דלג לתוכן.

לא בלוג
ניווט:
14 אפריל, 2011

דורסים בישראל. גרעין הרבייה. תמונת מצב

"יש. יש", קורא יגאל מילר בשמחה, מיד לאחר שהוא מקבל בטלפון הסלולרי את ההסבר מהצלם שעוקב אחר קן עיטמים לבני זנב בשמורת החולה. "יש. בקיעה ראשונה בטבע אחרי עשרות שנים". מילר, המנהל את פרוייקט רביית הדורסים מטעם רשות הטבע והגנים הוא מעיין שלוב של אומנת, ונהג מונית. בעצם, כמעט כמו כל אבא, הוא מכלה חלק ניכר מזמנו בלהסיע את הילדים מפה לשם. במקרה של מילר התחיל הבוקר באיסוף ביצת נשר בכלוב בספארי, הבאתה למדגרה בגן החיות התנכ"י בירושלים, משם הוא לוקח את שני הגוזלים שרק בקעו לבסיס האם של התוכנית: שמורת חי בר כרמל. לעת עתה הגוזלים מצייצים בתוך ציידנית ממנה אילתר אינקובטור. עין אחת על הכביש, עין אחת על מדחום ארגז הגוזלים, עין שלישית על המכשיר שקולט את האותות מהמשדרים שהוצמדו לחלק מהדורסים ששוחררו, ותוך כדי כך שלל שאלות לאיש שתחת קן העיטמים: מה בדיוק הם מביאים לאכול? האם הם מערבבים רוק במזון? איך הם מתנהגים? ושאר סימנים שיעידו שאכן בקע בארץ גוזל עיטמים ראשון לאחר יותר מחצי מאה. הקן גבוה על העץ ואי אפשר להביט פנימה ולראות האם התרחש הנס.

העיטם לבן הזנב (White tailed Eagle) נעלם כמעט לחלוטין מהטבע בישראל. שני הזוגות האחרונים של הדורס הגדול בישראל ובאירופה, קיננו כאן בשנת 1957. לאחר מכן פסק הקינון. אלה היו ככל הנראה הנציגים האחרונים של המין באזור כולו (לבנון, ישראל, סוריה ועיראק), ומאז ההכחדה נצפים בארץ רק עיטמים בודדים חורפים או חולפים. העיטמים הם רק אחד ממיני הדורסים (ואוכלי הפגרים) שהפרויקט גרעין הרבייה עמל בשימורם ובהשבתם לטבע, העיט הנצי, בז הצוקים, הנשר, הרחם, והעיט הזהוב גם הם חלק מהתכנית.

"מצבה של אוכלוסיית הדורסים בישראל ובמזרח התיכון די קטסטרופלי", אומר ד"ר יוסי לשם, מנהל המרכז הבינלאומי לחקר נדידת הציפורים בלטרון. לשם מסביר כי המפנה הרציני במצב הדורסים בישראל חל במלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה נשאר נשק חם בארץ, רבים מתושבי הארץ שהיו מצוידים בו החלו לירות ביונקים הגדולים. אוכלי הפגרים שמקור מזונם הצטמצם, נפגעו קשות, אך עדיין יכלו להתקיים על פגרי הגמלים והצאן של הרועים. "המכה השנייה הייתה לאחר קום המדינה, כשהקימו שטחי אש גדולים בנגב, וסילקו את הרועים הבדואים". שיפור משמעותי של התנאים הסניטריים, גם הוא הביא לפחות תמותה ולפחות מזון בשטח. הפיכת השטחים הפתוחים לשטחי חקלאות ולאיזורים מבונים הרס את בתי הגידול, והשימוש האינטנסיבי בחומרי ההדברה – בין היתר במבצעי חיסול הכלבת – הרעיל רבים מהם בהרעלות משנה. התפישה הרווחת היא שניתן לראות מה מצבה של מערכת אקולוגית על פי מצב טורפי העל שלה. הדורסים ואוכלי הפגרים הנמצאים בראש שרשרת המזון (מארג המזון ליתר דיוק), והיעלמותם מטרידה לא רק מסיבות רומנטיות. המספרים די מדהימים.

חלק מהמינים, דוגמת העיטם, הפרס ועזניית הנגב והפרס, נעלמו מהארץ לגמרי. ממינים אחרים נותרו פרטים בודדים. בכל ואדי שזרמו בו מים קינן זוג של עיט נצי, מספר לשם, והאוכלוסייה הידלדלה עד ל-7 זוגות בלבד. איש לא עשה סקר מפורט על פיו ניתן לדעת כמה נשרים חיו בארץ אבל תיאורו של הנרי בייקר טריסטרם מביקורו בנחל עמוד בשנות ה-60 של המאה ה-19, נותן מושג מה היו אז פני הדברים: "בצוקים פעורות מערות בגבהים שונים, הרחק מדריכת רגל אדם, ובהן מוצאים להם מקלט בטוח מאות נשרים אציליים, כמה פרסים, בזי צוקים ומיני עיט אחדים". ההערכה, אומר לשם, היא שהיה סדר גודל של אלף זוגות מקננים בארץ. השנה מקננים בישראל 41 זוגות נשרים, כמעט כולם בדרום.

