כשאנחנו מגיעים למקום אני מבין שמפת סימון השבילים שרכשתי שעה קלה קודם לכן בתחנת המידע למטייל בכניסה לערד כבר לא עדכנית. איך הזמן טס. הנה צצה לה רצועת אספלט חדשה על פני קימורי הקרקע השחורים מאבני הצור, ועוד כביש חדש מוביל למה שמוגדר 'מיזם תיירות אקולוגית הוליסטית'. אני נזכר בסיני דווקא.
נובמבר 81, ואנחנו בנסיעת פרידה מטורפת. אז לא ידענו שנוכל לחזור עם דרכון ישראלי וכיסים מפוצצים בלירות מצריות. בחצי הדרך לשארם אנחנו עוצרים ליד מפרץ גדול. חול, מים, שמיים, ושני ילדים בדואים, בגילי אולי, עם גמל. פושטים את הגלביות ורצים אל הים עירומים כביום. שלום לך סיני. גם שם זה התחיל ממשהו מאוד אקולוגי, החושות ההן בשלוש לירות ללילה, הקפה בשטר של רבע לירה, והפיתה המקומית בחצי הפיאסטר. עם התיירים חובבי ההרמוניה השלווה והגראס בא הכסף, ועמו בא הפיתוח. המפרץ של נואיבה כבר לא יהיה כשהיה.
סיני עוברת לנגב. איומי הטרור מעיפים את רובנו מסיני, ויותר ויותר אנשים מוצאים את מפלטם מהעיר המעייפת במקומות שמזכירים מאוד אותה בסגנונם הזרוק. זה קורה באיזור מצפה רמון, בערבה, והנה גם בערד. (חכו חכו, תיכף דימונה עולה על הגל).
תחנת המידע למטייל נמצאת בתחנת פז בכניסה לערד והיא נחנכה לפני כשנה. התחנה על שם עופר גרני שקיפד חייו בתאונת טיול לפני כארבע שנים בעין המערה, ממומנת בתרומות משפחתו (חמישי שישי שבת, 9:00-16:00. 08-9954160). רכישת המפה התבררה כבלתי חיונית להפעם, בצדה האחורי של מפת העיר שמחלקים במקום, קטע העיר ממפת סימון השבילים. נו, לפחות תרמתי גם אני משהו.
אחרי תחנת המידע אנחנו עוצרים לביקור התעדכנות וכיוונים אצל דב פוניו שמרכז את קבוצת 'קשר ערד למדבר', ומשם לתחנה הראשונה - מצפה מואב. מישהו תיכנן את העיר כאן בשום שכל: בקצה המזרחי שלה היא שולחת שלוחה לקצה המצוק, לאורך השלוחה עומדים כמה וכמה מלונות, ובקצה שלה טיילת קצרה אל תוך המדבר, פסל של תומרקין, ונוף ששווה לנסוע בשבילו - ים המלח והרי מואב שבעבר הירדן המזרחי (נוסעים לכיוון הכביש למצדה אך לא פונים אליו שמאלה אלא ממשיכים ישר ברחוב מואב לכיוון מלון מרגוע). לכבוד השרב הראות לא משהו, ובכלל עדיף לבקר כאן בחצי השני של היום כשהשמש בגב.
כאן מזמן לנו היום את תמצית העניין. ממש במקום בו מתחיל השביל המוביל אל הפסל והתצפית עומד בניין נטוש של בית הארחה. הקושייה של מאיר אריאל מנדנדת: "שמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות שאתה רץ לגזול עוד ועוד אדמות"? מצד אחד עומדים מלונות נטושים, ומצד שני מפתחים מיזמים חדשים (ועוד מהינים לכנותם "תיירות אקולוגית"). אדוני ראש העיר: אקולגי זה קודם כל להשתמש במה שיש.
חבורת מטיילים בדיוק מסיימת את מסלול הטיול שעולה מנחל פראים ואנחנו מתחילים לקשקש. "תראו איך הם משתלטים על הכל", אומרת אחת הנשים, ומצביעה על הרכס שעליו הולכת להתנחל סיני. שהיא אומרת ''הם'', היא מתכוונת לבדואים, אבל במאהל 'הבדואי' דווקא לא ''הם'' אלא, ''אנחנו'', המאהל, מתברר, לא שייך לשום מחמוד או מוחמד אלא דווקא לבחור עברי לגמרי, סער כרמלי. אף אחד לא מדבר על זה, אבל תמצית העניין היא היחסים בין היהודים לבדואים במרחב. לא יבלבלו אותנו עם עובדות, הם 'משתלטים', אנחנו 'גואלים', תפישה מעוותות עד זרא.
