דלג לתוכן.

לא בלוג
ניווט:
18 נובמבר, 2010

מעזה להר חריף, מסע על כביש 10

"אתה יודע על מה הגעת הנה?! על ציר פילדלפי!". כמעט חצות הלילה, ואנחנו יושבים לקפה בבית האריזה הנבנה בשטחי עגבניות השרי של קדש ברנע. עשרות מטרים מהגבול המצרי. "כן, אני יודע", אני משקר, לא כל כך נעים להודות שהז'רגון הצבאי רחוק ממני כדי כך, שלא בדיוק התענייתי איפה בדיוק עובר הציר שמוזכר תמיד בחדשות. ובכלל לא הגעתי על שום ציר, אלא על כביש. כביש 10.

182 קילומטרים של קו המקיים עולמות מקבילים. ציר צבאי מצד אחד, וכביש מע"צ מצד שני, קו גבול בינלאומי עם גדר מקוטעת ושטף מבריחים, ודרך נוף הנמצאת בשליטת האלוף. פתאום אני מבין כמה הייתה קשה הדרך לכאן, ממש מבצע צליחה קטן.

הדרך התחילה במרחבים החומים של עוקף עזה. כבישים דו נתיביים (?) עטורי שדרות עצים חוצים שדות רחבים. אחרי אספרסו לא רע בכלל באיזה קיוסק בשדרות, אני מכוון לתחנה הראשונה – כרם שלום. בעצם, זו הייתה צריכה להיות התחנה השנייה, כי התחנה הראשונה היא תחנת הדלק. מחר אשבור שיא אישי, ואסע 90 קילומטרים מיותרים רק על מנת לתדלק, אבל לעת עתה אני עמוס בזחיחות של חיית כרך, ומוותר על כניסה לתחנת הדלק האחרונה, רק מכיוון שזה לא המותג שאני רגיל לתדלק ממנו, מספר לעצמי שבטח יש עוד דלק בדרך.

כרם שלום הוא שמו של מעבר גבול, וגם, כך מתברר לי, המקום בו נחטף גלעד שליט, אבל בראש ובראשונה הוא קיבוץ שהיה שם דבר בתרבות הישראלית. ב-1968, שנה לאחר מלחמת ששת הימים אוזרחה היאחזות הנח"ל של השומר הצעיר, ובני הקיבוצים "שהיו חדורים אמונה בשוויוניות ואחות עמים", כפי שמגדיר זאת אתר הקיבוץ הנוכחי, ניסו להחזיר כאן עטרה ליושנה, ולשחזר את הימים האידיאולוגיים של ימים שכבר אז היו ואינם. בשנות ה-70 היה כאן, סמוך לגבול הישן-עתידי, אחד ממעוזי השמאל הישראלי, ואומרים שהיה פה שמח (מה גם שראוי לזכור שהסיקסטיז הגיעו לישראל רק בסבנטיז). היום, לא הכי שמח פה – ולאו דווקא בגלל שחומת ההפרדה נמצאת דקה מחדר האוכל. כלומר, שלא תבינו לא נכון, יש פה קיבוץ בתחייה, והוא קולט משפחות והכל טוב ויפה, רק שהלוק הכללי הוא של עזובה נוראית. בשער, החייל שמגן בין היתר על רכושם של חברי המשק, מאשר לי לעבור לאחר אישור של מזכיר הקיבוץ. אני מחפש איזו נפש חיה, מוותר על התבוננות ביציקת הבטון המונומטלית של חדר האוכל (ישראל גודוביץ', 1971), ועוצר ליד מבנה חסר חן שלצדו עומד טנדר אימתני. הבחור בחלון מחייך. "שלום שלום, למה מהחלון? תיכנס בדלת". בעוונותי, עם בגדי העבודה, ונעלי הצנחנים, אני לא מזהה את המבטא הערבי.

זו לא המזכירות, אלא מרכז גידולי השדה של הקיבוץ שהוקם כאן מחדש לפני כ-9 שנים. אחרי שהוא עושה לי תה, אני מתיישב לשוחח עם עוודה, המציג עצמו כבן למשפחת אלקרנאווי הידועה מרהט. גם השקיה זה לא מה שהיה פעם, מסך מחשב מציג את מערכת ההשקיה של הקיבוץ, מה סגור, מה פתוח, מה ספיקת המים של כל שיבר ושיבר ומה גדל ממנו. הוא לא יודע לומר אם הכביש לניצנה פתוח, "עוד מעט יבוא אדוארדו, נקלט בקיבוץ, אולי הוא ידע". המים זורמים בקצב של 513 קוב/ש, ואני משום מה נזכר בנהר הירקון שמקבל פחות מחצי מזה.

