דלג לתוכן.

לא בלוג
ניווט:
28 יוני, 2007

הפוך עירך לירוקה

פתיחה.

יישוב ירוק אינו ממש מה שעולה לנו בראש כשאנחנו שומעים את צמד המילים. הסיבה העיקרית לכך היא שככל שאני גר ביישוב קטן יותר, פגיעתי בסביבה גדלה: התשתיות אל היישוב וממנו גוזלות משאבים רבים המשמשים תושבים מעטים, הקניות שעושים רחוק והסעת הילדים לבית הספר האיזורי מביאים לזיהום אוויר. יישוב ירוק או אקולוגי הוא ודאי וודאי לא נקודת יישוב חדשה על המפה שפוגעת בשטחים הפתוחים ההולכים ומתמעטים.

ישוב ירוק אינו מה שעולה לנו בראש. מדשאות למשל, הן לא הדבר הכי ירוק בעולם. יפה, חשוב, נחשב אסתטי בימינו, רק מה? לא ירוק: בזבוז של מים, שימוש בדשנים ובחומרי הדברה ברמות שאיש לא מרשה לעצמו בחקלאות (כי הרי לא אמורים לאכול את זה), ותחזוקה שוטפת עתירת עבודה אנרגיה ורעש. חוצמזה, הדשא נהדר לסביבה.

אז מה כן? הרבה מאוד דברים. על פי התפישה הרווחת, ישוב ירוק הוא כזה שטביעת הרגל האקולוגית שלו (מסגרת) קטנה ביחס למספר תושביו, ועל מנת להפוך ישוב לירוק יותר יש להקטין את מדרכו האקולוגי. במצב העניינים הבזבזני של היום זה לא ממש מסובך. נזכרתי בחזון שהביאה ענבל רשף במדריך מפה לחיים ירוקים: "יש שכונות שקטות ומוריקות שבשביל לקנות בהן חלב צריך לצאת מהן במכונית פרטית לקניון", נאמר שם, "שכונה ירוקה טובה היא שכונה תוססת העונה במרחק הליכה על דרישות בסיסיות של מסחר, תרבות, רפואה, וקהילה. רצוי מרכז מסחרי קטן, עם סניף דואר וחנות בגדים יש שנייה. רצוי רחבה מוצלת בין עצים עם בית קפה, פיצריה ופיצוציה. רצוי מתנ"ס וסופר מרקט, מגרש כדורגל ובית מרקחת. רצוי עידוד עסקים קטנים שעובדים מהבית. פרברי שינה הם אסון אקולוגי, רוצים רחוב ראשי שוקק משך כל שעות היום". אישית, הייתי מחליף את הפיצריה בחומוסייה או פלאפל, אבל התיאור מקסים. אם כי לא ממצה: קומפוסטרים, גינות קהילתיות, תחבורה ירוקה, צמצום צריכת האנרגיה, פרידה מתרבות הצריכה. עוד חזון ירוק למועד.

השאלה היא איך פורטים את זה למעשים, ומאיפה מתחילים. לדברי אורלי רונן, סמנכ"ל מרכז השל לחשיבה ומנהיגות סביבתית, האחראית בין היתר על הקמת המרכז לקיימות מקומית, בזזזזזזז. שוב נדלק האור הירוק. מה היא אותה "קיימות" שבפי כל? הגדרת המרכז היא: "מצב בו פעילותנו כיום אינה פוגעת ביכולתם של הדורות הבאים לספק את צורכיהם ורצונותיהם". הקיימות, מושג העל האופנתי בעולם הסביבתני (ובעולם בככל), מייחסת בעיקר לפיתוח בר-קיימא, מושג המשלב את החברתי הסביבתי והכלכלי. לא עוד פיתוח מול שימור אלא פיתוח המשמר את המשאבים. בצד של הסביבה, דואגים למשאבים הטבעיים. משהו בר-קיימא, הוא משהו שמקיים את עצמו, ועל מנת שזה יקרה, אסור לו לכלות את משאביו בקצב העולה על התחדשותם הטבעית, שזה מה שאנחנו עושים עד כה. האוויר האדמה המים האור (אנרגיה אם תרצו), מוגבלים. בעיקר כשמדובר במשאבים צרופים, מים מתוקים למשל. מערכות תומכות חייים מתחדשות בקצב משלהן, לא בקצב שלנו, והנה אפילו האו"ם הגיע למסקנה שההתחממות הגלובלית אשמה בסכסוך בסודן. העולם הבין שנגמר עידן שירותי החינם של הטבע. רונן, בכל אופן, מציעה להתחיל את השינוי במישור הפרטי.

אם פעם לחשוב ירוק היה לאהוב את עולם הצומח, את חיק הטבע, ואת הגנים המטופחים, היום לחשוב ירוק פירושו דבר אחד: לתת את הדעת על ההשלכות הסביבתיות של פעולותינו. רונן מזכירה את עצתו של האדריכל חיימי לרנר, שיצר מודל של עיר בת-קיימא עוד בשנות ה-70 כראש עיריית קוריטיבה שבברזיל. שלושה דברים בסך-הכל ברמה הפרטית: "תפריד את האשפה, תגור קרוב למקום העבודה, וסע כמה שפחות", לזה היא מוסיפה ניסיון לחסוך ולצמצם, לשנות הרגלי צריכה וניידות. פה שווה גם להזכיר את עיקרון תועלתיות הכלל שניתן לתמצת לשאלה פשוטה שאדם צריך לשאול את עצמו: מה היה קורה לו כולם היו מתנהגים כמוני?

מה שצריך בשביל יישוב או עיר ירוקה הוא להחליף את הראש. את ראש העיר או את הראש שלו , וגם את הראש שלנו. הדברים צריכים לבוא הן מלמעלה, והן מלמטה. בסופו של דבר תנועת רוכבי אופניים מייצרת שבילי אופניים, בדיוק כמו ששבילי אופניים מייצרים תנועת רוכבים. רונן, שמציעה לנו להתחיל ולהפריד אשפה עוד היום, מודעת לכך שלא תמיד יש מה לעשות עם האשפה המופרדת. "העירייה מאפשרת לעשות מיחזור ברמה מסויימת" היא מזכירה, "כבר היום ניתן למחזר בקבוקים, זכוכית, נייר, סוללות". לדבריה עלינו לדרוש מהרשות המקומית שיהיו יותר מיכלים לאיסוף אשפה מופרדת. ובכלל לדעת לדרוש מהרשות. "מאוד חשוב העניין של להיות אזרח מעורב, ולוקח אחריות, ומבין את חלוקת העבודה בינו לבין הרשות. אזרחים צריכים להשתתף בפעילות קהילתית, ולגלות אכפתיות. דברים כמו לעזור לשכנה שקשה לה להוריד את הבקבוקים שלה. אני לא חושבת שאזרחים צריכים להשתתף במבצעי ניקיון. נראה לי הרבה יותר חינוכי שייכתבו מכתב לחבר מועצת העיר או לחבר הכנסת, ויגידו לו, 'זה לא ראוי'".