תוכנית האב להקים בגבול תחום השיפוט של ערד איזור למיזמים תיירותיים שכאלה אינה חדשה, אבל לאחרונה זה מתחיל לקרות. לפני כשנתיים עלה ספי הנגבי למקום והתיישב באוהל (כך לפחות אני למד מהעיתון) מאז צמח במקום 'זמן מדבר', ויחד עם העשייה בשטח מקודמות התוכניות למלא את קצהו הצפון מזרחי של רכס כידוד במקבץ של אתרי תיירות.
אנחנו חוזרים לכביש המוביל למצדה. בכניסה לזמן מדבר שלטי אין כניסה, ובשביל ההרמוניה, שלט 'האתר סגור' ומחסום ברזל . עאבד אומר שדווקא חיכה לנו, קצת מראה לנו את המקום, את החושות המדוגמות, מסביר על צמחי התבלין שגדלים במוצאו של כיור שטיפת הכלים. המשכו של הפס הירוק שנחרץ במדרון הצהוב בעיקר שיבולים. פסח גם כאן. היום זה כבר לא אוהל. יש כאן מבנה ועוד מבנה מרוחק, ובתווך אחד בסגנון אוהל, שלא מתקפל ולא הולך לשום מקום. האישורים בדרך.
תשתית מים יש (מישהו אמר אי שיויון?) ובכל זאת אין כאן אסלות עם מים זורמים. בינתיים. אני יוצא לסיבוב הרגלי הקצר קצר שהועדתי לעצמי להיום. פונה חזרה אל הדרך המובילה למקום (זו שאינה על המפה החדשה שלי) ויורד דרך איזה וואדיון לעבר ערוץ נחל רחף. זוג ציפורים נטולות חן מתעופפות במחול חיזור (נטולות חן, אם זה לא ברור, אלו ציפורים בצבעי הסוואה טובים). היופי של המדבר מסתתר בכל אבן. כהרגלי אני נמשך אל אבני המרמלדה המפוספסות, אל אלו שתופסות צורות גיאומטריות שיש להם שמות.
באמת שיש לי סימפטיה לחבר'ה האלה, בעיקר כי נראה שהם לא משתמשים בעניין האקולוגי כקרדום לחפור בו, כמו במרבית המקרים. עם זאת, אף אחד לא מבטיח שגם האחרים יהיו כאלה. לא בלתי סביר שמה שייקרה פה זה בסופו של תהליך הוא שיהיו כאן 5 או 10 מתחמים פרטיים שיפלו לידיהם של בעלי קשרים בעלי שררה ובעלי ממון. בטח לא סביר שמישהו יעמוד בפני לחץ הפיזי הלא מתון של התלאביבים שמוכנים לשלם בשביל אסלה.
זה צריך להיאמר: תיירות שעיקרה הקמת התיישבות מבוססת תיירות בשטחים הפתוחים, אינה תיירות אקולוגית. תיירות אקולוגית היא חדרי אירוח בתוך ערד פנימה (ואצל הבדואים לא פחות). עם כל הבנייה הירוקה, השימוש החוזר במים ובאנרגית שמש ורוח, מי שיושב ככה בלב השטח הפתוח מזיק לסביבה הרבה יותר מאשר מי שיושב במגדל דירות בערד. בינתיים הפגיעה מזערית, אבל זה יילך ויחמיר. לא נותר אלא לגלות למטיילים שחושבים שהם מתמזגים עם הטבע: זו לא התמזגות עם המדבר אלא דחיקתו. מי שרוצה להתמזג עם המדבר, שייקח אוהל ושק שינה - וילך להמזג.