איכשהו פתאום לא בא לי ללכת לשוטט בקיבוץ עם הלוק הנטוש, מה גם שגם אדוראדו שהגיע בינתיים לא יודע אם יתנו לי לעבור לכיוון ניצנה, והזמן דוחק. עוודה מחלץ אותי מהבוץ כשהוא מציע לקחת אותי לסיבוב בשדות, לראות צבאים. אני משוויץ בכך ששמו המדעי של הצבי הארצישראלי הוא גזלה-גזלה-גזלה, ואנחנו יוצאים אל שוליה של ארץ הצבי. אלקרנאווי מספר שהוא כבר 14 שנה כאן, ואני תמה האם הוא חבר קיבוץ, "חבר!?" הוא נקרע, "איפה ראית שמקבלים בדואי לקיבוץ"? מהר מאוד הוא מזהה אותם ("בדואי נשאר בדואי") ואני זוכה לספארי קצר, ישוב על חלון הטנדר בשדות הבוטנים של כרם שלום, מנסה לצוד צבאים באמצעות זום חזק למדי. לפתע הכל לא בפוקוס, לא הגדר, לא חורבות דהאנייה שמעבר לה, לא אי הצדק הסביבתי, רק חיות הבר האצילות.

כשלא מצוידים ברכב שטח, כמעט בלתי אפשרי לראות צבאים בטבע, את בני האדם הם מזהים, אבל כלי הרכב לא מפחידים אותם על פי רוב. לא כאן. "החיילים רודפים אחריהם, וגם יורים בהם לפעמים", מסביר בכעס אלקרנאווי, "בגלל זה הם בורחים". לא לפני שאני מבטיח לברר את העניין עם דובר צהל (תשובתו טרם התקבלה), גם אני בורח, רודף אחרי הזמן במטרה להספיק לעבור את המחסום.

כביש 10 פתוח רשמית למעבר רק לנושאי נשק בשתי מכוניות או יותר. אני לבד, בטח שלא חמוש, מגיע לשורת קוביות הבטון שעל קצה הדרך מערבה. שביל עפר עוקף את המחסום משמאל, מוביל למגדל שמירה, אני מחליט להימנע מקיצורי דרך וסב אחור. יש כאן בעיקר הרבה בטון וריקנות אין קץ: גדרות גבוהות, כבישים רחבים ושוממים, והרבה חול מסביב. אחרי כמה עשרות מטרים, 'גזלן' מקפל את הבאסטה בצומת. "טעית בדרך", הוא אומר. – "לא חושב, אני רוצה להגיע לניצנה", -"אמרתי לך שטעית. תחזור, בשלט של הבסיס הצבאי תפנה ימינה, וממש לפני הבסיס אתה עוקף אותו מימין בדרך עפר ומתחבר לכביש לניצנה. נסיעה טובה אחי". אחרי הבסיס הדרך לא דרך. אני מגייס את מאות שעות נהיגת השטח שלי, ומצליח להעביר את הפרייבט דרך קטעי החול הבלתי אפשריים, מתפלל שלא אצטרך לחזור את זה. עוד מחסום.

אני נעמד לפני החבל, עושה פרצוף של מה בכך, וממתין. הצעקה מהמוצב הסמוך מרגיעה אותי "מכוניות. מי פותח?". שלא כמו בכניסה לקיבוץ, פה החיל לא שואל כלום, אומר שלום מנומס, ופותח את הדרך לי ולמכונית שכבר נעמדה אחרי. לפני שאני מתעשת, ההוא עוקף ואני סוף סוף על הכביש הכי נידח בארץ. לא באמת ציר פילדלפי.

הכביש צר מאוד, ימין שמאל רק חול וחול. כביש רפיח ניצנה חוצה את חולות חלוצה וחולות עגור, מישור חולות הענק (מאות קמ"ר) המשתרע מכאן ועד הר הנגב. כשמתבוננים, רואים את ההבדל בין חול לחול. מימין, בצד המצרי, החולות נודדים בגלל הרעייה, משמאל, יישובי החלוציות החדשים, וחולות מיוצבים. רואים את זה היטב גם בצילומי לווין. בתווך, חוצות חיפושיות גדולות ושחורות את הכביש. כיאה להזיה ששמה כביש 10, לפתע עוקפת אותי על השוליים בחורה יוקרתית ברכב שטח יוקרתי לבן. כל כך לא שייכת שלרגע נדמה לי שנדמה לי. שלושה צעירים בבגדי התעמלות רצים מולי. הרובה שעליהם מרמז שהם מאחד המוצבים המוצבים לאורך הדרך. אני כבר רוצה להגיע למאגר נחל לבן.

הדרך יפה ומשעממת, ואני מנסה ללא הועיל לתפוס בטלפון את איש החברה להגנת הטבע, שי טחנאי. בימים אלה הוא מנהל מאבק ציבורי בסלילת כביש 10 נוסף, לאורך 30 קילומטר בין ניצנה ליישובי החלוציות הסמוכים לחבל שלום. נוכח דרישות מערכת הביטחון החליטה המועצה האיזורית, על הסטת הכביש 750 מטר מזרחה והשארת הדרך הקיימת לשימוש הצבא בלבד. בחל"ט טוענים כי הדבר יגרום פגיעה אנושה ומיותרת בשטחי החולות, וכי יש חלופות טובות יותר. פה ושם חוצות ציפורים את הגבול, עפות מעל לגדרות התיל באין מפריע. אלמלא היה טחנאי בדיוק בישיבה במוסדות התכנון, אולי היה מספר לי מה יש לראות כאן מלבד חול. הו, הנה גם אבן חול, מציגה באור השקיעה את מלוא הדרו של תהליך הבלייה הטבעי. עוד מוצב ישראלי משמאל, עוד מגדל שמירה מצרי מימין, עוד חיפושית על הדרך, עוד מספר של אבן גבול, והגדר כבר לא כל כך שם, הזמן כיסה אותה בחול.

