דלג לתוכן.

לא בלוג
ניווט:
1 נובמבר, 2007

החולה, המים, הזמן

אחר הצהריים המאוחרים, כשאני פושט סוף סוף את הבגדים לצד בריכה של ממש בנחל הבניאס ונכנס לאט אל המים הקרים, זה מתחיל לחזור. היה זה יום ארוך, ככה זה, מי שרוצה לגעת בעמק החולה, צריך לקום עם הציפורים, בשעה שערפילים מכסים את פני המים, וטל הבוקר משחק אותה כאילו ירד בלילה גשם. כשאני פוקח את עיני מתחת למים, מרגיש כמו כלב נהר השוחה נגד הזרם, זה מציף אותי באחת: כמה אהבתי את המקום הזה, הקסום, את ארץ פלגי המים.

למרות שכיום זהו שם מסחרי, ממש מותג שמשתמשים בו עסקי התיירות והטיילות באיזור, כזו היא כברת הארץ הזו. לרוב אנחנו לא עוצרים לחשוב מה ההבדל בין יובל לבין פלג – זרם קטן המסתעף החוצה מהזרם המרכזי. וזה מה שקורה כאן, בעיקר על הדן, במקומות בהם בנו הרומאים סכרים על הנחל. כך מספר יוסי לב ארי, מנהל מוזיאון הטבע 'בית אוסישקין'. נחל דן, מתחלק למספר פלגים, המוכר שבהם זורם דרך חורשת טל, אחרים זורמים דרך דן, דפנה והגושרים, או דרך השדות אל החצבאני. האגדה על שלושת הנהרות הנפגשים בתל אל קאדי והופכים ירדן, כמו גם שירה של נעמי שמר בעניין, יפה מאוד, אך תוואי המים, נראה אחרת. המים הם הסיפור הגדול כאן, כך היה תמיד, וכך זה גם היום. נגיע לזה בסוף. בינתיים היום התחיל במקום בו אין מים, על הקרקע המוצקה של מה שהיה פעם לב ימת החולה. על גדת תעלת הירדן.

נדמה כי כאשר אנחנו מחפשים את הארץ שאבדה לנו, יהיו אלה תמיד הנוסעים של המאה ה-19, שיספרו לנו מה היה פה מלבד מלריה לפני שהגענו והתחלנו לייבש את הביצות. בספרו 'רוב רוי על הירדן' מתאר החוקר הסקוטי ג'והן מקגריגור את מסעותיו בשנים 1868-9 בשוטית (קאנו בעברית?) בין היתר ממקורות הירדן בחצבייה, ועד ליציאה מהכנרת. כמו אחרים לפניו, מתאר הנוסע הבריטי את הביצה אותה הוא מכנה 'מי מרום' (כמוזכר בספר יהושע) כבלתי עבירה. "חלקו הצפוני של האגם" הוא כותב, "כולו מכוסה צמחי גומא גבוהים והוא בלתי עביר לאדם בגלל צפיפותו הרבה של הגומא". הוא מתאר שקנאים, ברבורים המשייטים בשלווה בכל מיני איים של מים בתוך הסבך, נמפיאה לבנה, ונופר צהוב, ומרחיב שניים שלושה דפים על הגומא והסוף. למרות תאוריו המעמיקים של הנוסע האנגלי ורישומיו המרשימים, עושרו המיוחד של עולם החי והצומח של החולה, חורג מהם בהרבה מאוד.

