דלג לתוכן.

לא בלוג
ניווט:
28 ינואר, 2007

גידול עצמי, טור אישי

כבר בא להקיא מכל הגרסאות השחוקות של האמירה שלעגבניות של היום אין טעם, לא כל שכן מהביטוי 'הימים שהיה טעם לעגבניה', והגדול מכולם: 'עגבניה בטעם של פעם'. עד שטועמים אחת כזאת.

הראשונה שלי עוד גדלה בחצר הקודמת שלנו, מעצמה. באחד הבקרים, בעודני עסוק בניכוש העשבים תוך כדי איזו שיחת רקע מאוד חשובה, נתתי את הדעת על כך שאחד העשבים שגדל שם היא בעצם עגבנייה, ובא לי להשאיר אותה. עגבניות, תרשו לי להזכיר, הן מהשיחים שנובטים בכל מקום, אנשים מפיצים אותן, והן גדלות בלי בושה בגינות העיר, באתרי הטבע, לחופי הכנרת ובגדות הנחלים. אפילו על איי התנועה באוטוסטרדות ניתן לראות פה ושם שיחים שעליהם מוריקות או מאדימות עגבניות לרוב. הזרע להשארת השתיל ההוא באדמה נזרע, כמדומני, כמה שנים קודם לכן, כשמנכ"ל משרד המדע או מישהו כזה סיפר לי על ייצוא הזרעים המרשים שלנו.

"שלנו", כאילו שאני מייצא זרעים. בכל מקרה, הפקיד הבכיר התגאה בכך שאנחנו מייצאים זרעים משובחים, אבל לא סתם זרעים, אלא זרעים מהם נובטות עגבניות טעימות ועקרות, כך ששוקי החקלאים אי-שם ימשיכו לקנות מאיתנו זרעים. אחר כך גם התוודעתי למושג המחריד 'ירקות ניצולי שואה', ואם אין לכם מושג על מה אני מדבר, הנה משהו שווה קריאה. שווה גם למצוא את הזמן לראות מה מביא החיפוש 'מונסנטו' באינטרנט. אם כבר נבטה, חשבתי לעצמי, נשאיר אותה. השארתי, והיא מצדה גדלה, והחלה משתרעת בחצר בנחת. סידרתי לה איזה סולמון מנצרים, עליו קשרתי אותה ככל שהלכה וגדלה. היום אני יודע שהיה שם הרבה מאוד דשן באדמה. משהגיעה לפרקה, התחילה לתת פרי, ועוד פרי ועוד פרי. לא עגבניות גדולות ויפות כאלה כמו בסופר, אלא קטנות ועסיסיות, עם קליפה עבה. האישה שאתי אמרה שהן מתוקות כמו תותים. כל העונה לא קנינו ולו עגבנייה אחת, אנשים שקונים את העגבניות הכוסיות בסופר התחילו להיראות לנו משונים. בעיקר שמחנו על טעמן של העגבניות שלנו, עגבניות בטעם של פעם.

משם זה המשיך, בשנים האחרונות כבר עלו מהאדמה אל המטבח בטטות ושום, קישואים והרבה מאוד עלים. ריחן לעגבניות, וזוטה לחליטה, ומנטה, ונענע ולמון גראס (למי שמעדיפים), ועירית ובצל ירוק ובשנה שעברה חנק אותנו הברוקולי. עד היום אני מנסה לשחזר הצלחות כמו תפוחי האדמה הראשונים ההם, סיר קטן של תפוחוני-אדמה קטנטנים שבושלו במי מלח ותו לא. עתה אמנם יש כמה וכמה שתילים של תפוחי אדמה בחצר, אבל ספק אם טעם שורשיהם יישווה לזה של הפעם הראשונה. גם את ההצלחה של שיח העגבניות ההוא טרם הצלחתי לשחזר. מכיוון שכמו תמיד, הותרתי קצת פרי שייפול על הארץ, הוא נבט שנה אחר שנה באותו מקום, אבל מאז שעברנו, כל העגבניות בבית הזה הן בטעם מאוד מודרני.

זה לכאורה נורא פשוט, לגדל לבד, אבל זה לא. זה פעם עולה יפה – ואז אתם מלאים עד לאוזניים בעגביות, או בקישואים, ופעם לא – ואז לא ברור מה לא היה טוב בשורת הזרעים המדוייקת שטמנת. זה קורה בעיקר אם המידע היחיד שניזונים ממנו הוא זה המופיע על גבן של אריזות הזרעים. הכל משפיע: החום והאור והאדמה והעונה, וכמובן גם כמות המים. לך תדע, אולי צודקים גם אנשי החקלאות הביו-דינמית שטוענים שזה גם קשור למצב הירח. כשלעצמי אני הכי נהנה ללמוד את הדברים, במשך הזמן, עם העשייה. כך למשל, פעם, אחרי שכבר החלטתי שלא יצא מחבילת הזרעים ההם דבר, חזרנו איזה חורף מחופשה בת שבועיים וערוגה שלמה כוסתה בנבטי פטרוזיליה. תמיד אני נותן להם לפרוח, לצמחים, ועוד באותו אביב הייתה לי כמות זרעים גדולה פי כמה ממה שזרקתי לאדמה מלכתחילה. עד היום אנחנו אוכלים את הצאצאים שלהם. אם מישהו ינסה לספר לי שטוב לזרוע את זה באביב, לא אאמין לו. לא את הפטרוזילה שלי, לא באיזור הזה.