בום ירוק. פתאום, באמצע הכלום, שדה תפוחי אדמה ענק, ומעליו נוסעת מערכת השקייה אוטומטית, מייצרת פס רסס לבן שמפריד את הירוק מהרקע המדברי. בצמוד – מאגר נחל לבן. אני פונה שמאלה למה שקרוי "כביש הג'ורה", בצומת שנראה גם הוא יותר כמו מחסום. הסכר כאן לא עושה את עבודתו זה כמה שנים, והמאגר עצמו ריק, אשלים נאחזים בקרקעיתו, ועוד משהו שנראה מרחוק מאוד לא מדברי, אולי קיקיון. לחצות את הצמחייה למרגלות הסוללה אי אפשר, ואני ממשיך לבאר מילכה. אחד הישובים הכי מבודדים בארץ.

משמאל, "שירת המדבר", גן צמחי מרפא ותבלין לצד נחל לבן. המקום, שהקימו גולן ונועה כהן לפני כשנתיים בשטחי החקלאות של המושב, מציע (לקבוצות בתיאום) ביקור מודרך עם הסבר על צמחיית המדבר ותכונות המרפא שלה. יש כאן גידולים שלא צורכים הרבה מים ויכולים לחיות על מים מליחים. יש כאן עצי ארגן, פרי שמקורו במרוקו ממנו מופק שמן הארגן, גפנים, בוסתן עצי פרי, ופרויקט של ביות צמחי מדבר ישראלים דוגמת פרעושית גלונית, כוכב ריחני, אזובית המדבר ולענת יהודה המיועדים למחקר ורפואה. בחגים מתקיימות סדנאות לילדים בנושאי אדמה.

כמו חלק ניכר מאנשי באר מילכה גם משפחת כהן בכיוון קצת אלטרנטיבי-אקולוגי, והחקלאות המתועשת החד-גידולית שיש בחממות מסביב לא נראית להם. הם דוגלים בחקלאות מגוונת בעבודה ידנית ובשמירה על הסביבה. גם ייבוש צמחי התבלין הנקטפים באופן ידני מתבצע בצל, ולא בתנורים כנהוג.

אני חולף על פני ביר מלגה, באר בעומק 19 מטרים שנתנה למושב את שמו, ועם אור אחרון נכנס ליישוב, מושב בהקמה שעלה לקרקע ב-2006. מה שהיה לא מזמן קבוצה של קרוואנים זרוקה על הדיונה בלב שמורות הטבע (נו נו נו) נראה כיום ממש כמו התחלה של מושב, שחיות בו כבר 22 משפחות. במרכז מגרש משחקים, וקבוצת ילדים קטנים המשחקת ללא השגחה (רק בשביל להוציא לעירונים את העיניים). הקולות הרמים מושכים אותי לבית של רונן ומוריה שלום.

בחצר, משחקים הילדים בארגז החול הטבעי שאבא סידר להם במקום דשא. "עיתונאי?! לא לא, לא תודה, נובח עלי אבא, לך מפה". שלום קצת מתחרט. הטיפוס הרוחני-מדברי שהוא, לא כך-כך מאפשר לו לזרוק אורחים. "אתה יכול להיכנס בתור בן אדם, אהלן וסהלן, תקבל כוס קפה, אבל לא כעיתונאי". שלום, מראשוני היישוב, הוא מוזיקאי, ואנחנו מנהלים שיחה פילוסופית על סופיות או אינסופיות המוזיקה. אחרי שעה קלה אנו נפרדים כידידים ותיקים. לא לפני שאנחנו מדברים גם על מה שקורה במרחב, על הסודנים שעוברים את הגבול בלילות. "שמע, זו ריצת המוות. המצרים יורים בהם בגבול".

מדי פעם יורה משמר הגבול המצרי בגבו של פליט בדרכו לכאן. מה שמספרים כולם באיזור הוא שישראל היא שביקשה ממצרים לירות במי שמנסה לעבור את הגבול, וגם מביאים תימוכין: הירי החל מיד לאחר פגישת אולמרט-מובארק לפני כשנתיים. זה כמובן לא יכול להיות. כאן, על כל פנים, צה"ל מקבל אותם עם לחם ומים, כשהם ישובים בצד הש.ג. שאוסף אותם בדרכם לישראל. את זה אראה רק מחר, עכשיו אני רעב, בדרכי לבארותיים עזוז. עוד חור.