חביב במיוחד תיאורו כאשר הוא מצליח סוף סוף להכניע את אותה ביצה, לעבור אותה, ומוצא את מבוקשו: נתיב הירדן הזורם בה. "גונו של הגומא במקום זה הוא ירוק שבירוק, והצמח מזדקר כחומה משני העברים, ויער גבעוליו דמוי הקנה וציציות ראשו הכהות והנטויות לאחור, הוא כה צפוף, ששום ציפור אינה יכולה להתעוף לתוכו או מתוכו, וברווזי הבר הבודדים שמצאתי שם ושהצליחו לחדור פנימה בשחייה מבעד לבקיעים שגילו בשולי החומה הזו, לא היו מסוגלים להמריא", אחר כך הוא מפליג למחוזות הרוח. "דממת המקום הגלמוד הייתה גדולה עד להכאיב, והילכה תחושה של אימה כאשר שום דבר פרט לג'ונגל הירוק לא נראה או נשמע מסביב". כשנשמע רעם, הוא נזכר ברעמים אחרים, בעמדו בלוע הר געש, או בהשקיפו על מפלי הניאגרה, "הללו אכן היו זמנים ומקומות מצויינים בשביל אדם שהיה נכון לשמוע בנבכי נפשו את הקולות אשר דיברו אליו ברמה מן הלא נודע. ואולם אף אחד מהם לא נשמע לי כה חדש וזר, כשאגה אחת ויחידה זו משמיים, שהחרידה את דממת האינסוף של החולה". שומר הגן נהם את נהמתו, והפתח להשתלטות האדם על הביצה נפתח.

ייבוש החולה, שנתפש לטוב ולרע כמעשה ציוני, אינו כזה כלל ועיקר. הוא מעשה מודרני. דעתי האישית על הטעות ההיסטורית היא שגם אלמלא נמכרה האדמה לציונים, ואפילו היו נשארים כאן הבריטים עוד כמה שנים, או במקרה שהצורר הגרמני לא היה נעצר באל-עלמיין, המודרנה הייתה מייבשת את הביצות כך או כך. וגם את האגם. אחד הדברים שאני מפנים לכבוד המסע הזה אל המים, הוא שהאגם, או הימה, היו נפרדים מהביצות, שני עולמות שונים. איכשהו אפילו את זה הצלחתי לפספס: לא רק ביצות היו בחולה. ימת החולה, השתרעה על פני כ-14 אלף דונם בדרום עמק החולה. אורכה היה כ-5 קילומטרים ורחבה כ-4. כינרת קטנה. מצפון לאגם היה שטח ביצות גדול שהיה מוצף בשטפונות החורף ומתייבש בחלקו במשך הקיץ. החורק הנרי בייקר טריסטרם (זה שהטריסטרמית נקראת על שמו) תיאר עוד לפניו חגורות חגורות צומח.

את הביצות התחילו לייבש עוד בזמן הטורקים. ועוד לפני שניתן הזיכיון הראשון לייבוש החולה ב-1910 הורחב גשר בנות יעקב על מנת להוסיף שטחים ראויים לעיבוד לאדמות הסולטאן, ושיפור הניקוז שחרר אלפי דונמים לעיבוד חקלאי. ב-1934 רוכשים המוסדות הציוניים את האדמות, ובשנות ה-40 פועלים לייבוש הביצות על מנת כחלק מהמלחמה במלריה שהכתה בתושבי הכפרים הקטנים שחיו על שפת הביצה, בני האל-ע'וארנה אשר רוב רובם היו נגועים במלריה – למרות האגדות.

רק 17 שנים אחרי שהמוסדות הציוניים רכשו את אדמות העמק החל מבצע הייבוש עצמו. פרופסור גדעון מר, חוקר המלריה מראש פינה, הביא עוד באמצע שנות ה-40 את הדידי טי לחולה, ומיגר את הקדחת. למרות מיגור יתוש האנופלס שנים אחדות קודם לכן, נעשה שימוש תעמולתי באיום המלריה על מנת להצדיק את הייבוש. זאת, בנוסף לענייני כיבוש השממה, וגאולת האדמה המשוועת למחרשה יהודית. היה זה מבצע מרהיב מבחינה הנדסית ,כמו גם מבצע הירואי תחת אש: הסורים שטענו שישראל פועלת בשטח המפורז בניגוד להסכמים, הפריעו לחפירה. בשנתיים הראשונות העמיקו את אפיק הירדן בצאתו מן האגם. בשנת 1953 החלו הדחפורים שצפו על פני רפסודות בכריית שתי תעלות ניקוז לאורך העמק, אשר נפגשו במרכז האגם. לאורך התעלות, (והתעלה האחת אליה הן מתאחדות) ניתן לטייל או לרבוץ גם כיום. בסתיו של 1957 הושלמה הכרייה נפתח הסכר אשר שמר על מפלס המים למען העבודות, הפקק, והזרם פרץ (אם מישהו תמה פעם מה מקור שמו של גשר הפקק, זהו זה). באביב 1958 התייבש איזור הביצות כליל. החולה הפכה למדבר בלב ארץ פלגי מים.

