שנתפסו, הוא אומר, לא היו מהאיזור המטויל, תמיד היו אלה חבר'ה מהעיירות (הבדואיות או היהודיות), "זה לא הבדואים המסורתיים".

נדמה כי מטיילים רביל כושלים בכשל הלוגי שגורם להם לחשוב שאם רוב הגנבים הם בדואים אז רוב הבדואים הם גנבים. "אסור שייתקבל הרושם הזה, אלו חבורות שיודעים פחות או יותר מי הם ומאיזה מאהלים הם יוצאים", אומר יהודה גוברין (מאיזור ערד, כאמור). "היום יש לנו גם די הבנה עם כמה גורמים מהמגזר הבדואי, שגם הם מעוניינים לשתף פעלה כי גם הם מתחילים להיכנס למגזר התיירותי". גוברין מספר כי אנשי התיירות באיזור הגיעו להבנות עם כמה מאהלים בדואים, "אנחנו אומרים לאנשים: גם בתל ערד, גם בכפר נוקדים וגם במקומות נוספים שומרים על רכבים". לדעת גוברין בהחלט היה יותר נכון להגיע להסדרים עם בדואים שנמצאים יותר בשטח, "ואפילו לצ'פר אותם. מצד שני צריך לעשות יותר על מנת לתפוס את הנבלות. אם זה היה חוקי, היינו עושים את זה בעצמנו, ופותרים את זה, אבל זה לא חוקי". אחרי מקרה שי דרומי, איש לא ממהר לקחת את החוק לידיים. גוברין, דווקא אינו מרוצה מן הרשויות בהקשר זה. "ברמה של המשטרה או של רט"ג לא נעשה כלום, או לא נעשה מספיק. בסך הכל יודעים מי הגנבים ואפשר היה לארוב להם, ולתפוס אותם". לטענתו, פשוט מאוד לצלם את הגנבים בפעולה, "זה לא בעייה, בפיתיון אחד אתה מעלה אותם ברשת".

עד שיעלו את פורצי הרכבים ברשת, יש כמה וכמה דברים שכדאי לעשות על מנת להימנע מאי הנעימות. ביטחון גמור אפשר להשיג רק אם משאירים את האוטו בבית (אפשרות נפלאה, אגב, אם זה אפשרי), אבל גם כאשר משאירים את האוטו במדבר, שווה לתת את הדעת על המקום בו מותירים אותו. גם כאן, לא כל ההמלצות של האנשים שמכירים את השטח עולות בקנה אחד.

מעל לכל, זה דבר שצריך לקחת בשבון בתכנון הטיול, אומר גבאי. להתקשר למרכז המידע, ולברר איפה מומלץ להשאיר את הרכב. "אנחנו תמיד ממליצים לבוא לאתרים ולחנות שם. אנחנו אומרים להם בואו תחנו בעבדת או באחוזת הקבר של בן גוריון". גבאי מזכיר גם כי השארת רכב ככה סתם בשטח היא בעייתית גם מבחינת שמירת טבע, וכי בגנים הלאומיים ובשמורות הטבע יש לחנות בכל מקרה במקומות שמוגדרים כחניון. אם נשאר רכב ככה, הוא מציין, זה מטריד את הפיקוח,שצריך להתחיל לחפש את בעליו. עצה נוספת שמשיא גבאי היא לא להתעצל להאריך את ההליכה. במכתש רמון למשל, עדיף לחנות בחניון בארות ולהתקדם משם ברגל, מאשר להמשיך עוד קילומטר או שניים ברכב ואז להשאיר אותו ללא השגחה.