בעצם לא עוד חור, אלא ה-חור בהא הידיעה, כ-12 קילומטר מדרום מזרח לניצנה. לא בהקמה, סתם פצפון, יישוב קהילתי בן כ-15 משפחות בלבד שהוקם עוד ב-1985. בכניסה, שלטים המלמדים שיש כאן גבינות, ושמן זית אורגני, את חאן בארותיים שעוד נגיע אליו, ספא צימר, ועוד צימרים, ואת הסוכה, בית קפה מומלץ ומיוחד. אני נופל עליו כמעט במקרה ביציאה מהישוב, ומחליט לאתגר את המקום שנראה נטוש.

איל טבול, שפתח את המקום לפני שנתיים, דווקא נמצא, ואני לא נאלץ להשתמש במספר הטלפון שמופיע על השלט הקטן "פתוח". ואכן, בשעת ערב מוקדמת המקום ערוך לשרת עוברי אורח. עם הזרוקים של עזוז, אני מפתח תקוות לקמח מלא שיאפשר לי לטעום מהפיצה של טבול ששמה יצא למרחוק. במבטא צרפתי חינני, הוא מסביר, שהפיצה עשויה "קמח בלדי", וכיאה לאופה פריזאי, הוא שולח יד לחבית פלסטיק כחולה ומעלה חופן לבן: "תראה, זה הרבה יותר גס מקמח לבן". אני מתרצה.

מבחר הבירות מכבד את איזור הספר, אולי 5. אני בוחר לי אחת ועומד להתבונן בטבול מסדר פרח גבינות על הבצק: גבינות עיזים, רוקפור, קשקבל. אני טורף את הפיצה שמכבדת את המוניטין שיצאו לה, וסוף סוף הולך לסגור את היום אצל גיל פז. כשאני מגיע התאילנדים "שלו" מסיימים את העבודה בבית האריזה, והוא מסיים את העמסת המשאית שיוצאת לאירופה. סוגר יום שהתחיל עם אור ראשון. כמעט חצות הלילה, ואנחנו יושבים לקפה בבית האריזה הנבנה בשטחי עגבניות השרי של קדש ברנע. עשרות מטרים מהגבול המצרי. עכשיו, חבר הנעורים שלי מוציא עלי את כל הזעם שיש לו על המדינה, ועל סיפור העובדים הזרים.

אני מכולם, שמחזיק בדעות שהוא לא מכיר, סופג את כל האש. "אני לא רוצה לדבר איתך על זה", הוא אומר שוב ושוב, ולא רוצה לדבר על שום דבר אחר. הוא מספר לי על בור הצבחה, בור מים נבטי שבקטע הכביש שאני מתכנן למחר, ואז נמלך בדעתו. "אתה יודע, עדיף שלא יבואו, מתאים לי שאנחנו כאן בסוף העולם". כנראה שצימרים לא יהיו אצלו בקרוב, הוא מבסוט בצ'רי, כמו שמכנים זאת כאן, ושוב זה עולה: אין הקצאות של עובדים, המשק שהוא מקים כאן בשנים האחרונות צריך 15 עובדים. יש לו 5. מחתימים אותם על כל מיני דברים, מעבירים אליהם פועלים שהמשטרה תפסה, וכשהם בורחים באים אליהם בתביעות. סיפורים מפה ועד הודעה חדשה וביורוקרטיה מתישה. לעת עתה עובדת אצלו קבוצה של נשים בדואיות, והוא איכשהו מסתדר, אבל משלם על זה. אני מנסה לטעון שהמערכת התאגידית הזו טוחנת את כולם, אותו, את הפועלים, את האדמה, אבל אין עם מי לדבר. בסוף יום ארוך עם הטנדר האימתני וזיפי הזקן, הוא כבר חקלאי מחוספס שאין לו כוח לתיאוריות שלא עומדות במבחן המציאות. המציאות שלו. המציאות היא שיש לנו שעות שינה ספורות, ואנחנו נוסעים לישון בבית. בכניסה ליישוב ההוא ממפנה את תשומת לבי לייללות השומרים המצריים. זה לא להאמין, הוא אומר, תוקעים אותם בעמדות שמירה קטנות כאלה שנראות כמו מלונות, והם צועקים כל הלילה. לילה טוב.

רוב מי שמכיר את בארותיים עזוז, לא מכיר את היישוב אלא את חאן בארותיים. מדובר באמת באחד ממקומות האירוח הכי מקסימים בארץ. כבר הנסיעה לחאן עושה את זה, אחרי באר שבע יורדים מאוטוסטראדה ועוברים לכביש מהיר, בניצנה פונים לכביש צדדי ומשובש, הנמתח כאמור על 12 קילומטרים, בכניסה לישוב פונים לכביש עוד יותר צר ומשובש בתוואי הרכבת התורכית, ואז יורדים לדרך עפר המובילה לפנינה שבקצה המדבר. בקתות אדמה, ערסלים, המדורה תמיד דולקת ועליה קנקני תה וקפה, שירותים ומקלחות נקיים ומסודרים, והכל באסתטיקה מרשימה במיוחד. תחילתו של המקום לפני יותר מ-15 שנים בטיולי חמורים מהיישוב להכנת פיתות בצל עץ השיטה הענקי שגדת נחל בארותיים. כיום סוכך העץ על מרכזו של "מרכז תיירות אקולוגי", כפר קטן המציע לינה וארוחות (220 שקל לאדם ללילה+ שתי ארוחות), טיולי גמלים ארוכים או קצרים, טיולי אופניים, ושאר שירותים. מקום שנראה ששווה להיזרק בו לשבוע באביב.