לדברי רונן, יש לדרוש מהרשות בראש ובראשונה שתנוהל בצורה תקינה ושקופה, "זה גם מחוייב על פי חוק". איך דורשים את זה? בהתארגנות במסגרות של אזרחים דוגמת 'הפורום הירוק', או 'משמר המועצה'. ההתארגנות חשובה, אומרת רונן, אבל כדאי לתת מקום מאד מרכזי ללמידה ולהבנה. ידע הוא בסיס כוח מאוד מאוד חזק, והרבה פעמים המאמץ (או המאבק) לשינוי דורש הבנה של מהם תהליכים, מהי מערכת התכנון העירונית. הבשורות הטובות הן שיש במי להיעזר על מנת ללמוד את זה וגם איך מתנהלים נושאים כמו מחאה, אקטיביזם, מעורבות, והתנדבות. לא תצאו מפה מבלי לדעת למי לפנות.

על מנת להעלות את הדברים על פסים יותר מעשיים, מציעה רונן לבחון לאור נתוני כל יישוב את 10 העקרונות לפיתוח מקיים שגובשו במרכז לקיימות מקומית, ולראות מה הם הדברים שבאמת בונים קיימות ביישוב. העקרונות הם שימור אנרגיה להגנת האקלים והמשאבים הטבעיים; שיתוף הציבור בקבלת החלטות ובעשייה העירונית; ניהול סביבתי של העירייה ומוסדותיה; אימוץ מדיניות של צדק סביבתי וחברתי; טיפוח ושמירה על שטחים פתוחים; קידום חינוך סביבתי-חברתי וחינוך לבריאות; שימור וטיפוח מקורות המים; צמצום נפח פסולת עירונית; פיתוח מערכות תעבורה סביבתיות ונגישות לכל; עידוד כלכלה מקומית. מי שנע באי נוחות רק לשמע המילה 'עיקרון', ישמח לשמוע שהעקרונות הללו כבר הולכים ומתגבשים למעשים. אמנם בקצב האיטי של הממסד, אבל זה קורה. מי שייכנס לעובי הקורה יגלה שחלק ניכר מהעיסוק הוא בתהליכים כמו יצירת שיח משולש של הרשות הקהילה והעסקים, הגדת חזון יישובי, מיפוי הנושאים הסביבתיים, יצירת ועדת איכות סביבה מוניציפאלית כנדרש בחוק, הכנסת פעילים סביבתיים למשבצת מציגי הציבור בוועדה והפיכתה לפעילה וסביבתית, וכן יצירת תוכנית אב לפיתוח מקיים ברשות. את תוצאות התהליכים הללו, שכבר החלו במקומות רבים בארץ מתחילים לראות.

הקרקע לשינוי מוכנה, הכל כבר מחכה לגשם, כמאמר המשורר. הדרך הטובה ביותר לדעת את זה הם ניצני השינוי שנובטים בכל מקום בו טפטפו מעט מים. חולון כבר הגדירה עצמה (בנוסף להיותה עיר הילדים) כעיר ירוקה, בבת ים רכשה העירייה לאחרונה קטנועים חשמליים במקום קטנועים מזהמים, באשקלון, כחלק מתוכנית החיסכון העירונית באנרגיה הסתיים פיילוט להתקנת משנקים אלקטרוניים שהוכיח את עצמו לא רק כסביבתי אלא גם לכלכלי לאורך זמן (משנקים אלקטרוניים הם מנגנונים שמטרתם לעמעם את האור ולהתאימו לשעות היממה), בירושלים פורחות הגינות הקהילתיות, ומספר בתי הספר בארץ שאימצו אתרי טבע עירוניים רק הולך וגדל. הפסולת האורגנית של 96% מבתי כרם מהר"ל הופכת לקומפוסט ביישוב עצמו, והפרוייקט ממשיך לעוד שמונה ישובים ולשכונה בת 800 בתי אב בזכרון יעקב. לא רק בתל אביב הופכת המאסה הקריטית של רוכבי האופניים מאירוע מחאה, למציאות שמשפיעה על התנועה. ניצנים נראו בארץ. אישית, אני די חם על כך שההתחממות הגלובלית הפכה לחזות הכל, אבל זו חגיגיה לעיניים הירוקות. נדמה שאף אחד מאיתנו הירוקים לא ציפה למה שקורה לאחרונה: הנה אנחנו נכנסים למרכז העניינים. והאג'נדה תהיה רחבה יותר מההתחממות הגלובלית. הקרקע לשינוי מוכנה, וכמאמר המשורר: וכרגע מתחיל גם הגשם.

זו לא רק משאלת לב ירוקה. כי כרגע מתחיל גם תשלום היטל ההטמנה שעל הרשויות לשלם בעבור ייצוא פסולת בלתי מופרדת. וכמו גשם היורד מלמעלה, זה מביא גם את מי שלא חיים חיים אורגניים להבין שממש כדאי לייצר קומפוסט מהפסולת הביתית האורגנית – 40% מהפסולת הביתית. אנשי המועצה אולי בוחרים לקדם את הדבר בכדי לחסוך כמה עשרות שקלים בעלות הטמנת טון אשפה, אבל מה שייחסך באמת הוא כמה מאות שקלים של עלות הובלה, ובעיקר בזבוז האנרגיה והזיהום הנלווים אליו.

השינוי שניתן לצפות לו בשנים הקרובות הוא כל כך גדול וכל כך רחב, שאפשר להתחיל מהמון מקומות. מה שברור הוא שלרשות המקומית יש הרבה סמכויות שיכולות להביא לשינוי משמעותי באיכות הסביבה ובאיכות החיים של התושבים לאורך זמן. מי שמצופה להוביל את השינוי הוא כמובן ראש הרשות, ומעורבות של תושבים מעבר לשימוש בכוחם בקלפיות יכולה להשפיע עליו.