אני צועד לבד עם המדבר בוואדי כמה מאות מטרים, ובמפער הנחל (או איך שלא קוראים לנקב בעברית) מציץ הר קנאים. הנחל מתחתר למטה ואני עולה על גדתו הימנית ומטפס בשבילי העזים לנ.ג. 592 (והנה מפה). יופי של שביל לא מסומן מזגזג על המדרון התלול. פסח גם פה, דגנים קטנים קטנים בינות לאבנים כמו מרססים בספריי ירוק ועדין את צבעי המדבר החמים שבין שבילי העזים הלבנים. הגענו לנקודה. הנוף שונה במעט מזה שניבט ממצפה מואב, לבקעת קנאים יש יותר נוכחות, אבל זה בעיקר הבידוד, הרוח שבפיית המיימיה שעושים את ההבדל (לא, אין לי מימייה). בבקעת קנאים שתחתינו מרובע דקלים, 'כפר הנוקדים'. הר קנאים ממול ומצדה. משמאל פרוש בלבן המדבר הגדול. העובדה שמדבר יהודה הוא הקטן שבמדבריות העולם לא מפריעה לו להיראות מכאן מאיים, גדול, ובלתי פגיע. ענבים במקום קפה, ואנחנו ממשיכים להריח מעט בושם אזובית ולפגוש את הלטאה השמנה שתככב הפעם. חרדון צב כמדומני.
אנחנו חוזרים לשביל הכחול, גם הוא כבר די סלול. בעיקרון זו דרך היורדת עד כפר הנוקדים ומסומנת לרכיבת אופניים. שלוש נשים עטופות, שחולפות עם שתי בהמות משא ועדר עזים, מוסיפים פסטורליה אותנטית למקום. מאותן תמונות שמושכות תיירים. השביל גם כאן לא בדיוק נשמע להוראות המפה, ובמקום בו הוא פוגש את אותו 'מאהל בדואי' שדובר בו באנדרטה, הוא שובר ימינה. זה לא כל כך חשוב אלא אם בא לכם לראות את הבולבוסים שמפוזרים שם. אחרי השבירה ימינה הוא שובר שוב שמאלה ואז הבולבוסים כמה עשרות מטרים מימינו. גם שם אומרים להקים מתחם תיירות אקולוגי. וגם תחת המאהל הקיים בולבוסים. אין כאן 'שדה' בולבוסים אלא רק שורות בשטח הפתוח. לשנייה ניתן לטעות ולחשוב שבני האדם סידרו אותם כך. שווה לראות לפני שכל מיני אקולוגיים מסדרים אותם מחדש בכל מיני מבנים הולסטיים.
במאהל הכאילו בדואי יושבת משפחה מבסוטה משוהם באוהל גדול מול הנוף. הם מספרים שזה במקום סיני, וממש סבבה. קצת מבאס אותם שאין שירותים של ממש, אבל בבוקר, הם מספרים, מילאו אמבטיה מאולתרת. עוד שניים שלושה מבנים מאולתרים מארחים משפחות עם סמלי הייטק על הזנב של האוטו. הילדים אוספים בצהלות את החיפושיות השחורות. הבלבית, סער, במבנה הארעי האחרון. אנשים הם אף פעם לא מה שאתה מצפה מהם, וסער, מי שנלחם שנים ארוכות על מנת לקבל את חתיכת המדבר הזו לידיו, מתגלה כתל אביבי למדי. ואני דווקא ציפיתי לאיזה בן עשרים פלוס עם אבא עם קשרים בעירייה. הוא מזמין לקפה ואנחנו שוקעים בדיון רוחני ואידיאולוגי שאין לו קץ. עכשיו אני מצטער שלא בחרתי במסלול השני שעמד על הפרק שעות אחדות קודם לכן. "גב קינה מלא במים", אמר לי פוניו, אפשר לנסוע כמעט עד חרבת עוזה, להשאיר את ברכב במאהל של אבו-מוסא, ומשם זה שעה הליכה. גם זה, אגב, למי שלא עוקב, מסלול שנמצא שם רק בינתיים.
חוכמה שלאחר מעשה. המסלול המומלץ: להתחיל בטיול לגב קינה, שבאופן נדיר למדי יש בו עתה מים. ולתכנן קפה של אחרי צהריים במצפה מואב או בנ.ג. הנ"ל.
-------------------------------------------------------
לינקים :
זמן מדבר
http://www.zmanmidbar.net
טיול לגב קינה:
http://www.shvilim.co.il/Articles.asp?id=242&m=1
טיול אופניים
http://www.geocities.com/raz_goren/my.htm
מפה
http://www.geocities.com/raz_goren/my1.jpg
סיקור מותו של עופר גרני
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-1816448,00.html
אבק ירד על מרחבי ערד
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3041025,00.html
והערה:
אפרת שר שלום מזמן מדבר כותבת באתר של מעריב, מה שאותי לא מעניין קקליפת השום, אבל נדמה לי שחובה להזכיר כגילוי נאות באתר של ידיעות.
http://www.gilisoffer.com/arad.html