אין רע בלי טוב, והאחת התוצאות של ייבוש החולה הייתה כינונה של התנועה לשמירת הטבע בארץ. מאבקם של ראשוני הירוקים הביא לא רק להקמתה השלומיאלית משהו של שמורת הטבע הראשונה בישראל, סביב המאבק להקמת השמורה התגבש הגרעין המייסד של החברה להגנת הטבע.

שמורת החולה, כ-3000 דונם מתוך 60 אלף שיובשו, הוכרזה רשמית רק ב-1964 ובשנת 1968 לניהול רשות שמורות הטבע שהוקמה בינתיים. למינים אחדים זה היה מאוחר מדי. למשל לעגולשון שחור הגרון, מין צפרדע קטנה שנכחדה מן העולם עם הייבוש, כמו גם מיני דגים אנדמיים לאגם דוגמת לבנון החולה, נון החולה, והטברנון החולתי. יונקים דומת נברני מים נכחדו מהארץ שהייתה גבול תפוצתם הדרומית. מינים אחרים לא נכחדו, אלא רק נעלמו מכאן. אפילו התאו, שכבהמתם של הע'וארנה היהסמל הביצה, נעלם. העדר שחי כיום בשמורה נמצא לאחר מלחמת ששת הימים בבטיחה, והובא משם. מלבד השמורה נותר גם סיפור האגם כפי שהיה טרום הייבוש. בעוד התיירים של שנות ה-50 נסעו על מנת לחזות בפלא הייבוש, ובנפלאות הכיבוש. היה מי שביכה אותו. שירת האגם הגווע, אלבום של פטר מירום שתיעד בצילומים מלווים בטקסטים פיוטיים את חייו ומותו של האגם שאהב, הפך היום, עם השתנות הנרטיב למזכרת הרשמית של הייבוש.

מלבד לפגוע פגיעה אנושה בבתי הגידול הייחודיים – השפעה שמרבים לדבר אודותיה בימינו – גרם הייבוש גם לזיהום הכנרת בחנקות. מקור החנקות לא היה הדשן החקלאי אלא אדמת הכבול העשירה בחומר אורגני שהתפרקה עם התייבשותה. האדמות אותן חלמו המייבשים לעבד, הכזיבו גם הן. אם לא די בעובדה שהבערת הצמחייה היבשה הבעירה את הכבול למשך חודשים, ובהתלקחויות עצמוניות של הארץ, אדמות הכבול המתייבש והמצטמק החלו לשקוע. אדמת הכבול התבררה לא רק כבעייתית לעיבוד אלא גם כאדמה לא פורייה במיוחד. האדמות שבקרקעית האגם דווקא הפתיעו לטובה.

מחקרים אודות אדמת הכבול שנעשו משנות ה-70 ואילך הצביעו על כך שיש לשקם את העמק. ספק אם זה היה קורה אלמלא התגלו בשנות השמונים בעיות קשות בפוריות הקרקע. נטישתם של 5,000 דונם על ידי החקלאים לא רק החמירה את "דישון" הכנרת, אלא גם יצרה וואקום כלכלי לתוכו נשאב רעיון 'הפיתוח התיירותי', שתמרץ אץ הצפת חלק מהשטח למחדש. בשנת 1993 החלו עבודות ההצפה, שערכו 5 שנים והסתיימו ב-1998. עלות העבודות הייתה כ-75 מליון שקל (במימון משותף של משרד החקלאות, מנהל מקרקעי ישראל וקק"ל).