יש עוד אפשרויות לינה באיזור – החל בחניון הלילה נטול השירותים בבאר מילכה, וכלה בצימרים מפנקים כאלה ואחרים. מקום חביב ופשוט הוא חאן נחל לבן בכמהין. המדובר הוא בשני אהלים שבנו ורדית ובני וקנין בחצרם. גם סוג של "טבע" לחיה העירונית. האוהלים, בהם יכולים ללון 6-8 אנשים, המושכרים במחיר הסביר ביותר של 900 שקל (עד 15 נפשות).וקנין מסבירה שהמקום מושכר רק לקבוצה הומוגנית אחת בכל פעם, ושניתן גם לשכור רק אוהל אחד (450 שקל). אמנם בתוך המושב ולא במדבר, אבל פינת חמד מצוידת היטיב במטבח וחדר אוכל, תאי שירותים ומקלחות שמקורם בצבא האמריקאי, פינת חמד למי שלא חייב להרגיש ממש במדבר.

אור ראשון. "אתה בטוח שאתה קם"?! אני לא בטוח, אבל קם. הקפה השחור בנסיעה, האור הרך, הדאשבורד המאובק והיושב לצדי, מזכירים לי ימים אחרים. אני לא מתגעגע. המושב ריק. עכשיו הוא מודה שבעצם לא כולם ממש קמים בבוקר לעבוד, ושהוא עושה את זה כי הוא רוצה, לא כי הוא חייב. העסק עובד ככה או ככה. הוא בסיור הבוקר שלו, ואני מסתובב במקבילה העגבנייתית של כלובי הסוללה.חקלאות תעשייתית (או אולי תעשייה חקלאית) נטולת גיוון, שיחים עם שורשים בעומק כלום, שגזעיהם נמתחים בזכות ההזנה התוך-ורידית שלהם לרוחב החממה ומגיעים לארבעה מטרים אורך. פאר הציונות. על הורסיה האורגנית של הסיפור הזה, עם הקקי של הציפורים המסויימות שמביאים במיוחד מאפריקה בכלל לא רציתי לשמוע. הפעם בכדי לא להתעצבן אני.

אנחנו מתלבטים לגבי המשך היום. אני בלי דלק, ובנזין יש רק במשאבי שדה. אם הכביש סגור, גם ככה אתה לא חייב להתחיל עם הדלק. תיסע למחסום, תחזור, ותתדלק אחרי שתסתובב פה. אני לא רוצה שהמחסום יהיה סגור, אני רוצה לכבוש את הר חריף. סיבוב בן 90 קילומטרים על מנת לדלק, והנה היום התחיל מאוחר מדי. מתחיל המירוץ.

" עכשיו מגיע שר השיטפון מחזיק מפה ורובה
מדבר על עתיד המזרח התיכון בקול מאיים ומקווה.." י. גפן

בארוחת הבוקר מחכה לי הפתעה. יובל. התמזל מזלי ונפל על האיש יום חופש, הוא נפגש עם גילי במקרה, וממש בא לו להצטרף אלי. כבר הרבה זמן הוא רוצה לנסוע לטייל באיזור הר חריף. הוא מביא איתו מפה ורובה, ויכול להיות שזה עוזר בשערי הקטע השני של כביש 10, כשהוא אומר לש.ג. שהוא מכיתת הכוננות של היישוב הסמוך. יכול גם להיות שלא. כי אם על השלט כתוב: "אין כניסה, שטח צבאי סגור", ונותנים להיכנס, אז בטח היו נותנים לנו לעבור גם אם סתם היינו אומרים שאנחנו נוסעים מחברים בניצנה לחברים במצפה רמון. ארץ הקריצה. חוקים לחוד, מציאות לחוד, שילוט לחוד. אולי בעצם זה "השטחים". מה שיפה הוא השילוט והכוונון בכתב היד. "זהירות, פה התהפך פורד", וגם הומור צבאי, "סע לאט, גם ככה הסד"כ חסר". וכל הזמן במקביל, זו דרך נוף, עם שילוט חום, ונקודות תצפית מרהיבות.

שלוש דקות ואנחנו במצפור בר לב, שהיה כאן מג"ד בפלמ"ח הרבה לפני שהיה רמטכ"ל שר וקו. שלט קק"ל, קירות, ספסלים, צל, קפה, נוף. הלוח מסביר שהעמק תחתינו, בצד המצרי, זכה לשם עמק שלוש המלחמות, ושאר מורשת קרב. הראות מחורבנת, אבל ניתן לראות אבל את קו הרכסים המשורטט על הלוח. הבולט הוא ג'אבל חלאל, אותו מזהים כמה מחוקרים עם הר סיני. לפני שנים אחדות פורסם שההר שימש מסתור לאנשי אל-קעידה. עם כל המאמץ, והפנים מערבה, היופי דווקא בגבנו.