בינתיים מצליח מילר לייצב את הטמפרטורה בציידנית-אינקובטור שלו. מכיוון שמדובר בציוד שמסתמך על כישרון האילתור של מילר – קצת כמו כל הפרויקט הזה, יש לומר לזכותו – לא מדובר בכיוון פשוט מדי של התרמוסטט. הצג הדיגיטלי מראה 35.2 מעלות, מילר רגוע באשר לגוזלים, ואפילו מרשה לעצמו לעצור לאכול משהו בדרך (מה שהוא לא תמיד זוכר לעשות). בטלפון – ליאת הנסון, העוזרת שלו. היא כבר בדרך החוצה אבל השאירה לו על השולחן אוכל מוכן בשבילם. השיחה מזכירה דינמיקה של אימא ואבא המשוחחים על איזו מנה יש בשביל מי. לגוזלי הנשר הכינה כבד וחלקים פנימיים, ולבזים יש מזון מרוסק.

כשאנחנו מגיעים, מילר שוקל ומודד את הנקלטים החדשים, ומזין את פרטיהם לרישומי המעקב. הוא מסדר להם קן קטן מנייר סופג, מדבר אליהם קצת, מכניס את שני הגוזלים לתא המחומם, ומציב מולם את מצלמה. "מעכשיו הם באינטרנט" הוא מפטיר, ומתיישב להאכיל אותם בפינצטה. "זה רק ביום הראשון שאני יכול להאכיל ככה, אחר כל אנחנו צריכים לעשות את זה ככה שהם לא ייראו אותנו, על מנת למנוע החתמה שלהם", הוא מסביר. האופן בו זה נעשה הוא באמצעות תאים שיש בהם זכוכית חד כיונית, ופתחי האכלה מהם מכניס המטפל את האוכל, בין היתר באמצטות מלקחיים המושחלים דרך ראש מפוחלץ של נשר, עוד אילתור שלו. "אני שומר על דיסטאנס" הוא מסביר, "צריך ללמד אותם להתרחק מבני אדם".

על צג המחשב שלו מופיעות משבצות משבצות של שידורים חיים, מהתאים השונים. באחד דוגרת נקבת רחם, באחר שני גוזלי בז צוקים, בשלישית כלובי הנשרים, ובאחרת תחנת ההאכלה של הנשרים הנמצאת על הרכס ממול. השידור המקוון (שממש זקוק לשיפור טכנולוגי) לא רק מאפשר לציבור הצצה ללב לבו של הפרוייקט, אלא גם מאפשר למילר עצמו לעקוב מהבית אחר הנעשה. כלי נוסף הוא היכולת לשדר בשידור חי פעילויות ספציפיות – דוגמת בקיעת גוזלים או האכלה לקבוצות באולם המבקרים במקום.

הראשון שהקים גרעין רבייה על מנת לסייע לדורסים בסכנת הכחדה היה ד"ר טום קייד (Tom Cade) מאוניברסיטת קורנל בארצות הברית. שימוש נרחב בדי.די.טי. הגורם בין היתר לפגיעה בייצור הסידן ממנו עשויות קליפות הביצים, הגרם ליצור ביצים שבירות ולפגיעה אנושה באוכלוסיית הבזים הנודדים. ב-1973 הקים קייד עשרות כלובי רבייה, לול של ממש, במטרה לנצל את תכונות הטלת "ביצי מילואים" הנפוצה אצל עופות רבים לצורך הגדלה מלאכותית של האוכלוסייה. לאחר שבזה הייתה מטילה את 4 הביצים שלה, הן נלקחו להדגרה מלאכותית, והבזה הייתה מטילה שוב ושוב. 3 הטלות של 4 ביצים הניבו 12 גוזלים בשנה מכל בזה. התברר שיצר ההאכלה של הבזים מספיק חזק על מנת לאכיל 12 צאצאים. והצלחתו של קייד בהשבת הבז הנודד לטבע הוציאה אותו מרשימת המינים בסכנת הכחדה.