למרות שעבור הציבור הרחב, הפארק בן 5,000 הדונם שהוכשר בשטח שננטש, ובעיקר המוני ציפוריו, הם עיקר העניין, פיתוח התיירות היה רק המטרה השלישית. ההצפה המחודשת נועדה לשקם את הקרקעות על ידי שמירתן לחה, וכן למנוע ניקוז מים עתירי חנקן לכינרת. שתי מטרות אלה הושגו: המים עתירי החנקות המנוקזים מהעמק נאספים למאגר עינן ומטופלים לפני שהם מופנים להשקייה, והקרקעות מעובדות שוב(?). נדמה כי ההפתעה הייתה בתחום התיירות: האגמון, גוף מים חדש, בן 1,100 דונם, מושך לא רק אלפי עגורים שהפכו לסמל שלו, ומאות מיני חי וצומח, אלא מצליח למשוך אלפי מבקרים מדי שנה. במבט לאחור קשה לתפוש את המחשבה לבנות כפר נופש על קו המים (ולאחר מכן, מאות מטרים ממנו), תוכניות שירדו מהפרק לאחר מאבקים סביבתיים.

התשובה על השאלה מי היו בני האלע'וארנה, או בני שבט הע'וארנה, היא פוליטית. שמם בא להם מן הע'ור, שקע בערבית, וגם שמו של שקע ספציפי – גאון הירדן. יש האומרים כי הם הובאו בתחילת המאה ה-19 מאיזור יריחו, מהע'ור, על מנת לעבד את שטחים הסמוכים לביצות. יש המדגישים שחלק מבני השבט הגיעו ממצרים ומגבול סודן, ובעצם הובאו כפועלים לייבוש הביצות בצפון השרון, וזאת נוכח האמונה שהם מחוסנים בפני המלריה. אחרים מבקשים לראות בהם בשבט בדואי שנהג לנדוד באיזורי ביצות מהחולה (שם התרכזו), לאורך השבר הסורי אפריקני ועד לדרום ים המלח, וכן בביצות הכבארה שבשרון. בכל אופן, כפרי הע'וארנה, ובראשם חליסה (الخالصة) אשר במקומה ניצבת קרית שמונה, התאיידו מן הנוף באביב 48. על פי רוב ללא "סיוע" צבאי. (הערת עריכה: מי שיודע לנסח את זה יותר טוב, שיעשה את זה). תושבי ע'אוורני, הוא גס'ר אל זרקא, בכל אופן לא הגיעו אז אלא כ-25 שנים קודם לכן.

בני הע'וארנה בעמק החולה התגוררו בסוכות ממחצלות גומא, אותן קלעו הנשים מהגומא שהיו הגברים קוצרים. הם עסקו גם בחקלאות וגידלו (בנוסף לתאואים) גם אורז, תירס וחיטה. אחד משמותיה הערבים של הימה – בחרת אל חיט, ים החיטה. מן הסתם על שום החיטה שגדלה בשדות שהיו מוצפים בחורף ויבשים בקיץ. אצל מקרגור ניתן למצוא לא מעט תיאורים ססגוניים ולאו דווקא מחמיאים של יושבי העמק שאף שבוהו, ולקחוהו לאוהליהם. "ערביי החולה אינם נוהגים לבקר במרכזי הסחר הגדלים של המזרח, דוגמת דמשק, חלב, או ירושלים", הוא מסביר את הפתעתם נוכחו, "סחרם נעשה בידי דרוזים נודדים, המשמשים להם כמתווכים, בעוד שנילידים עצמם נשארים דבקים באדמת הבוץ הפימיטיבית שלהם".

היחסים של המתיישבים הראשונים בעמק עם הע'אורנה ידעו עליות ומורדות, בעיקר מורדות. יסוד המעלה למשל ידעה התנפלויות של הבדואים לאחר מלמת העולם הראשונה, ובמאורעות תרפ"ט אף פונתה המושבה מיושביה, ונכבשה על ידיהם(אפשר לומר ששודדים בדואים פשטו על המושבה הריקה). הבריטים גירשו את הבדואים מהמושבה, ובניה שבו למשקיהם.