הגבעות הלבנות שמאחורינו, גבעות קירטון שנחשפו כאן תחת החולות, יוצאות דופן באיזור הזה של המדבר. הקירטון, סלע רך ולבן במיוחד שמזכיר יותר מכל גיר של בית ספר, התבלה לתצורות ייחודיות ועגלגלות שהזכירו למישהו חמוקיים. שם המקום, חמוקי ניצנה, הפך אותו בנוסף להכל, אתר לצילומי עירום (ע"ע אינטרנט). חמוקי ניצנה הם סמל מאבקם של תושבי האיזור לעצירת התוכנית הבלתי ברורה להקמת עיר (1,500 יחידות דיור בתוך התחלה) על גבעות ניצנה. המשרד להגנת הסביבה, החברה להגנת הטבע ותושבי האזור מתנגדים לתוכנית. כאילו לא שרפתי מספיק זמן ודלק על עניין הדלק, אני מחליט שאנחנו חייבים להספיק לבקר שם לעת שקיעה, ואנחנו ממשיכים במירוץ להר חריף.

הדרך מתרחקת מעט מהגבול, ואת החולות מתחילים להחליף הסלעים של הר הנגב. יובל מפנה את תשומת לבי לכך שתמיד מגדלי השמירה של המצרים יהיו גבוהים משל הישראלים. "לא ברור למה, זה כנראה עניין של כבוד". למרות תפקידו בסיפור כמאבטח הצמוד שלי, הוא דווקא משלנו. נגוע במחשבות ירוקות, בעל מבט מפוכח על המציאות, וגם דוקטורנט למדעי הצמח כמדומני. בצומת המפגש עם הכביש המגיע מעזוז ומסילת הרכבת התורכית, מחסום נוסף, הכיתוב על בלוק הבטון המזויין אומר כמו כל קודמו שאין כניסה, שטח צבאי. דווקא יש. אנחנו עוברים בשער הפתוח, חולפים על פני חבר מהמושב שרוכב על אופניו מצויד באפוד זוהר, וממשיכים לעבר עמק שחרון. מולנו מתנשאת שלוחת קדש ברנע, אנחנו פונים (שמאלה, שמאלה, גבול מימין) לדרך עפר המובילה אל בור הצבחה (סבחה). יובל מזכיר שאנחנו חסרי תרבות ומציין שעל פי חוקי המדבר לא נכנסים למי הבורות שהם מי שתייה. "ומה קורה פה היום"? אני מתלבט להרף עין. – "היום? כולנו שוחים פה". הולכים לטבול.

הבור הוא בור מים נבטי, ושלא כמו הסכר בנחל לבן הוא גם מחזיק מים. אני יודע שהייתי הרבה יותר מתרשם לו הגעתי באופניים ("אופני ניצנה" מוצאים טיולים מאורגנים), או בהליכה של ממש, רואה בדרך יותר מאשר הפיגם הפורח האחד הצהוב הזה ואי אלו יפרוקים. מלבד יריעת פח המכסה פתחו, וטביעות הרגליים הרבות סביב, דבר לא מעיד על מה שקורה 3 מטרים מתחת לפני האדמה. רגליו של הסולם היורד מגיעות לתוך המים. המים לא ממש קרים, אבל יחסית לטמפרטורה בחוץ, הם מקפיאים לי את הרגליים. טוב, רק טיפה להצטנן אני אומר לעצמי, ויורד עוד מדרגה בסולם. קופאות לי הביצים. יובל מצדו נוקט גישה הרבה יותר התקפית, תולה את הרובה על הסולם, מגיע לקו המים וקופץ. והנה אני, שקניתי לי מוניטין של אחד שנכנס לכל מים בכל מצב, עומד ומתלבט. דקותיים אחר כך אני כבר מרביץ שחייה הגונה לקצה הבור וחזרה, נותן לעיניים להתרגל לחושך. איזה יופי. איזה יופי. מזל שהמצלמה נשארה למעלה, בחיים לא הייתי מצליח לצוד את האיזה יופי הזה, הקריר. המים בבריכה שנבנתה כאן באבן לפני כ-1500 שנה עמוקים אפילו לפני הגשמים, שני מטר ויותר. הייתי רוצה להישאר כאן כל היום, אבל עוד צריך לכבוש את הר חריף ולהספיק סיבוב על החמוקיים. עד עכשיו לא ברור איך זה קרה, אבל אני לוקח איתי את הרובה, מבצע עם הרצועה תנועה שלא חשבתי שאעשה שוב בחיים. מגע המתכת על המותן. כמה לא התגעגעתי. מעניין איך אני נראה במשקפת של המצרים, גבר על גבול גיל העמידה, עירום כביום היוולדו, רובה סער מוצלב על כתפו, מגיח אל העולם מבטן האדמה, מחפש מגבת.