"הדבר הכי חשוב הוא המודעות", אומר יפתח הררי, אדריכל המתמחה בבנייה ירוקה, "ברגע שאנשים יודעים על אנרגיה אז אם הם הולכים ברחוב ורואים נורה דולקת או ברז נוזל הם מצלצלים לעיירה".

ככה זה עם ירוקים. אתה מתקשר לשאול על בנייה ירוקה, ומקבל תפיסת עולם. "השינוי הכי גדול של מודעות הוא בבית הספר", אומר הררי המרבה להרצות בנושא. "אני הכי נהנה לתת הרצאה בפני ילדים כי הם מתחברים ברמה הכי גבוהה, ומביאים את זה הבייתה. ואז להורים לא נעים כשהילדים אומרים 'אבא, פעם הבאה תקנה נורה חסכונית'". מעבר לחינוך ולפעולות להגברת המודעות שיכולה לעשות הרשות המקומית, יש הרבה מאוד דברים מעשיים שבידיה לעשות.

גם הררי מוצא שהדבר הראשון הוא מיחזור. "כמות הפסולת שלנו מטורפת, אנחנו מקום שלישי בעולם מבחינת פסולת ביתית", הוא מציין. "האפקט הראשון הוא המיכלים. הם קודם כל כמו שלט כזה". הררי מפנה את תשומת הלב למיכלי איסוף הבקבוקים הגדולים שמתמלאים כל הזמן למרות שאף אחד לא משלם על זה. "רק תן לציבור את האפשרות – והוא כבר יפריד את הפסולת". מיכלים רבים לאיסוף נייר, זכוכית, מתכות ואלומיניום השילוב פעולה במוסדות החינוך יעשו את העבודה. בשוהם, למשל, יישוב עם ראש מועצה עם אג'נדה ירוקה, כבר יש מתקנים של קרטונים, סוללות, מכולה לאיסוף פסולת אלקטרונית (פסולת רעילה במיוחד), מבצעים לאיסוף תרופות פסולות (מלשון פסולת), וכן מועצות תלמידים ירוקות.

צדק סביבתי צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות. כאדריכל, שם הררי דגש על העניין החזותי. "כשזה ויזואלי, זה עובד טוב", הוא אומר. "אם נחליף את הנורה לתאורה חוסכת אנרגיה זה יופי, אבל במקומות שאפשר להחליף את גוף התאורה לגוף סולארי, זו גם פעולה להגברת המודעות". תאורת רחוב ניתן לייצר עם עם כמות פנלים סולאריים לא גדולה. "זו לא השקעה גדולה מדי, והיא מחזירה את עצמה תוך 15-19 שנים. אנחנו עוד בשלב שצריך לראות את הדברים.

דבר נוסף שיכול ראש רשות לעשות הוא לקבוע את מדיניות המיסוי שלה. "יש מקומות בעולם שמשלמים ארנונה לפי כמויות האשפה. מה שאפשר לעשות הוא להכניס אלמנט של אשפה בארנונה, וגם לתת הטבות אחרות וסובדיות לחוסכים בכמויות האשפה, במים ובאנרגיה, למשל לתת קומפוסטרים בעלות נמוכה. "יכול להיות שרוב בתים לא ישימו בהתחלה, אבל עם הזמן יראו כי טוב וזה יתפוס".

תכנון ובנייה הוא התחומים בהם רשות מקומית הכי משפיעה. ראש הרשות משמש כראש הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ובידיו סמכויות רבות. בנייה ירוקה היא תחום נרחב ומורכב. לפי כשנתיים יצא בארץ תקן לבנייה ירוקה, והבניינים הראשונים שעומדים בו, כבר נמצאים בבניה. אומנם התקן מייצר בניינים שצורכים פחות משאבים בבנייתם ובתפעולם, אבל כשמתבוננים בתוכניות הבניין הראשון בישראל שעומד בתקן (אינטל חיפה), קשה שלא לחשוב על הסתירה שבין היותו ירוק לבין העובדה שיש בו 5 קומות של משרדים ו-6 קומות של חניון. העובדים ימשיכו להגיע מדי יום לבדם ברכב הפרטי לעבודה. כך או אחרת, לפחות תיאורתית, יכולה רשות מקומית להחליט שמעתה ואילך יעמדו כל הבניינים החדשים בתקן הבנייה ירוקה. עם זאת, אפשר גם ללכת על דברים יותר מעשיים, כמו למשל מה שכבר עשו בגבעתיים שם כבר נדרש בכל בנין חדש חדר אשפה למיחזור הכולל מכבש לדחיסת קרטון, ועגלות למיחזור פלסטיק וזכוכית.

ההזדמנות האמיתית ליצור משהו ירוק הן השכונות החדשות. שאלות סביבתיות רבות עולות כבר כשבוחרים במיקום שלהן, ובם סוגיית הטבע העירוני, והמשאבים הנדרשים לחיבורן לתשתית העירונית הקיימת. "הדבר הראשון הוא אנרגיה", אומר הררי, "כי אפשר למדוד את זה בכסף". ניתן לתכנן שכונה מראש באופן שיחסוך אנרגיה, באמצעות תכנון אקלימי, ובנייה אנרגטית. תכנון אקלימי הוא כזה שעושה שימוש בתאורה ובאוורור טבעיים, וכן בניצול פסיבי של אנרגיה סולרית, שזה בעברית פשוטה ניצול חום השמש לחימום חללי הבתים בחורף, ובניית אלמנטים פסיביים לשחרור החום והחלפת האוויר בקיץ. במצב הבזבוז הנוכחי, אפשר לחסוך הרבה מאוד על ידי פטנטים קטנים. יישום מאוורי תקרה למשל. "אם היזם שם בבנייה עוד מפסק למאורר תקרה – זה כבר עשה המון עבודה. אם הוא גם הוסיף מאוורר שעולה מאה שקל ליחידה, אז כבר יעשו בהם שימוש". עניין נוסף הוא שימוש מראש בתאורה חסכנית באנרגיה. אנחנו עוד לא אוסטרליה בה אסור למכור מנורת ליבון רגילה, אבל מספיק שבדירה חדשה יהיו נורות חסכניות על מנת להשאיר את הרוכשים איתם, חשבון החשמל יעשה את היתר. בכל זאת חיסכון של 80%. גם הסביבה תרוויח: לו היו מוציאים את נורות הליבון מישראל, איש לא היה מדבר על צורך בתחנת כוח פחמית נוספת בחוף אשקלון.