מעניין לציין שקיים פגם גנטי תורשתי של מחסור באנזים הנקרא G6PD, היכול להקנות הגנה מסויימת מפני המלריה.

באו או הובאו (ומי הביא אותם בכלל), אריסים או נוודים, טעות לייבש או לא טעות לייבש, מה היה צריך להציף חזרה אם בכלל, ובעיקר מה יהא עתידו של האיזור נוכח שיטות העיבוד הממוכנות הנהוגות באותה "שמורה ביוספרית", אי אפשר לשקוע בביצה עד אין קץ. מה גם שצפונה לה שוכנת אותה ארץ פלגי מים. מקורות הירדן, נהר של ממש חי וזורם.

המים הם העניין כאן, גם כיום. אפשר להזכיר שלפני שנים אחדות הכריז ראש הממשלה אריאל שרון כי שאיבת מי החצבני על ידי לבנון הם קזיוס בלי מבחינת ישראל. אבל גם אם נשארים מחוץ לפוליטיקה, פשוט יש כאן הרבה מאוד מים. מעיין הדן לבדו מספק שישית מהמים השפירים שישראל צורכת. המים של הדן הם הקרים ביותר (14.5 מעלות) והנקיים ביותר. היום אמנם, אחרי הנוכחות האנושית המאסיבית על כתף החרמון מאז יוני 67, כבר צריך לטפל במים לפני שהם משמשים לשתייה, אך מטבעם הם מתוקים באופן יוצא דופן (7 מג"ל כלור, ליתר דיוק). ואם לא די בכך, אגן הניקוז שלו פצפון, 18 קמ"ר בסך הכל, כך שמי הנחל נקיים באופן יוצא דופן. שמורת דן, שלמרבה הבושה לא ביקרתי בה זה יותר מ-20 שנה, מוגדרת כגן עדן, אך מעבר לנוף המפולג לפלגים, זהו בית גידול מיוחד במינו.

ספיקותיהם של שני הנחלים הגדולים הנוספים המזינים את הירדן באיזור, השניר והחרמון (החצבאי והבניאס, אם תרצו), שוות בערך לזו של הדן, אך הם נבדלים ממנו לא רק בגדלם: ספיקתם יציבה פחות, הם שטפוניים יותר, וטמפרטורת המים שלהם שונה. לחצבאני, שמקרותיו בחצבאיה שבלבנון, אגן ניקוז גדול, ומימיו חומים לא פעם מאדמת הסחף שהוא גורף עמו. גם שאריותיה של הפעילות האנושית מתנקזות עמו. הבניאס, מבחינת אופיו, הוא איפשהו באמצע. זה משפיע לא רק על אפשרויות השימוש במים כמשאב, אלא גם על המערכת הטבעית. ההתנהגות השונה של כל נחל ונחל, הופכת אותו לבית גידול בפני עצמו. יש מינים שיימצאו רק בדן, וצומח הגדות של החצבאני יהיה שונה מזה של הבניאס. כך למשל בגדות הדן אין דולבים כמו בגדות החצבני, אלא עצי מילה סורית וגם ער וערבה ותאנה שהמים הרבים עושים להם ממש טוב. בבניאס בולטים השיזפים, בחצבאני נהנים ההרדופים מהייתרון שבגמישות הענפים: לעת שיטפון שח ראשם אפיים ארצה, החלביב היווני, צמח בסכנת הכחדה בישראל, גדל גם הוא כאן – ולא בנחלים האחרים. בבניאס גדל לא רק המון המון פטל, אלא גם שרך נדיר שעונה לשם רב רגל פשוט.