הכביש מתעקל, ומטפס על שלוחת קדש ברנע 680 מטרים מעל לפני הים. אני חושב שאם יש מקום שצריך לחשוש מהקמת ניצנית זה הבור הזה, שיידפק לפחות כמו החמוקיים. כיום, הוא עוד מסוגל לשאת את כמות המבקרים בו, אבל עיר בסמוך לא תותיר דבר מקסמו. בתחנה הבאה, 'תצפית קדש ברנע', לעבר העמק וג'בל הצבחה. אמנם אנחנו מוותרים כאן על מורשת הקרב, אבל פוגשים את הסיור הצבאי. גם כאן מדובר בנקודת תצפית מוסדרת, והחיילים בעצירת נוף. הטבק שלי נשארו אצל בר לב, ואני קושר איתם שיחה, משנורר קומץ הרגעה. הם מקשקשים איתנו כאילו אין שלטי שטח צבאי כל הדרך, ברור להם שהם על ציר הפטרולים, ואנחנו על דרך הנוף. קו אחד על המפה, שני קווים במציאות, מצטלבים זה בזה, נמצאים על המסלול הבטוח להתנגשות.

כמה מאות מטרים אחר כך בסיס צבאי. בכניסה לבסיס, שרועים הפליטים האפריקנים שזה עתה הגיעו. הלילה עברו את הגבול בגזרה 21 מהם. מספרים שהם עוברים את הגבול ומתיישבים על הכביש, ממתינים שהצבא יאסוף אותם. זו כנראה נקודת האיסוף. אני מצלם מרחוק. כשארצה לצלם את זוג הרגליים האחד שצד את עיני, שחור כחוש וחשוף, יאסור עלינו החייל לצלם. "יש צו אלוף שאוסר לצלם את הפליטים". אני סך הכל רוצה לתפוס את ההבעה שלהם, אבל גם התמיהה באשר לשיקול הביטחוני שעומד מאחורי האיסור, לא תשנה דבר. החבר'ה בחאקי אומרים מה מותר ומה אסור, ולכל דבר יש הסבר ממצה: "צו אלוף". אולי צריך היה לקרוא לזה דרך נוף גלנט.

התקשורת איתם לא משהו. אחרי שאנחנו עוברים מאנגלית לערבית, הדיבור נעשה יותר ברור. שלושה שבועות הם בדרך מאריתראה, ונדמה שהם שמחים שהגיעו. עייפים אך מרוצים כמאמר הקלישאה. לא, אין להם משפחה או חברים כאן, אין להם יעד, ונדמה שאין להם מושג מה באמת מחכה להם בארץ המבטחים שהגיעו אליה. בינתיים מוציא להם הצבא לחם ופטל בקנקני פלסטיק. גם את זה אסור לצלם. עוד ייצא לחיילי צה"ל שם של בני אדם. אני בעיקר מרגיש חסר אונים. מפטיר "אללה מעכום", ובורח הלאה.

מצפור הר חורשה הוא התחנה הבאה בדרך הנוף. עכשיו, עם הסודנים וזה, אנחנו ממש לא עוצרים, אפילו לא מאטים לחפש אבני טומולי – גלי אבנים ששימשו לקבורה נוודים לפני 4000 שנה. מבנה ההר עצמו מיוחד, כמו בנוי קוביות קוביות, מדרגות מדרגות של אבני סלע. גם את היופי הזה אני לא ממש מצליח ללכוד בעדשה. שלט חום רשמי מפנה לשביל הכחול של מסלול ה-4×4 המפורסם של נחל אלות, מזכיר שזו דרך נוף, והנה אנחנו ברמה. אם לא אמרתי את זה קודם, מדובר באחד הכבישים היפים בארץ. אנחנו גבוה ממש, יותר מ-800 מטר מעל פני הים, טסים דרך הקרירות המפתיעה עד לתצפית הר חריף. שלא כמו קודמותיה לא מדובר בנקודה עם סככה וספסלים, אלא בפתח בתלתלית התיל התלת-קומתית, ובערימת פלדה ממנה מזדקרות שתי כנפיים אחוריות של מטוס פוגה. נקודת התצפית נמצא מאחורי שביל הטשטוש. שני העולמות עומדים להתנגש זה בזה.

אחרי כל כך הרבה קילומטרים, אנחנו קונים את האשלייה שבאמת מדובר בדרך נוף ותו לא, והולכים לעבר התצפית. "איזה טמטום", אומר אחד מאיתנו, "לשים את התצפית מעבר לשביל", לא מפנים את המשמעות. "נו", מתלוצץ השני, מפנים עוד פחות, "יבוא הגשש, יסתכל, ויגיד 'יופי, שני מטיילים ירדו לתצפית וחזרו לאוטו'". על השלט, רק קישקושי גרפיטי מכאן ועד הודעה חדשה, ומצבה המספרת שסרן אורי סלומון ופ.ט. טל צורי התרסקו כאן אל מותם בחורף 1980. הנוף עוצר נשימה.