כאשר אומרים בניה אנרגטית, הכוונה היא לחיסכון באנרגיה על ידי מעטפת המבנה, דאגה לבידוד טוב יותר, למשל חלונות מבודדים יותר מבחינת הזיגוג והמסגרת. "חלון אלומיניום למשל הוא מעביר קור", אומר הררי ומציין שמחקר שנערך באריזונה בה האקלים דומה לשלנו שהעלה כי חלונות מבודדים חסכו 30 מהאנרגיה המשמשת לבקרת אקלים. "אם מראש ימכרו דירות ככה, זה ישנו כבר, ועובד".

לעומת חיסכון באנרגיה, מיחזור מים זה נושא מסובך. הטיפול בשפכים צריך להיות ברמה המקומית, ויש ולהשתמש במים המושבים להשקייה ברמה המקומית. "זה קצת מורכב יותר ובעייתי כי התפיסה כיום היא שמישהו צריך לשלם על זה. בהחלט חייבים לחשוב על איך לוקחים את המים ומשתמשים בהם שוב, אפילו ברמה שאתה מחזיר את המים למי התהום. מה שאפשר לעשות מיד הם אלמנטים של איסוף מי גשם ומי מזגנים. "זה כל כך פשוט שזה ממש מעליב", אומר הררי, מפנים את המרזב למיכל איסוף תחתון, ממנו נשאבים המים לאסלות. בינתיים, משרד הבריאות תוקע את רצונם של כל מיני גורמים להתחיל ולבנות בתים עם צנרת מופרדת למים אפורים.

גם לזה יש משוגע לדבר, אמיר יחיאלי מורה למדעים מירושלים. יחיאלי הצליח להכניס ל-25 בתי ספר מערכת פשוטה לאיסוף מי גשמים, שביסודה שיתוף פעולה של התלמידים. מפעל המים החינוכי מתמקד בהקמת מערכות פשוטות וזולות לאיסוף מי גשמים ומחזור מי ברזיות בשטח בית הספר. "צריך קודם כל לרצות להשקיע בזה משאבים", הוא אומר, "זה חוסך למדינה 500 עד 1,000 קוב במשך החורף, ויש לזה ערך חינוכי".

יש בארץ כבר מספר מערכות ביתיות לאיסוף מי גשמים. משפחת דרום ממצפה חרשים, למשל, שותה גם בקיץ מי גשמים. הבעייה אינה רק שלא בכל הארץ כמות משקעים רבה כמו בגליל העליון, אלא שעלות מערכת כזו היא כעשרת אלפים שקל. זה אולי מחזיר את עצמו לאורך זמן אם שותים מים מינרליים בבקבוקים, אבל זה לא דבר שעושים ירוקים.

גם אם מביטים בעניין דרך החור של הגרוש, בבתי הספר העניין כדאי. עלותה של מערכת שכזו היא עד 20 אלף שקל והחיסכון במים מחזיר את הסכום תוך שנים בודות. "הפוטנציאל הגדול לעשות את התרומה הגדולה, הוא בבתי הספר החדשים, כי מראש בונים מערכת נפרדת של צנרת, במקום מערכת כפולה". יחיאלי מספר כי לאחרונה ביצע פרוייקט באשכול גני ילדים שנבנה בהר אדר. ראש המועצה שמע על כך, עשה שירותים שעבדו על מי גשם, וזה הלהיב, אז עכשיו בונים שני גני ילדים חדשים עם צינור אחד שמזין את כל האסלות במי גשם. "ראש מועצה כזה, אם יש לו תמיכה מהתושבים, שמח לעשות את זה" אומר יחיאלי, "הוא יכול היה להזמין אמן לחג העצמאות במקום זה. זה עניין של סדר עדיפויות, זה תדמית, יוקרה, גם אם הכסף יחזור אחרי הקדנציה. אם יש בנאדם שזה מדבר אליו וזה חשוב לו, הוא שם על זה כסף וזה רץ".

תחום התכנון נוגע גם למה שיכול להפוך יישוב לירוק ממש: אופניים. "כיום מזהים שהתחבורה היא הבעייה מס'1 של הרשויות המקומיות", אומר יותם אביזוהר מנהל עמותת 'ישראל בשביל אופניים', "פקקים, חנייה, זיהום אוויר, ותאונות". המטרה היא ליצור מערכת תחבורה שלמה שמייצרת אלטרנטיבה לרכב הפרטי, ובכלל זה גם מערכת שבילי אופניים שישמשו ככלי תחבורה. היתרונות המוכרים של האופניים, צמצום זיהום אוויר וזיהום הרעש, אינם היחידים. "המרחב הציבורי סתום ממכוניות בין אם הן נוסעות ובין אם הן עומדות" מסביר אביזוהר, "יותר אופניים פירושו יותר מרחב ציבורי פתוח". בקרקע שמתפנה, ניתן לעשות שימושים מניבי ארנונה או לתת שירות לתושבים במקום רצועות אספלט רחבות.

מחקרים גם מראים, אומר אביזוהר, שאופניים הם כלי תחבורה שמוריד פשיעה. רוכב אופניים הוא יותר איטי, יותר פתוח, מתקשר עם הסביבה, ולכן יש פחות מקרי פשיעה על צירי תנועת אופניים. אפשרות רכיבה היא נפלאה גם עבור עיר שרוצה לעודד תיירות. "תיירים לא באים עם רכב. רק תן לתיירים את האפשרות – והם ירכבו על שניים.