לא פלא איפוא שכאן התקיים המאבק הסביבתי הראשון עבור מה שנקרא כיום זכות הטבע למים, התקיים כאן. לדברי לב ארי זה היה קשה להסביר לנציב המים אי שם בשנות ה-80 את החשיבות שבשמירה על כל אחד מהנחלים, ולעמוד על שמירת המערכת הכוללת ולא רק על קטע ממנה. גם לעמק כולו רגישות אקולוגית: השילוב של האקלים החם, והמים הרבים על תכונותיהם השונות, כמו גם הימצאותם של אגם ושל ביצה במרחב, העצימו כאן מאוד את המפגש בין שלושת חבלי הצומח של הארץ, החבל הים תיכוני, החבל האירנו-טורני, והחבל המדברי שחודר צפונה לאורך השבר הסורי אפריקאי. התוצאה היא מגוון מינים יוצא דופן, ואינטראקציה בין מינים מאזורי צומח שונים.

נהר הירדן ומקורותיו נמצאים בשנים האחרונות תחת עומס הולך וגדל של שימושי תיירות, נופש, מסחר וחקלאות. כתוצאה מכך נגרם נזק כבד למערכת הטבעית של הנחלים ולאיכות המים. הבעייה אינה אקולוגית בלבד, וחוסר יכולת הנשיאה של המערכת הטבעית את כל השימושים בה, הביאו לפני כארבע שנים להקמת מנהלת לנחלי מקורות הירדן. פרוייקט הדגל של המנהלת הוא פרוייקט "חיים (LIFE) לירדן", הנתמך ע"י קרן LIFE של האיחוד האירופי ועל ידי שותפי המנהלת (מועצות איזוריות, רשות הטבע והגנים, רשות ניקוז כינרת ומנהלת הכינרת, קק"ל, משרד התיירות, המשרד להגנת הסביבה, משרד החקלאות והחברה להגנת הטבע). במסגרת הפרוייקט עוסקים בהכנת תכנית-אב כוללת לאזור הנחלים, במעבר לחקלאות ידידותית לסביבה, בחקלאות תיירותית, בתיירות אקולוגית, בחינוך סביבתי ובהסברה. בין היתר ניתן בקיץ האחרון 'אות התיירן האקולוגי ניתנו ל-6 תיירנים מהאיזור "אות התיירן האקולוגי".

שלושת הנחלים מתחברים לנהר הגדול בארץ ליד שדה נחמיה. הדן והבניאס מתאחדים כקילומטר מהקיבוץ, והשניר נפגש עם הזרם המאוחד צמוד לקיבוץ עצמו. אבל תרשים הזרימה פה אינו כל כך פשוט. בין שני מפגשי הנחלים הנ"ל מתחבר לנהר גם הקורן, נחל נחבא יותר שלמרות שבמעלהו מקבל את מימיו מתעלות השקייה, ונחשב ליובל של הדן. קיימת סברה לפיה בעבר זרם באפיקו החצבאני. הקורן, שזכה לשם המסחרי הנהר הנעלם, על שום השמורה הפרטית שבו, הפראית, שאומרים ששווה טיול. מהחצבני יוצאת עוד במעלה הזרם התעלה המזרחית, אחת משתי תעלות הירדן שלאחר הייבוש, אליה זורם גם נחל המקור של הירדן – נחל עיון.

בשטח די צריך לחפש את כל זה. המון מים זורמים בכל מקום, בתעלות כאלה ובתעלות אחרות, בריכות הדגים הנרחבות מוסיפות אף הן תעלות מפה ולשם. אם לא די בכך, יש במרחב גם עשרות מעיינות, אחדים הם לא יותר מכתם ירוק על פני הקרקע, אחרים הם מעיינות שהיו הופכים מזמן למוקד עליה לרגל, לו היו נובעים בכל מקום אחר בארץ. ריכוז גדול במיוחד של מעיינות העתק אופייניים יש בשולי עמק החולה, בתפר עם מרגלות הגולן במזרח ועם מרגלות הרי נפתלי במערב. מהראשונים מוכרים עין דבשה (דרבשייה), עינות נוטרה (עין תינה ועין אל פג'ר), אך יש רבים נטולי בריכות שכשוך שהנופשים פוקדים פחות. בין אלה האחרונים עין תאו, עין בדולח, ועין אווזים אשר שמורים בשמורות טבע, עינות עינן, וגם מעיינות בתוך קרית שמונה: עין הזהב (ע"ע נביעות),ועין שושן שנקרא כך על שם המשפחה שבחצרה הוא נובע. עין עינן הוא הגדול שבהם. זהו מעיין בעל ספיקה טבעית של פי עשרה ממה שזורם היום בירקון, אך המים נשאבים למעלה רמות נפתלי, ורק עודפיהם זורמים בנחל עינן, הכלוא בין סוללות של בריכות דגים.

