לא כל כך הרבה שנים עברו מאז הפעם הראשונה שראיתי אותם. חזרתי מהים, וביציאה מחוף הצוק, בין "מלון הדירות", לבין הזונה השמנה, צדה את מבטי ציפור צבעונית לא מוכרת שניצבה על חוט חשמל. חום וכחול וזהוב וירוק וצהוב שמשתלבים בססגוניות יוצאת דופן. בבית, חיפשתי את מגדיר הציפורים הישן, ומצאתי שזה לא היה חלום יום קיץ, אלא שיש כזה דבר כאן, שרקרק.
"בקצה המערבי של רחוב אבני החושן בעיר מודיעין יש קיר שכל שנה מגיעים אליו עשרות שרקרקים, אשר בנו ובונים את קניהם ומגדלים את צאצאיהם. הקיר מדהים בחורי הקינים שבו ובפעילות הענפה של השרקרקים. המקום מהווה עלייה לרגל של קבוצות ובודדים היודעים על המקום". מכיוון שהטקסט הזה נחת בתיבת הדואר שלי, היה לי די ברור מה הולך להיות ההמשך: "היום נודע לי שבשבועות הקרובים הקבלן שאחראי על סלילת הכביש הולך להרוס את הקיר", כתבה לאה אדלר, מורה למדעים ממודיעין, "בקשתנו לפחות לדחות את רוע הגזרה ולאפשר לשרקרקים לגדל את צאצאיהם ולא להיות אכזריים כלפיהם. אולי אפשר לשמר קיר זה ?אני פונה אליכם אולי אתם תוכלו לעזור לנו במאבק נגד הריסת הקיר". כך בתחילת אפריל.
אף כי לא מדובר בציפור ממש נדירה, לא רבים הם המקומות בהם ניתן לחזות בציפורים המקננות במחילות שהן חופרת בקירות העפר. המצוק בו קבעו השרקרקים את ביתם דווקא אינו מצוק טבעי, אלא קיר שנחצב בעת סלילת כביש במודיעין לפני כעשור בקצה המזרחי של האתר ההיסטורי גבעת ברפיליה (על שם הכפר שנכבש במלחמת 48'). שלוש שנים אחר כך הגיעו השרקרקים. עמיהוד נאור, צפר ומדריך טיולים תושב השכונה, מספר כי הוא מתעסק בשרקרקים האלה כבר 7 שנים. לא הטרקטורים והמשאיות, ולא המכוניות החולפות הטרידו את הציפורים הנודדות לכאן באביב, וחוזרות מדי שנה להעמיד דור צאצאים נוסף.
נאור מקיים במקום הדרכות לחובבי ציפורים, ונדמה שהזרעים שזרע במשך השנים להעלאת המודעות לקיומה של אוכלוסיית השרקרקים בשכנות לשכונה, נבטו בזמן.
אדלר, שהקימה את קול הזעקה במודיעין, פנתה לכל מי שיכלה לפנות (ואנחנו מצדנו נתנו לה רוח גבית בדמות התעניינות תקשורתית). החברה להגנת הטבע בעיר מיהרה להוציא מכתב בו היא מתריעה בפני מהנדס העיר על כך שהפגיעה בשרקרקים שהם ערך טבע מוגן היא עבירה פלילית, ומציינת כי הקיר ראוי לשימור, עם עותק לרשות הטבע והגנים שהוציאה מצדה צו לעצירת העבודות עד לתום תקופת הקינון. הקבלן דווקא שיתף פעולה.
מנהלת קהילת מודיעין של החברה, דקלה בן יעקב, אשר הוציאה את המכתב מסבירה שהרבה מהתוכניות בעיר אושרו לפני יותר מ-15 שנה במסגרת הול"לים (ועדות לבנייה למגורים שהקימה הממשלה בראשית שנות ה-90 ואפשרו בנייה מואצת בהליכים מקוצרים). "רוב המאבקים הסביבתיים שלנו הם בתוכניות מאושרות. לתפישתנו צריך לשבת על כל התוכניות העתידיות ולבחון אותן מחדש". מבחינה זו קיר השרקרקים במודיעין, פנינת טבע שנוצרה בעקבות הבנייה הוא היוצא מן הכלל.
קריאתה של אדלר עוררה הדים, ולסניף המקומי של החברה להגנת הטבע החלו מגיעים שניים שלושה טלפונים ביום מצלמים שביקשו לבוא ולצלם את הציפור היפה." יש קבוצה שהתארגנה במודיעין", מסבירה בן יעקב, "אני שמחה שמי מוביל את זה הציבור".
התעניינות ציבורית גוררת התעניינות של המערכת הפוליטית, וגם שרון מעוז, יו"ר תנועת מודיעין של כולנו, שהניפה את הדגל הירוק בבחירות המוניציפאליות, נכנס לתמונה, סייר במקום ופנה לראש העיר בעניין. קצת תקשורת מקומית, וההרס המיותר של הקיר נמנע.
בסוף מאי התקבלה – כמה פשוט – ההחלטה להצר את המדרכה בסמוך לקיר, להשאיר את הקיר ולהתקין ממול ספסל, בנוסף מתכוונים עתה במודיעין לארגן קצת טיולים והדרכה לילדים במקום. "אני חשב שהזעקה קמה בגלל שזה כל כך פשוט", אומר מעוז, "כל העניין היה טיפה רגישות סביבתית מצד אחד, וטיפה התעניינות של התושבים מצד שני".
עזריה אלון מצוטט רבות כמי שאומר שלטבע אינו דואג, אלא לבני האדם. "עולם בלי פרפרים, בלי ציפורים ובלי פרחים, הוא עולם שאני לא יכול להשלים עמו". השרקרקים במודיעין היו מסתדרים. כדרכן של ציפורים, הם פשוט היו עפים משם. למרבה השמחה, נותר אתר הקינון ממנו יכולים ליהנות תושבי מודיעין, ותושבי המרכז בכלל. "באמת שווה לבוא לראות" אומר נאור. השרקרקים יהיו בקצה המערבי של רחוב אבני החושן עוד חודש לפחות, ואחר כך ינדדו לדרום אפריקה. באביב הם ישובו חזרה.
Posted by גילי in כללי