'ישראל בשביל אופניים', היא עמותה ששמה לה למטרה לקדם את תחבורת האופניים ולהפוך את הערים לידידותיות לרוכבים. עם 8000 חברים, זהו אירגון האופניים הגדול בארץ. ראשיתה, בעמותת 'תל-אביב בשביל אופניים' ועתה יש כבר ירושלים בשביל אופניים, הרצליה בשביל אופניים , חולון, אשקלון, נתניה, ראשון לציון, באר-שבע, ופתח-תקווה בשביל אופניים. העמותה עובדת בשיתוף פעולה עם הרשויות המקומיות. ואנשיה שמחים לייעץ, ללוות, ולהנחות את אנשי הרשויות שמעוניינים להפוך את עירם לידידותית לרוכבים. לעמותה צוות מתכננים, צוות מדיניות ציבורית, צוות חינוך שמטמיע את התהליך, צוות דוברות שמסייע להתארגנויות של תושבים שמעוניים לקדם את הנושא ביישובם, ותאים מקומיים בלא מעט מקומות ישוב בארץ. אם ראש עיריית רחובות, למשל, יפנה לעמותה יגלה שבעירו כבר יש גרעין של תושבים שפועל לקידום הנושא. בקרוב יהיו באתר העמותה ערכות מידע לתושבים וגם לעובדי הרשויות. בעמותה גם מלמדים רכיבה על אופניים, ולאחרונה העלו על סדר היום את המחדל ששמו איסור העלאת אופנים לרכבת, ומריצים עצומה בנושא עליה חתמו כבר אלפים.

אצלנו אסור לעלות עם אופניים משלך לרכבת, ובציריך לא צריך: אתה יכול לרדת ב-6 תחנות בעיר ולקבל אופניים לשש שעות תמורת פיקדון בלבד. רוצים זוג עם מושב לילד? יש. ואפילו אופניים חשמליים ל-4 שעות. רק בלי מכוניות בבקשה. במקומות רבים, ליון למשל, או וינה, אפשר להעביר כרטיס אשראי, ולקחת אופניים בסכום מאוד סמלי על מנת לנוע בעיר. בחלק מהמקומות היזם מרוויח מהפרסום על האופניים.

"כשבודקים למה אנשים רוכבים או לא רוכבים מגלים שיש המון חסמים" מסביר אביזוהר, "חלק בגלל שגונבים להם". מה שצריכה הרשות לעשות זה להציב מתקני חנייה שמתאימים לנעילה של השלדה והגלגלים, במקומות שאינם חשוכים וחבויים, ואם יש תחנת רכבת בעיר או תחנה מרכזית, אז גם לידן. בתל אביב למשל פוזרו 800 מתקני U שמאפשרים נעילה של שני הגלגלים ושילדה. אביזוהר ממליץ על אופנים פשוטים שלא קורצים לגנב, עם סלסלה ופעמון.

סיבה שנייה שמונעת מאנשים לוותר על הרכב ולעלות על שניים היא המחשבה שזה מסוכן נורא. אביזוהר טוען שאפשר להתווכח על זה. "הניסיון מראה שמאז שהתחיל הפרוייקט בתל אביב, יש גידול מטורף במספר הרוכבים. יש צמתים בהם מדובר בגידול של אלפי אחוזים. למרות זאת יש ירידה דרמטית במספר התאונות". ההסבר לכך נעוץ לדעתו בכך שהמודעות לעניין גברה, ורוכבי האופניים הפכו חלק מהנוף של הנהג. בכל אופן, הוא אומר, שבילי אופניים הופכים את האופניים לכלי בטוח מאוד מאחר שהוא נוסע בנפרד מכל כלי הרכב האחרים.

חסם נוסף הוא הקיבעון. "אנשים חושבים על אותם אופני ברזל מ-48. היום גם ב-500 שקל אתה מקבל אופני אלומיניום עם הילוכים". מזכיר אביזוהר. גם כאן יש מקום לפעילות של הרשות ושל הקהילה לקידום המודעות. בחודש שעבר למשל, שכרה עיריית תל-אביב אופניים אותם ניתן היה לשאול במספר תחנות בעיר. "אנשים נחשפים לאפשרות ומתנסים בזה ואז גם רוכבים על אופניים משלהם. זה משהו שאפשר לעשות מדי פעם בתקציב פעוט שיכול להצטמצם עוד יותר עם משתפים את המגזר העסקי, ולקדם מאוד מאוד את תרבות הרכיבה".

לא לכל רשות מקומית יש תקציבים גדולים ליצרת רשת שבילי אופניים עירונית שלמה. עתה מקדמים בעמותה מודל אירופי של פרוייקטים שכונתיים של שבילים בטוחים לבית הספר, ומעודדים תלמידים לרכב . "לא בגלל אידיאולוגיה הצלחנו לשכנע את עת"א לעשות את זה. הסטטיסטיקה מראה שסביבת בית הספר היא בעצם מקום מסוכן". באופן פרדוכסלי, מה שמסוכן הם כלי הרכב הרבים בהם מסיעים ההורים את התלמידים. "התהליך שאנחנו עושים הוא לעבוד יחד עם המורים התלמידים וההורים". בונים עם הילדים מפה של האיזור, רואים איפה גרים התלמידים, היכן נחוצים שבילים, ולפי זה מתכננים את רשת השבילים השכונתית שמובילה בצורה בטוחה את הילדים לבית הספר. בנוסף מקיימים סדנה בה מלמדים את הילדים איך רוכבים בעיר. עושים "יום טסט" לאופניים, בודקים את האופניים ומתקנים מיד תיקונים קלים. הפניניג, אבל גם תהליך שמבטיח שהילדים רוכבים באופניים בטיחותיים. משלימה את התמונה סככת אופניים מקורה ליד שומר בית-הספר. עלותו של פרוייקט כזה היא מאות אלפי שקלים בלבד, ויתרונותיו רחוקים מלהיות סביבתיים גרידא. "זה גם עושה לילדים טוב. מכושר ועד ביטחון עצמי".

אם באמת רוצים בקידום תרבות הרכיבה, אפשר גם לחוקק חוק עזר עירוני לעידוד רכיבה באופניים, שעניינו לא רק שבילים אלא גם גם חניות לאופניים, ואפילו לחייב שיהיו מקלחות לרוכבים בבניניי משרדים חדשים שנבנים בעיר. זה אולי נשמע מופרך, אבל כשחושבים מה שטח החניונים שניתן היה לחסוך, מבינים שזה משתלם. "לי יש מקלחת בעבודה" מספר אביזוהר, שעובד כאמור, בארגון סביבתי. "אני רוכב כל יום 8 קילומטר. מכניס את האופניים, מתקלח, ומתחיל את היום. אנחנו לא מכוונים לעידן אוטופי. יש לי אוטו, ואני משתמש בו, אבל בעיר כלי התחבורה שלי הוא אופניים". מהיציאה מהבית בפרברי העיר, ועד שהוא מתיישב לעבוד במרכזה, עוברת חצי שעה, בדיוק הזמן שהיה לוקח לו להגיע במכונית. בלי לחפש חנייה, ובעיקר בזול. על הדרך הוא גם שומר על כושר מחטב את הישבן.

