דלג לתוכן.

לא בלוג
ניווט:
7 אוקטובר, 2010

מרוב עצים לא רואים את יער הכימיקלים

ניר גלים הוא מושב שיתופי דתי השוכן סמוך לאשדוד. לאזור התעשייה של אשדוד ליתר דיוק. בשנים האחרונות מנהלים אנשי המושב – ובעיקר בני הדור הצעיר ותושבי ההרחבה הקהילתית שלו – מאבק במפעל אגן כימיקלים השוכן במרחק של מאות מטרים מבתיהם – בטענה שזיהום האוויר ומפגעי הריח מסכנים אותם, משפיעים על בריאותם, יוצרים מטרדי ריח בלתי נסבלים, ומורידים את ערך בתיהם.

המאבק, שנשא עד עתה אופי מנהלתי ומשפטי, שינה לאחרונה את פניו עם העלאת סרטון ליוטיוב בו מסומן עיגול המטרה סביב ראשו של נוחי דנקנר, בעל השליטה בקבוצת אי.די.בי שרכשה את המפעל יחד עם כור לפני שנים אחדות. בסרטון, שכבר רשם עשרות אלפי צפיות מוצג "כוחי בנקנר" בדמות גלית, איש מרושע אשר מרעיל את הסביבה בעבור חופן דולרים.

אגן כימיקלים הוא מפעל לייצור חומרי הדברה (חומרים "להגנת הצומח") והוא חלק מקבוצת 'מכתשים אגן' – החברה השביעית בגודלה בעולם החולשת על 5% משוק חומרי ההדברה העולמי, ולא פלא שיוצרי הסרט בחרו בדימווי של דוד וגלית על מנת להעביר את המסר שלהם.

אמנם, גם כאשר הגישו כמה מאות תושבים תביעה אזרחית וקובלנה פלילית כנגד המפעל ומנהליו, נמצאו לכך איזכורים בתקשורת, אך עתה משהורדו הכפפות וההאשמות הפכו לפופוליסטיות ואישיות, צובר המאבק יותר ויותר כותרות.

הפרטים משמימים עד זרא, ובאופן כללי אין כאן הרבה יותר מאותו סיפור שחוזר על עצמו של שכנות של איזור מגורים למפעל העוסק בחומרים מסוכנים. אלה מצד אחד של הגדר, אלה מצד שני, ובתווך הרגולטור שעוסק כהרגלו בקביעת תקנים ואכיפתם.

בקולם של אנשי התאגיד השולט במפעל ניתן ממש לשמוע את העלבון והכעס סביב העניין הזה. "אנו דוחים את הטענות השקריות המועלות בסרט על הסף", נאמר בתגובה הרשמית של החברה, "מאז שהחברה נרכשה ע"י אי.די בי לפני כארבע שנים בלבד היא השקיעה מעל 100 מיליון דולר במתקני איכות סביבה ותחזוקתם". (ראוי לציין שחלק ניכר מהם דווקא בתחום השפכים התעשייתיים המוזרמים לים). מלבד כספים, אומרים באי.די.בי., מוקדשים לתחום הגנת הסביבה, זמן ניהולי רב ואכפתיות רבה מאוד. עוד מדגישים בחברה כי היא עומדת בכל התקנים של מדינת ישראל, "ואף בתקנים בינלאומיים מחמירים ביותר".

והאמת?! מעבר לכך שאין לנו אלא להמתין עד שזו תתברר בין כתלי בית המשפט, האמת היא שבכל האמור בסטנדרטים של שמירה על איכות הסביבה, מדובר בחברה הפועלת בסטנדרטים בינלאומיים, ובמפעל מהמתקדמים בארץ יחסית לנהוג בתעשייה. וזהו שורש העניין, "הנהוג בתעשייה", והעובדה שכל הסוגיה נבחנת באופן יחסי, ולא באופן מהותי.

באופן מהותי, כמה מאמצים שלא ישקיע המפעל בהפחתת פליטות המזהמים שלו, את ליבת העניין הוא לא יוכל לשנות: לעולם זה יהיה מפעל שעוסק בחומרים מסוכנים, ומתקדם ככל שיהיה, לעולם זה יהיה מפעל המרעיל את הסביבה. מרעיל את הסביבה ולא רק את סביבתו, כי זה מה שמייצרים שם – רעלים. כמה שלא יכבסו את המילים, מדובר בחומרים שייעודם הוא להרוג אורגניזמים – מיקרו-אורגניזמים, צמחים, ובעלי חיים, כאחד.

זו המהות. לא השאלה כמה קסילן, כמה טולון, או כמה טריכלורואתילן נמצא באוויר ובאיזה מרחק מהגדר, לא השאלה אילו מהחומרים הם מסרטנים ודאיים ואילו רק חשודים כמסרטנים, בטח שלא לא ערך הייחוס היממתי או השעתי במ"ג למטר מעוקב של אוויר, ואפילו לא רמות השיא שנמדדות. השאלה היא היכן, והאם בכלל אנו חפצים במפעלים שעיסוק הליבה שלהם הוא ייצור חומרים המרעילים את העולם שבו אנו חיים. מרוב עצים לא רואים את יער הכימיקלים.

הנחת העבודה המקובלת היא שהתעשיות הללו הן הכרח, אבל לא חייבים לקבל אותה. יש אלטרנטיבה, יש חקלאות אחרת, יש כלכלה אחרת, ויש אורח חיים אחר שיכול להתקיים עמן בהרמוניה. המשמעות העיקרית, אגב, היא שנצטרך לאכול הרבה פחות בשר, אבל נדמה שנהיה יותר בריאים ומאושרים.

Posted by גילי in כללי

אין תגובות »

פוסט זה פורסם ב- יום חמישי, 7 אוקטובר, 2010 בשעה 9:06 בנושא: כללי. ניתן לראות תגובות של גולשים בעזרת רסס 2.0 תגובות. ניתן להגיב, או לעשות טרקבק מהאתר שלך.

השארת תגובה

XHTML: ניתן להשתמש בתגיות הבאות: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>