האב האידיאולוגי של גרעין הרבייה ושל רעיון השבת הדורסים לטבע בישראל, הוא הזואולוג המיתולוגי פרופ' היינריך מנדלסון. מנדלסון, מהאבות המייסדים של תחום שמירת הטבע בארץ, הביא לגן הזואולוגי בתל אביב כבר באמצע שנות ה-70 זוג עיטמים מגני חיות באירופה, במטרה שיהיו גרעין רבייה שגוזליו יושבו לטבע. ד"ר אוהד הצופה, אקולוג העופות של רשות הטבע והגנים, מספר שמנדלסון האמין שניתן יהיה להשיב לטבע צאצאים של זוג העיטמים הזה, נסיון שלא צלח. בשנת 86 הגיעו עוד עיטמים מגן החיות של קנזס.

המאמצים להקמת גרעיני רבייה ולחיזוק אוכלוסיות הדורסים הנכחדים ידעו לא מעט גילגולים. הצופה, אחד האנשים שדוחפים את הנושא שנים ארוכות, מעדיף שלא להיכנס להיסטוריה שלו, אבל נוטה להסכים עם הקביעה שבעצם מדובר באותה קבוצת אנשים שמקדמת את העניין מטעם ארגונים שונים: החברה להגנת הטבע, רמת הנדיב, ובשנים האחרונות רשות הטבע והגנים. גם מילר הגיע לתחום כשהיה המטפל הראשי בגן הזואולוגי באבו כביר, עבר לרמת הנדיב, ולבסוף גויס לרט"ג.

תוכנית ההשבה הסדורה – אותה כתב הצופה עוד לפני שהיה איש רט"ג- החלה בשנת 1992 אבל קירטעה. "מה שהרים את זה הוא המימון של פורשים כנף", מציין הצופה. המדובר הוא בפרויקט אימוץ הנשרים והדורסים של חברת החשמל בשיתוף רשות הטבע והגנים, והחברה להגנת הטבע, שהחל לפעול ב-1996. אמצע שנות ב-2000 הופסקה התוכנית לשנים אחדות, אך לשמחת כולם, לפני כשנה וחצי נחתם הסכם לחידושה, בתקציב של מיליון שקלים בשנה. ראוי להזכיר כי בשנים בהן לא פעל הפרויקט האימוץ הוטחו בחברת החשמל האשמות על פיהן היא מתנערת מאחריותה לשמירת הטבע בישראל, כשבעקבות הפסקת פעולות מיגון עמודי חשמל התחשמלו למוות 400 דורסים, בהם מינים בסכנת הכחדה. הצופה מציין עוד שני מקורות מימון עיקריים נוספים שבזכותם קיים גרעין הרבייה: תקציב משמעותי של פרוייקט השבת הדורסים ברמת הנדיב, ומימון של הרט"ג.

בשלב זה עוד אין לגוזלים שמות אישיים או יצירתיים. G1, G2, G3 יהיו השמות של גוזלים בשבקעו מביצים שמקורם בגמלא, S1, S2, S3 יהיו אלה שהגיע מהספארי, ואילו גוזלים שמקורם במושבת הנשרים של החי-בר, ייקרא HB ברישומים. "ייצור" גוזלים של נשרים הוא פשוט יחסית ולכן ניתן לשתף פעולה עם גני החיות בספארי, בחיפה, ובירושלים, ולהשתמש גם בביצים שהוטלו על ידי הנשרים בחי בר יטבתה וברמת הנדיב. בנוסף לנשרים החיים בשבייה, לוקחים אנשי הרשות גם ביצים מקיני הנשרים בטבע להדגרה מלאכותית, משתי סיבות: הסיבה האחת היא שגם הנשרים מטילים "ביצת מילואים", ברגע שנלקחת מהם הביצה, הסיבה השנייה היא שסיכויי הבקיעה של ביצה במדגרה גבוהים הרבה יותר, ןלכם לעתים גם לוקחים מהקן את הביצה השנייה, מניחים תחתיה ביצת דמה, ולאחר הבקיעה מחליפם את ביצת הגבס בגוזל שלמרבה הפלא ההורים מקבלים גם אם לא סייעו לו לבקוע מהביצה, ואפילו לא ראוהו עושה זאת (כתבה מורחבת על הנשרים, בגיליון 206 של מסע אחר). הביצים של המינים האחרים, מודגרות בחי בר במעקב צמוד של צוות פרויקט גרעין הרבייה.