גם כאן מי שמצופה להוביל את הדברים הוא ראש הרשות. "ראש רשות צריך לחשוב על כולם, לא רק על מי שנוסע בעיר" אומר אביזוהר, ומזכיר כי רוב האוכלוסיה בארץ נטולת רכב פרטי. גם הציבור הרחב שלא רוכב, מאוד תומך בפיתוח תשתיות האופניים, הוא מוסיף (נו, מי לא היה רוצה פחות פקקים, ושהאחרים יתאמצו קצת). אם אתם רוצים להפעיל עוד קצת לחץ על כבוד ראש העיר אפשר גם להזכיר לו שהוא חשוף לתביעות של כך שהוא לא מנהל את העיר לבריאות התושבים. אביזוהר מדגיש כי בסופו של דבר מדובר בכסף קטן. עיריית ת"א למשל, מהמובילות בארץ בעניין, משקיעה מדי שנה מיליוני שקלים אחדים בתחום. "זה אולי נשמע הרבה, אבל יחסית לפרוייקטים תחבורתיים, זה מעט מאוד". זה אפילו פחות בהתחשב בכך שמשרדי התחבורה והגנת הסביבה גם תומכים (135 רשויות כבר ביקשו תמיכה).

מה שחשוב הוא להפריד בין הולכי הרגל לבין הרוכבים, ולחבר את הרשת המקומית למטרופולין. כל שצריך הוא לרצות. "ראש הרשות המקומית רק צריך להחליט שהוא רוצה, ואנחנו עוזרים".

אם כבר מתכנים עיר ירוקה, ודואגים שיהיו בה שבילי אופנים, טוב שהם יובילו אל הטבע. הטבע שמחוץ לעיר והטבע שבתוכה. "טבע עירוני הנו מושג חדש בתכנון ערים" מסביר אתר המשרד להגנת הסביבה, "יתרונם של שטחי טבע עירוני רב: הם תורמים למיתון מפגעים סביבתיים, ממצבים את דמותה של העיר, וחשוב מכול – מספקים תוכן לפעילות חינוך ופנאי לתושבי העיר". העיקרון של אתרי טבע הנמצאים בסביבה העירונית ושומרים על האופי המקורי והייחודי של הטבע המקומי לרווחת הציבור, הולך ותופס תאוצה, מציין האתר.

אחד האנשים שאחראים לתאוצת אתרי הטבע העירוני הוא עמיר בלבן, מנהל התחנה לחקר ציפורי ירושלים, אתר טבע עירוני קהילתי שמפעילה כבר 13 שנים החברה להגנת הטבע בשכנות לכנסת ולבית המשפט העליון. בלבן מביא כדוגמה את ראש עיריית לונדון, קן לווינגסטון, שבעקבות ועידת ריו 1992 (בה נחתמה האמנה לשימור המגוון הביולוגי) ניסח אסטרטגיה עירונית שמבטיחה את קיומם של בתי גידול חשובים, וגם מציאות בה לכל אזרח ברחבי לונדון, יהיה אתר טבע עירוני במרחק הליכה מהבית. "היום, כמעט 15 שנים לאחר מכן, פרושים ברחבי לונדון כ-60 אתרי טבע עירונים קהילתיים". גם ישראל מאמצת מגמה זו, בפיגור מה. "בתוכנית המתאר החדשה של עיריית ירושלים מסומנים 15 אתרי טבע עירוניים-קהילתיים מתוך 170 אתרי טבע שזוהו ברחבי העיר. במחוז תל אביב יוצא לדרך סקר של תשתיות טבע עירונית ובוצעו סקרים בחוף תל ברוך ובחוף יפו במטרה לשלב את התשתיות הטבעיות בעיר המתפחת". דוגמה לאתר טבע עירוני קיים הוא נחל לוטם בחיפה, מתחם עירוני ענק עם מערכת צומח ים תיכוני מפותח שניתן לראות בו סלמנדרות, ליליות, תנים ואף חזירי בר, בהם לא רואה בלבן בעייה. "זה צריך פתרון גידור, לא ירי", הוא אומר, "מי שרוצה לגור צמוד לטבע, צריך להינות מהחזירים. מי שלא רוצה – שיעבור ללב העיר". מחירי הדירות בקרבת הטבע הוא מזכיר, גבוהים מאוד.

העיקרון של אתר טבע, מסביר בלבן, מבוסס על סקירה ויצירת מסד נתונים של תשתיות טבעיות בעיר. השלב השני הוא שילוב המידע בכלל נתוני התכנון: כבישים, מוקדי תעסוקה ומגורים, ויצירת תהליך פיתוח מאוזן המשלב שימור וטיפוח משאבי טבע לטובת הציבור. "הציבור אוהב טבע, ומשקיע משאבים ואנרגיה בכדי לצאת מהעיר ולהינות מהטבע" אומר בלבן, "הוא לא יתנגד במהלך השבוע, לפני העבודה או אחריה, עם הילדים או בלעדיהם, להינות מהטבע בסביבה העירונית".

הנושא מונח לפתחו של אגף ההנדסה בעירייה שמתכנן את אותם שטחים, ואחראי עליהם, מסביר בלבן. גופים אחרים הם אגף שפ"ע, שקובע את דמותו של כל שטח פתוח, ויכול להחליט אם זה יהיה מקום טבעי או פארק. ההבדל לא תמיד ברור לכולם. שלא כמו אתר טבע עירוני שיש בו ערכי טבע חשובים מבחינה מקומית או ארצית, פארק הוא מעשה ידי אדם. "בפארק יש 5 מיני צומח במ"ר: דשא, ורד, עץ ועוד משהו", הוא מזכיר. באתר טבע עירוני יש כ-50 מיני צמחים שמחזיקים שרשרת מזון הרבה יותר עשירה של חרקים, זוחלים, יונקים קטנים ועופות. בלבן נוהג לומר שהבז המצוי הוא תו התקן של אתר טבע עירוני טוב, אבל אפשר לחשוב על זה כעל המקום בו ייזכו הנכדים שלנו לראות צב יבשה מצוי, שכמעט ונעלם מן הארץ. אגף נוסף שיש לו השפעה על קיומם של אתרי טבע עירוניים הוא אגף החינוך שקובע איך משלבים את המקומות בתוכניות החינוך. גם אחזקתם הרבה יותר זולה.