במחשבה שנייה, זה דווקא כן נורא פשוט לגדל לבד. כל מה שצריך הוא להתאים את הציפיות, לקבל את האנומליה של הדברים, ולהינות ממה שיש. אם לא מייבשים אותם לגמרי במשך שבועות, משהו תמיד עולה יפה. צריך גם להתרגל מחדש לרעיון שהירקות והתבלינים לא נראים תמיד אותו דבר. על פי רוב הם יותר קטנים ממה שיש לחקלאות המתועשת להציע.

נדמה שברגע שאתה אוכל את מה שגדל אצלך בחצר או באדנית, אתה הרבה יותר מתעניין בחומרים שמגיעים לאדמה. והנה גם יש לי סיבה לכך שאני לא משתמש במדבירי חרקים ושאר כימיקלים. יש לנו דוד עם היסטוריה ארוכה בקיבוץ, וגינה שכל אחד ואחד מאיתנו היה מתקנא בה. באמת אחד עם אצבעות ירוקות. לא מזמן הוא שאל אותי במה אני מרסס. "אני לא מרסס", עניתי, "מה שאוכל הטבע, שיאכל, אני אוכל את השאר". הוא הסתכל עלי במבט מוזר, של אדם השומע טיעון הנשמע לו הגיוני – אבל לא מסתדר לו עם תפישת העולם. לא לרסס זה גם אחד האמצעים למשוך פרפרים אל הגינה.

שלא תהיינה אי הבנות – אני לא גנן טוב בכלל. לא מתכנן את הגינה, ולא מסדר בה שורות שורות. אם משהו נובט בסלסלת הירקות, זה זמו מצוין להכניס אותו לאדמה. יהא זה שום, תפוח אדמה המתחיל להעלות עיניים (אפשר, אגב, רק לחתוך את החלק הנובט ואת השאר לשתול), או בצל שחשב להגיע לתביל תור בצל לבן, וייגמור בסלט בתור בצל ירוק.

אני מעדיף זרעים על פני שתילים. אבל אם קונים שתילים, לא להיחפז לשתול אותם. לפעמים לא צריך אפילו להעביר צמח מעציץ לעציץ על מנת שלא יהיה לו טוב, מספיק להזיז את העציץ מפה לשם, והוא מפסיק להיות שמח. לפני שאני שותל, אני קודם מניח את השתיל עם העציץ לכמה ימים, ואז, רק אם טוב לו שם, אני מעביר לאדמה. גינת ירק, יותר משהיא מצריכה עבודה, היא דורשת בעיקר תשומת לב. זה עיסוק חביב, שנדמה לי שניתן ללמוד באמצעותו התבוננות, ולפתח את הסבלנות (זן וכאלה, לא דברים שאני ממש מבין בהם). לכן רבים ממליצים על שיתוף הילדים בפעילות הגינון. מעבר להכל, בין אם יש כזה דבר פעם של טעם, ובין אם לאו, וגם אם מוצרים החקלאות התעשייתית בריאים מאין כמותם, וכל האורגני הזה זה חארטה, אין הרבה דברים שמשתווים להרגשה של להתחיל את הבישול בסיבוב במרפסת או בגינה.

קישורים:

ירקות ניצולי שואה
http://www.antro.co.il/antro01/biodenamic/yerakot_nizoley_shoaa.htm

המשק האורגני של איריס, מידע לגנן החובב

http://www.irisplace.net/info.html

הגינה האורגנית, אחד האתרים הכי שווים, הכי מקיפים, והכי ותיקים בעברית בתחום
http://www.groworganic.info/


שום נובט בסלסלה
שום נובט בסלסלה

מפרקים לשיניים
מפרקים לשיניים

מוציאים לגינה
מוציאים לגינה

וזורעים
וזורעים

ברוקולי בגינה
ברוקולי בגינה

אותו אחד, לאורך
אותו אחד, לאורך

קישוא צמא מקיץ שעבר
קישוא צמא מקיץ שעבר

Posted by גילי in כללי

אין תגובות »

פוסט זה פורסם ב- יום ראשון, 28 ינואר, 2007 בשעה 2:42 בנושא: כללי. ניתן לראות תגובות של גולשים בעזרת רסס 2.0 תגובות. ניתן להגיב, או לעשות טרקבק מהאתר שלך.

השארת תגובה

XHTML: ניתן להשתמש בתגיות הבאות: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>