ראוי לציין כי בהר עצמו אתרים פרהיסטוריים שנותרו מהתרבות שנקראה על שמו – "התרבות החריפאית", תרבות של ציידים לקטים שהתקיימה לקראת סוף האלף ה-9 לפנה"ס. להוציא את הר רמון הוא הגבוה בהרי הר הנגב (1012) וכמוהו, וכמו החרמון והמירון, פסגתו בסיס צבא. כ-5 קילומטרים מכאן בורות לוץ, שמאוד מאוד מומלץ לבקר בהם בעונת הפריחה (לשלוח תמונות?). תוך התעלמות משלטי האין כניסה (הרשמיים שלשם שינוי) אני עולה על הכביש חזרה לניצנה.

יש מי שמגיעים לכאן רק בשביל זה, אבל אני עובר לנהיגה אקטיבית מפאת השעה, השקיעה מאיימת להיעלם מעל חמוקי ניצנה. בישורת של עמק שחרון לצבא הגנה יש תוכניות אחרות בשבילנו. במרכז הכביש המתוח באמצע הכלום בסגנון תלמה ולואיז (תתעלמו לרגע מהחיילים המצריים המשחקים כדורגל מעבר לגדר), נוסע לעברי האמר צבאי. הוא לא עושה תנועות של לרדת לשוליים, ואי מתחיל לחשוד בו שהוא דווקא ראה אותי. אני מוריד את הרגל מהגז, הרכב הצבאי נעמד לכל רוחב הכביש ומסמן באורותיו. הקצין היורד ממנו, מסמן בידו לעצור. אני עוצר מתפקע מצחוק. "מה אתה עושה עם היד אחי? חשבת שאני אסע מתחתיך או משהו"? הוא מחייך.

מחייך, ומבקש רישיונות, ושואל שוב ושוב. אחר כך הגשש מבקש לראות את הסוליות שלנו, ושנעשה כמה טביעות רגל בעפר. נדמה שהם דווקא נהנים מהאקשן. "עברתם את הגבול", אומר לי הקצין, ועכשיו צריך לחכות לגשש שיבוא כל הדרך מהר חריף לראות את הכפכפים השחוקים שלי. מפקד החטיבה מגיע איתו, ומסכם את האירוע בזה שהוא יבוא לעשות לי את אותו הדבר כשאני אהיה במילואים, לטייל ולהקפיץ את כל הגזרה. כל הדרך לניצנה אנחנו מקפיצים חוגלות שנחות על הכביש משום מה.

קפה אחרון בחמוקי ניצנה. החמוקיים עצמם, איך לומר, לא מגרים במיוחד. אולי ראיתי יותר מדי תמונות. הישיבה על הסלע הרך, מאידך גיסא, מרככת מאוד את היום הקשה הזה. השמש נעלמת מעבר לגבעה, שוקעת על מרחבי סיני והנגב, על המדבר הכל-כך יפה הזה, שיד אדם כמעט ולא שינתה את פניו. אנחנו בעיקר נזהרים שלא לטפטף קפה על הסלע. אם אתם מגיעים לבקר, תעשו טובה, שמרו על המקום. לא לשפוך קפה, לא להיכנס עם אופניים, לא להשחית את הסלעים, ואם אפשר – לא לבנות ערים מיותרות.

קישורים:

חאן בארותיים

http://www.beerotayim.co.il/index.htm

חאן נחל לבן

http://www.tip4trip.co.il/viewbetesek.php?category=camping&id=120

תושבי הנגב נגד הקמת העיר ניצנית

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/132/999.html

Posted by גילי in כללי

תגובה אחת »

פוסט זה פורסם ב- יום חמישי, 18 נובמבר, 2010 בשעה 13:35 בנושא: כללי. ניתן לראות תגובות של גולשים בעזרת רסס 2.0 תגובות. ניתן להגיב, או לעשות טרקבק מהאתר שלך.

תגובה אחת to “מעזה להר חריף, מסע על כביש 10”

  1. יניב says:

    תודה על טקסט נהדר שהחזיר אותי לתקופה מדהימה בחיי. כביש 10 הוא הכביש הכי יפה בארץ. אין דומה לו. הגדר המגלומנית שנבנתה ב-2013 כיערה את יופיו כחתך על פניה של נערה יפה ועדינה. לא בטוח שהאיום שהגיע מהאזור הצדיק שפיכת כספים במליארדים לטובת חברות בטחוניות מקורבות לצלחת. ייתכן והטיית כספים היתה משפרת את חייהם של אלפי אנשים או מצילה הרבה יותר חיים בכבישים ובבריאות. ואם היו מאפשרים לסודנים/אריתראים להשתלב ולעבוד כאן, מה כבר היה קורה?
    פתרון לאורך הגבול יכל להיות גדר, נמוכה, אסטתית, בלי סלילת כביש מגעיל. עם יותר צבא שזה תפקידו – לפטרל ולשמור עלינו, ולא לבזבז מליונים ולקבל משכורות ופנסיות עתק!

השארת תגובה

XHTML: ניתן להשתמש בתגיות הבאות: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>