"אנחנו מצפים שראש העיר יבין שזה צורך", אומר בלבן, "הציבור צריך אתרי טבע, כמו שהוא צריך גינות ציבוריות או פארקים". הציבור לא רק רוצה את זה, טוען בלבן, הוא גם יילחם בעד זה. "ראינו את זה במאבק על הרי ירושלים ועל עמק הצבאים, על גבעות הכורכר של נס ציונה, ועל המרינה בחיפה. השנים האחרונת רצופות מאבקים ציבוריים למען שימור משאבי טבע עירוני והנגישות להם".

הציבור צריך לדאוג שלכל מועמד לרשות עיר או מועצה תהיה משנה סדורה לגבי נושאים סביבתיים בכלל ואתרי טבע עירוניים בפרט, גורס בלבן. היום רוב האוכלוסיה גרה בסביבה העירונות, ולכן הצורך להתייחס למערכות סביבתיות בעיר הוא יותר מאשר גחמה של כמה ירוקים. מערכות טבעיות מתחילות בדברים נקודתיים כמו גג ירוק, או גן שלא פיתחו את כולו באופן אינטנסיבי, עוברות דרך אתרי טבע שנכלאו בעיר דוגמת עמק הצבאים, עמק גלילות או המצלבה, וכלה בשטחים טבעיים שגם אם הם בתוך הגבול החוקי של העיר הם נושקים לה: יער ירושלים, גבעות גורל, נחל באר שבע. "הציבור לא צריך להרגיש לא נעים כשהוא מבקש טבע בעיר".

אחד הדברים הכי ירוקים שקורים בשנים האחרונות הן הגינות הקהילתיות. ירושלים היא העיר המובילה בנושא אך גם במקומות אחרים ניתן לראות קבוצות של תושבים המטפחות בעצמן שטחים ציבוריים, שברוב במקרים משמשים לגידול גן ירק אורגני. הגינה הקהילתית היא סגירת מעגל של ממש. החקלאות האורגנית, אינה מיטיבה רק עם הבריאות, אלא גם עם הסביבה. בתנאי שהמוצר לא עובר חצי עולם על מנת להגיע מהיצרן לצרכן. אחד הדברים הכי חשובים בקביעת הנזק הסביבתי (והחברתי) שיוצר מקום יישוב, הוא המרחק ממקום הייצור של המוצרים אותם הוא צורך.

על מנת להקים גינה קהילתית, צריך לקבל את האישור של הרשות המקומית, תמיכה מבחינת תקציב, מים, וגידור, או של תמיכה של התושבים מסביב. יש הרבה מאוד הרבה גרסאות של איך עושים את זה. בראשון לציון למשל, קיים פרוייק חקלאי-עירוני בו משכירה העיריה שטחים בני 100 מ"ר לתושבים המעוניינים לגדל לעצמם גינה. (135 שקל לחודש, כולל מים). בירושלים ניתן למצוא מקבוצת קשישים דוברי רוסית שהקימה תמיכה בעזרת קרנות, ועד להקמת חממה על ידי פגועי נפש שהשיקום שלהם הוא באמצעותה, והם גם יוצרים פינות חמד בתוך השכונה. קבוצה אחרת התארגנה בגינת ברודי באיזור רחוב הפלמ"ח. חבריה חשבו שעדיף שיהיה ירוק בשטח שיועד לבניית בית כנסת, ופשוט החליטו להדגים איך זה ייראה אחרת אם הם יתכננו וישתפו פעולה, תכננו גינה בסיוע עובדת קהילתית, ושיכנעו את העירייה לאפשר להם לבצע את הגינון. היום זה הפך את ייעוד הקרקע לשטח ירוק. בעיר חסרים הרבה שטחים ירוקים, ושלא לציטוט מודים בעירייה שחלק מן העניין הוא שהעירייה לא מתמודדת מבחינה תקציבית. גינה עירונית היא שירות נטו לתושבים, ואינה מכניסה לקופה אגורה שחוקה. ברגע שהקהילה מטפחת את הגינה בכוחות עצמה, יורד נטל גדול מהעירייה, מה גם שניתן להשיג מימון לגינות קהילתיות ממקורות חיצוניים.

גינה קהילתית, שבילי אופניים או פרוייקט הפחתת אנרגיה שכונתי, מי שרוצה להפוך את היישוב שלו לירוק יותר, יכול להיעזר בלא מעט ארגונים. תחנה ראשונה טובה הוא פרוייקט סביבה וקהילה בשתי"ל (שירותי תמיכה ויעוץ לארגונים, מיסודה של הקרן החדשה לישראל). הפרוייקט אותו הקימה אלונה ורדי ז"ל, מציע למי שמעוניין להתחיל לעשות שינוי סביבתי-חברתי במקומותיו חבילת ייעוץ ולווי חינם אין כסף. החבילה יכולה לכלול ליווי בנושאי גיוס כספים, ובתחומי פיתוח ארגוני, לובי תקשורת ומאבק ציבורי, וכן ניהול כספים וניהול עמותות, שיווק, ופיתוח תכניות מתנדבים. מרכז הפרוייקט, פעיל הסביבה אבי דבוש, מספר כי פעמים רבות פונים לפרוייקט אנשים מאותו יישוב שלא מכירים זה את זה, והם עושים את החיבור.

גיוס כספים הוא מקצוע בפני עצמו בתחום המלכר"ים (פיתוח משאבים קוראים לזה), ואחד הדברים ששווה לעקוב אחריהם הוא פרסומי קול קורא של המשרד להגנת הסביבה בעניינים שונים. אמנם לא מדובר בסכומי עתק, אך ברמה המקומית הם משמעותיים. לאחרונה, למשל, נמכרים במבצע משולב של איגוד ערים לאיכות הסביבה אשדוד-חבל יבנה ועיריית אשדוד, קומפוסטרים מסובסדים לתושבי אשדוד שהצטרפו לפרוייקט מיחזור פסולת אורגנית ביתית. הלקוחות הקלאסיים של אותם קולות קוראים הם איגודי הערים, וועדות איכות הסביבה המקומיות, אשר יכולים לקבל את התמיכה. כסף לפרוייקט אופניים עירוני יכול להגיע גם ממשרד התחבורה, אם הרשות מבקשת אותו נכון. "הרשויות לא ערות לזה בכלל", אומר דבוש, וזו דווקא הזדמנות טובה לאנשי הקהילה לבוא לרשות המקומית ולומר 'הנה, אפשר לעשות את זה ואת זה, מבלי להשתמש בקופת הרשות'.