אחרי ההסברים המרתקים של לב ארי שכללו סיבוב במוזיאון הטבע שבניהולו, כל שנותר הוא למצוא איזו פינת מים. גם כך שחלק גדול מדי מהיום הלך על חיפוש מוסך בקרייית שמונה. זה לא דבר פשוט כלל ועיקר, רוב המקומות הפתוחים שאהבתי נסגרו מאחורי שערי ברזל בשנים האחרונות. (ראה מסגרת). אני מוותר על טיול למעיינות שבמורדות המזרחיים, ומנסה את מזלי עם הבניאס. שנים לא שכשכתי בבניאס.

זה אמור לקחת לא יותר מעשר דקות הליכה, מהפשפש שבגדר שאר ישוב, אבל אני מסתבך בין הגדרות של השטחים החקלאיים. כשאני כבר מוצא את הערוץ, הצמחייה חוסמת כל גישה למים, ומגלה לי שאת שבילי העזים, לא כבשו רגלי מטיילים: גובה המנהרה בסבך בקושי מספיק לחזיר. צבי שנבהל ממקומו מסמן לי לעזוב וללכת מסביב. מה כבר יכולתי לצפות ביום שמתחיל עם דפיקה באוטו. בסוף אני מגיע, לנחל, שוטף פנים, מנסה להתעלם מכל שלטי האיסורים ונרגע קמעה. אוטוטו השמש נושקת לפסגות הגליל, נותר לי זמן לטיול קצר לאורכו, טעימה קלה מנופי המים הטבעיים שעוד נותרו פה. והנה מתחת איזה סכר, בריכה של ממש ושלט שכבר לא ציפיתי לפגוש בשמורה: סכנת טביעה, האחריות על המתרחץ. כשאני פושט סוף סוף את בגדי לצד הבריכה ונכנס לאט אל המים הקרים, זה מתחיל לחזור. זה היה יום ארוך. כשאני פוקח את עיני מתחת למים, שוחה נגד הזרם, זה מציף אותי באחת: כמה הוא קסום המקום הזה, ארץ פלגי המים.

בוקסה? להפריד לגמרי?

סיפור האהבה שלי עם המים הללו התרחש בראשית שנות ה-90. חבר שגר בעמק היה סוחב אותי בכל פעם לפינת חמד אחרת על אחד הנחלים. את כל קיצורי הדרך הוא הכיר, ואת כל הפלגים. המים היו טובים מספיק על מנת לחלוט בהם תה או נענע מהגדה, ובין התרעננות להתרעננות יכולנו לשבת על ולהקשיב למים. אחר כך הגיעו הקיאקים, בתחילה בטפטוף ולבסוף בזרם בלתי פוסק. בכל מקום. זה נדמה כמו חלום רחוק. קשה להאמין אבל לא הייתה אשפה בכל עבר, וגם לא פחי אשפה בכל פינה, לא טיילת ולא איסור להקים אוהל אי סתם ליד המים. החבר עלה לצפת על מנת להיות קרוב יותר לאלהים, ואני ברחתי עוד צפונה, קרוב מאוד למקום בו עובר החצבאני את הגבול עם לבנון, נמצאה לה פינה נגישה לרכב פרטי, שהמים מעמיקים בה יותר מאשר עד לברכיים. הוא אמנם חום החצבאני, מגיע מלבנון מלא אדמת סחף, אך נטול נופשים על אבובים שמתייחסים אילך כאל אינדאני, חלק מהשמורה. המקום, נדמה לי, מופיע במפות כגשר הצינורות, וזו הייתה תחנת הטבילה שלי כאשר הייתי מזדמן לאיזור. עד שהגיעו המחסומים. קטע הנחל שמצפון לכביש לקריית שמונה היה לשמורה סגורה בתשלום, ודרך העפר שהובילה לפינה שאהבתי – נחסמה.