ככלל, עדיף להשאיר את האוטו במקום שיש בו אנשים, תחנת דלק למשל. אופציות נוספות אותן מציע ארבל הן לחנות בכניסה ליישובים ("בכל היישובים יחסית בטוח לשים את הרכב"), ולהתייעץ עם הפקח המקומי ("כל מרכז מידע יודע לתת את השם של הפקח"). ככלל, הוא ממליץ לאנשים להעמיד את האוטו בנקודות מיושבות לאורך הכביש: בכניסה לכל מיזם תיירותי, חוות בודדים, או מאהל בדואי. "ממש לשים את זה ליד האוהל הבדואי. אם אתה בא לבדואי, בכל מקום שתשים את האוטו ליד המאהל, הוא ירגיש אחראי כלפיו". לדוגמה הוא נותן את נחל חווה. שם, הוא אומר, הרבה אנשים במקום להחנות את האוטו ליד המאהל הבדואי, ממשיכים הלאה, ומשאירים את האוטו לבד.

עיד קשחר, שלמשפחתו את אחד מאוהלי האירוח הבדואים היחידים בנגב (הכוונה אינה לאריג), אומר דברים באותה רוח. "אני תמיד אומר לאנשים לשים את המכוניות ליד ליד המאהלים. הגנבים לא יבואו ליד המאהל. אצל הבדואים יש מנהג כזה: הגנב יראה אוהל, לא יכנס. אנשים לא מכירים את זה". אפשר כמובן להחנות את הרכב ליד המאהל של משפחת קשחר, ללא תשלום. מי שמעוניין יכול לתאם מראש שירותים נוספים דוגמת הקפצה לתחילת מסלולי הטיול או מסופם, או אפשרות לשכור שומר בתשלום, שיחכה ליד המכוניות כשאתם מטיילים (050-5513212)

המחירים, מן הסתם, רחוקים מלהיות קבועים. "זה לא עולה יותר מ-300 שקל", אומר קשחר על שירותי ההקפצה באיזור. הקפצה למעלה צין למשל, שם אפשר לעשות טיול חזרה עד למאהל, תעלה 200-250 שקל. המחיר עבור שומר תלוי כמובן במשך זמן, במרחק המקום אליו השומר צריך להגיע, והאם הוא צריך לבוא עם רכבו שלו או לא. זה יכול לעלות מ-100 שקלים ועד 450. "אנחנו לא לוקחים לאנשים יותר מדי. תלוי במצב שלהם".

ככלל, תעשיית 'ההקפצות' צוברת תאוצה בשנים האחרונות. תופעת הפריצות לרכב, אינה התורמת היחידה לכך, תרומה ניכרת יש לגידול הרב במספר המטיילים באופניים. ג'יפיאם ואנשי שטח רבים, מצויידים כיום בעגלה נגררת עבור האופניים, וחלק מהשירות שהם מציעים הם הקפצות שכאלה. ישנם מקצועני שטח של ממש דוגמת אמנון לב מחצבה, שעוסק במתן שירותים למטיילים חילוץ והקפצות (050-532296). לב מציע לא רק הקפצת מטיילים עם או בלי אופניים, אלא גם שירותי הטמנת מים עבור מי שצועדים מסלולים ארוכים יותר. המחירים הם על פי אורך הזמן הנדרש לעבודה. יום שלם זה 1200 שקל, וחצי יום זה 850 שקל. "למשל עשיתי הקפצה מחצבה לשדה בוקר לרוכבי אופניים ששילמו לי 700 שקל".

המרכז לרכיבה מדברית 'גיאופן' שבשדה בוקר, מציע גם הוא שירותי הקפצה. אסף עמיחי (050-6276623) מסביר כי מכיוון שהם חברה צעירה בהקמה, הם עדיין לא פועלים עם רכבים משלהם, ולכן המחירים גבוהים יחסית – להוציא במקרים חריגים, המחיר עד 400 שקל לכיון, (כל עוד נשארים במרחב שדה בוקר מצפה רמון). "השאלה היא כמה עמוק לתוך השטח צריך להיכנס, זה תלוי מרחק והאם זה לאורך הכביש או בלב השטח". בבוא היום, מצהיר עמיחי, זה יעלה פחות, "השאיפה היא לבוא לקראת המטיילים". באופן לא מפתיע, הניכור בין המטיילים לבדואים משפיע על הביקוש וההיצע, והמחירים אצל היהודים יותר גבוהים, וגם השירות קצת שונה. אמנם יש בדואים ג'יפאים שעושים גם הם את העבודות האלה, אבל לא פעם מחיר החסכון הוא לשבת מאחרוה על הפיק-אפ, או להעמיס לשם את האופניים.