תמיכה לפעילויות סביבתיות אפשר לקבל גם מקרנות למען הסביבה. הקרן לסביבה ירוקה, קרן גולדמן, קרן קרב, וקרן פורד XXX , תומכות כולן במיזמים סביבתיים. נדמה כי המעניינת ביותר למי שרק מתחיל לפעול היא קרן של"י, שורשים לסביבה ירוקה, שהיא קרן למענקים קטנים לקבוצות תושבים מקומיות וקהילתיות העוסקות בתחום איכות הסביבה. דבוש מסביר כי לעצם הפנייה לקרן יש חשיבות: "זה מאלץ לשים את המטרות על נייר, לארגן את הדברים". עם זאת, לא יזיק לאף התארגנות תושבים שרוצה לקיים כנס קטן או לחלק עלונים לקבל תשובה חיובית מהקרן שנותנת תמיכות של 10-15 אלף שקל בשני סבבים בשנה. "מענק כזה יכול לגרום להתחלה של התארגנות". מפגש בין כל מי שקיבלו תמיכה מהקרן, בכנס כח סביבתי, מעניק יתרון נוסף של היכרות עם עמיתים ממקומות אחרים.

מלבד סיוע ארגוני וכספי, מי שרוצה להתחיל לעשות עיר ירוקה, עשוי להזדקק גם לסיוע משפטי. עמותת ‏אדם טבע ודין מפעילה את פרויקט "קהילה וסביבה" במסגרתו פועל המוקד הירוק של העמותה. זהו מסלול לעמותות, ארגונים וועדי פעולה המבקשים סיוע משפטי ומקצועי במאבקיהם הסביבתיים. גם הקליניקה לפרקטיקה ומדיניות סביבתית של אוניברסיטת בר אילן מסייעת לארגונים סביבתיים בייעוץ משפטי, ייצוג משפטי והכנת חוות דעת. עמותת בִמקוֹם – מתכננים למען זכויות תכנון מפעילה בטלפון מוקד יעוץ וסיוע קהילתי בנושאי תכנון. ויש גם את ארגון גג של שוחרי איכות החיים והסביבה, חיים וסביבה.

בחיים וסביבה חברים כיום כמאה ארגוני סביבה מקומיים. בארגון פועל בשנים האחרונות מרכז סיוע לארגונים שמטרתו לתת מענה מקצועי לבעיות הסביבתיות איתן הם מתמודדים. אחד הפרוייקטים של המרכז הוא פרוייקט הפרו-בנו, מאגר של אנשי מקצוע ומומחים המסייעים בהתנדבות לארגוני הסביבה במגוון תחומים רחב. בקיצור, אם מישהו רוצה להתחיל ולהפוך את העיר שלו לירוקה לא רק על ידי שינויי הרגלי הצריכה או הנסיעה שלו, הוא לא לבד בעולם הזה. על מנת שדברים יתחילו לזוז "מספיקים משוגעים בודדים לדבר", כדברי דבוש.

למשוגעים לדבר שווה להחתבר למרכז הקיימות המקומית שנוסד במטרה להיות כתובת לנושאי פיתוח מקיים ברמה המקומית, ומספק כלים והכשרות. המרכז פועל במימון הקהילה האירופית כשיתוף פעולה בין המשרד להגנת הסביבה, מרכז השל, בית ספר פורטר באוניברסיטת תל-אביב וארגון ICLEI (המועצה הבינלאומית ליוזמות סביבתיות מקומיות). המרכז עוסק בהפעלת מערך הכשרות מקצועיות לשלטון המקומי, פיתוח כלים לתכנון ויישום של קיימות מקומית, בהפצת מידע בנושאים הקשורים לקיימות מקומית ובחיבור בין רשויות, אנשים ומוסדות הפועלים לקידום קיימות מקומית. תוכנית 'עמיתי השלטון המקומי' נועדה לפתח ראייה בין-תחומית על נושאי סביבה בהקשר חברתי, תרבותי ופוליטי, ולהכשיר מנהיגות לקידום איכות החיים והקיימות ברמה המקומית.

טביעת רגל אקולוגית

טביעת רגל אקולוגית היא סך השטח המנוצל אל ידי אוכלוסיה כלשהי (או אדם בודד) לסיפוק המשאבים בהם היא משתמשת ולקליטת הפסולת שלה. השטח שאנחנו צורכים גדול בהרבה מזה הרשום על שמנו בטאבו. אנחנו צורכים שטח המשמש לגידולים חקלאיים, למרעה, לדיג, ליערות עבור הנייר והעץ, לבניית כבישים ומפעלים המייצרים עבורנו, לכריית מחצבים, וגם לריאות ירוקות המשמשות לספיגת דו-תחמוצת הפחמן שאנו מייצרים בשריפת דלקים ולמזבלות. חשיבותה של טביעת הרגל היא בהכרה כי קיים חשש גם להתכלות המשאבים המתחדשים של הטבע ולא רק המשאבים הבלתי מתחדשים.

אתרי אינטרנט אחדים מאפשרים לבדוק את טביעת הרגל האקולוגית האישית שלנו. השאלונים שונים, התוצאות שונות, אבל כמעט תמיד התוצאה היא שאם כל בני האדם היו חיים כמונו, היינו זקוקים לכמה וכמה כדורי ארץ, שהרי רק אכילת בשר מדי יום צורכת כמעט כדור שלם.

את המונח טביעת רגל אקולוגית טבעו לפני כעשור זוג חוקרים קנדיים, וילאם ריס ומאתיס ווקרנייגל William Rees and Mathis Wackernagel)), אשר פיתחו את המדד הראשון לחישב שטח זה.

Posted by גילי in כללי

אין תגובות »

פוסט זה פורסם ב- יום חמישי, 28 יוני, 2007 בשעה 16:45 בנושא: כללי. ניתן לראות תגובות של גולשים בעזרת רסס 2.0 תגובות. ניתן להגיב, או לעשות טרקבק מהאתר שלך.

השארת תגובה

XHTML: ניתן להשתמש בתגיות הבאות: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>