זה סיפורו העגום של האיזור בשנים האחרונות. שמורות טבע אחדות נסגרו לכניסה בתשלום, פקחי רשות הטבע והגנים קונסים את הנכנסים למים (לא על מנת לדחוק את הנופשים לקופותיהם חלילה), פקחי המועצה האיזורית אוכפים איסור ללון מחוץ לאתרי הקמפניג, והחקלאים, מציבים מחסומי רכב ושלטים האוסרים על כניסה לרוחב דרכי העפר. אי אפשר להימנע מן הרושם שתפקידם של המחסומים אינו למנוע גניבת ציוד חקלאי או תוצרת. בשטחים החקלאיים הללו מגדלים כעת משהו אחר לגמרי: טבע בלירה עבור העירוני המצוי. ועל הגידול הזה שומרים, פן נבוא, וניכנס כך סתם בלי 'טיול ג'יפים", בלי "חוויית טרקטורונים" ובלי משט הצדעה על אבוב או קייאק, ונמתין לאיזה נחליאלי צהוב שיקפץ בין אבני הנחל. אותה טבילה של אחר צהריים מאוחרים כבר אינה עניין של מה בכך.

דוגמה אחת היא מה שקורה סביב שאר יישוב. השער החשמלי סגור כמובן, כשחניתי לידו, על מנת לרדת ברגל אל החרמון, הגיע טיול רכוב לכבודו נפתח השער ונסגר מיד. זה לא קורה רק פה. אין זה מחזה נדיר לראות מוביל טיולים מקומי, בחכמה פותח שערים, ובחכמה סוגרם אחריו. שומר על קטע הנחל 'שלו'. במקרה הזה זהו נחל חרמון שסגור. ונכון, יש שם שמורת טבע בה לא ממש מותר לנסוע ברכב, וכנראה שלא היה נשאר יותר מדי לשועלים ולחזירי הבר (שלא לדבר על האצות) אם היה ניתן להגיע למים ברכב. מותר להניח שבמצב הדברים הנוכחי המקום גם היה טובע באשפה. ובכל זאת, יש משהו מאוד לא בסדר במחסומים הללו – הפיזיים והמשפטיים – שרק הולכים ומתרבים. גם בצדו האחר של הנחל, מחסומים לכל אורך הדרך, ובכלל זה מחסומים על דרכים ציבוריות לחלוטין, דוגמת דרך הפטרולים הישנה, שהייתה צריכה לשמש ציר לטיול מורשת למתעניינים בנושא.

ליוסי: האם אפשר להיכנס למסלול הבניאס שלא דרך השמורה. (וזה כבר שייך לטקסט המסלול הרגלי שבדקנו)

Posted by גילי in כללי

תגובה אחת »

פוסט זה פורסם ב- יום חמישי, 1 נובמבר, 2007 בשעה 13:29 בנושא: כללי. ניתן לראות תגובות של גולשים בעזרת רסס 2.0 תגובות. ניתן להגיב, או לעשות טרקבק מהאתר שלך.

תגובה אחת to “החולה, המים, הזמן”

  1. אביב הלמן says:

    הי גילי,
    העגעתי לאתרך במקרה מבורך של שיטוט בעקבות מידע על הנרקיסים בגלילות. חיפשתי מטבע ומצאתי אוצר. איך מתקשרים אליך ויוצרים קשר?

    האתר שציינתי איננו שלי. הוא של מכרה המחפשת גם היא דרך ליצור עימך קשר. ידיד משותף כנראה של כולנו הוא עמית מנדלסון הבונה/מייצר/מוצא/מאתר מסלולי טיול עבורינו במסגרת חוג טיולי שטח אתגריים – חוג אלעד

    בברכה
    אביב הלמן

השארת תגובה

XHTML: ניתן להשתמש בתגיות הבאות: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>