אפשרות נוספת שמעלה ארבל היא לשכור איזה נער מאחד הישובים שישמור על הרכבים. זה שירות שקצת קשה להשיג אותו, הוא אומר, אבל אפשר לפנות למזכירות הישובים עצמם ולנסות דרך רכז הנוער, זה יכול להגיע למאתיים שקל ליום. את אלותו של אוטו-בייביסיטר כזה הוא מעריך ב20- או 30 שקל שעה, ואם אתם מתארחים באחר הישובים בטח המארחים שלכם ישמחו לעזור.

באיזור ערד, מחירי ההקפצות זולים יותר. הגישה לרוב המסלולים נגישה לרכב פרטי וניתן לקחת מונית מהעיר. מוסא אבו עייד, שמזמין מטיילים להשאיר את הרכב ליד המאהל שלו שבכניסה למסלול בנחל קינה (331797- 0542 ), מעריך כי הקפצה למסלולים קרובים דוגמת נחל אבוב תעלה 30-50 שקל, והקפצה למקמות מרוחקים יותר דוגמת הכניסה לברכת צפירה תעלה 30-50 שקל. הקפצה לתוך השטח תעלה קצת יותר, עד 100 שקל. מאיתנו לקחו 70 ביום חול. המחיר לנסיעה מתחתית הנחלים הגדולים לערד כבר יקרה יותר כ-150 שקל. אם לא השארתם רכב למעלה ברמת המדבר, אפשר לקחת מונית או מישהו אחר שנותן שירות כזה מאיזור מלונות ים המלח. המוניות נכסות עד לתחילת המסלולים בתחתית הנחלים, ומידע אודותם אפשר לקבל בלשכת המידע בעין בוקק, המשמשת גם כמרכז מידע לשירותי ההסעה (08-9975010).

למרות שזה נראה מיותר, מותר להזכיר לא להשאיר דברים יקרי ערך ברכב. היכן שלא יהיה. מצלמות, טלפונים ניידים, ארנק, תעודות, הפאנל הנשלף שאתם אף פעם לא שולפים, תמיד לקחת איתכם. אם כבר השארתם משהו באוטו, שזה יהיה בתא המטען, לא בתא הנוסעים. על פי רוב יעדיף הפורץ לנסות את מזלו ברכב שספסליו עמוסים תיקים ושאר הפתעות, מאשר ברכב ריק.

"במקום שאני לא הכי בטוח, אני לפעמים משאיר את האוטו פתוח", אומר מנהל בית ספר שדה הר הנגב, אפי פרי, ומודה שזה קל לו, כי הוא גר באיזור, ואין לו ציוד במכונית. הדילמה האם להשאיר את האוטו פתוח או סגור אינה פתורה. יש האומרים שאסור לתת פרס לגנבים, יש הגורסים שסתם לא חכם להקל עליהם, ויש – בעיקר מי שנוהג ברכב פרטי לא יקר במיוחד – שיעדיפו להשאיר את החלון מעט פתוח, ולא ישברו להם אותו סתם. בכלל, אם מותר להרגיז מעט את הקוראים, אין מה לעשות: מי שאין מה לגנוב ממנו, מטייל בהרבה יותר שקט נפשי.

קישורים

תיירות בנגב, מרכזי מידע ועוד

http://www.negev-tour.co.il/

גיאופן

http://www.geofun.co.il/

Posted by גילי in כללי

תגובה אחת »

פוסט זה פורסם ב- יום חמישי, 26 אפריל, 2007 בשעה 16:31 בנושא: כללי. ניתן לראות תגובות של גולשים בעזרת רסס 2.0 תגובות. ניתן להגיב, או לעשות טרקבק מהאתר שלך.

תגובה אחת to “פריצה לרכבי מטיילים בדרום”

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) says:

    amhy.,mbnv,jhfm.kj/kk,gj,g

השארת תגובה

XHTML: ניתן להשתמש בתגיות הבאות: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>