אחת ההצלחות הגדולות יותר של הפרויקט היא עם העיט הנצי, שגרעין הרבייה שלו הוא היחיד בעולם שגם מצליח להרבות את המין על בסיס שנתי קבוע, והראשון שהצליח לעשות זאת. העיט הנצי, הוא אחד הדורסים המרשימים, שנוסף לכל הצרות גם סובל מתופעה של שוד קנים על למנת למכרו. מילר מגדיר אותו כמכונת הריגה, עיט בעל מבנה של נץ, התאמה לתעופה בסבך ובצוקים, כושר הרמה אדיר, רגלים ארוכות וחזקות שיכולות להרים אפילו ארנבת, ושיטות ציד מעניינות בזוג. "אתה מרגיש שיש לי כבוד אליו", מוסיף מילר כשהוא מדבר על המבט שיש להם בעיניים. העיט הנצי שימש לציד ספורט, ועד היום צדים באמצעותו (אפילו זאבים) במונגוליה וקזחסטן.

הבעיה העיקרית הייתה עם הזכרים שלא היו פוריים. הניסיון שהצליח בחי בר היה להרחיק את העופות מבני האדם. "הם צריכים את השקט שלהם", מסביר מילר, "אז פיתחנו כל מיני שיטות שהם חשובים שלא רואים אותם". הקנים בנויים כך שאים עם העופות קשר עין, הכניסה אליהם היא מאחור, ולא נוגעים בקנים. " היום הזכרים מרגישים ביטחון. הם מרגישים שהם שולטים ולא אני". בזכות הביטחון שמרגישים הזכרים, חזרו הביצים להיות פוריות (59% פוריות, ליתר דיוק), ועד כה שוחררו לטבע ב-8 השנים האחרונות 20 פרטים. בהתחשב בעובדה שכל אוכלוסיית הבר שלהם בישראל היתה 7 זוגות, זהו מספר משמעותי.

המספרים האפסיים של אוכלוסיות חלק מהמינים מעוררים שאלות באשר למגוון הגנטי שלהן. הצופה מרגיע בעניין: "אנחנו מאוד שמרנים כי למדו אותנו שנישואים בתוך המשפחה זה בעייה, אבל זה לא תמיד כך. יש למשל מאות יחמורים בארץ שכולם צאצאים של אבא אחד ו-4 אמהות. יש בעלי חיים שרביית קרובים שתיצור אצלם ניוון ואפילו מוות ויש מינים שזה לא משפיע עליהם, בעופות דורסים ידוע בטבע שיש נישואין בתוך המשפחה". למרות זאת, מדי פעם מרעננים את גרעין הרבייה, ואם מגיע למשל עיט פצוע או משהו, מיד מוסיפים אותו לגרעין הרבייה. "הפרטים שאנחנו משחררים לטבע, גם פוגשים פרטים מבחוץ".

גם הרחם ידוע כמין קשה להרבייה בשבייה, וברשות גאים בכך שהצליחו לשחרר 15 גוזלים לטבע בשנים האחרונות. כ-40 זוגות רחמים מגיעים מאפריקה ומקייצים בארץ, מה שמנסים לעשות הוא להחזיר אותם להיות יציבים בכרמל, כמו שהיו פעם. אחת הסיבות לכך היא שעשרות רחמים מתחשמלים מדי שנה בטנזניה ("כך שאני צריך לגדל הרבה רחמים"). מאז 2007 יש נוכחות קבועה של רחמים משוחררים באזור נחל גלים בכרמל, לראשונה מאז שנות ה-50, וכעת יש כבר 5 זוגות. מילר מסביר שמבחינתו זו הצלחה גדולה של רבייה בשבי. כל טעות קטנה עולה ביוקר: הרחם הוא עוף מאוד בעייתי – אינטליגנטי וסקרן כמו עורב, ומאוד זהיר. "לפני כמה ימים הלכתי לתקן מצלמה, וכבר אני רואה שהם התחילו להילחץ".

אחד הדברים הנחמדים היא העובדה שהוא עדיין מתרגש מהעופות המעופפים מעל לראשו בחי בר. הוא מכיר אותם, מאכיל אותם בתחנת ההאכלה, ועדיין, כשהם דואים מעל לראשינו, הוא לא מתייחס אליהם כאל מובנים מאליהם. "יש מעל הראש שלי 12 נשרים, שאני מכיר. אני יודע מי הוא כל נשר, ומי האבא והאימא שלו. הוא בקע אצלי ביד. אתה כמו מיילדת, אח"כ אימא ואבא, אחר כך מלווה אותו בשחרור". כשבקע הנשר הראשון בטבע בכרמל ב-2006, מילר היה שם וראה את זה בטלסקופ. "גימגמתי בטלפון, וכמטע נפלתי מהמצוק מרוב התרגשות. 50 ומשהו שנים לא היו קינונים בכרמל, והנה בקיעה ראשונה, ואני יודע שזה הנכד של אנסטסיה וניקולאי, זה מרגש". למרות שבדרך כלל לא כל כך מעניינים אותו השמות שניתנים להם, הפעם הוא נתן לציפור את שמה: מנדלסון.

ההצלחה האמיתית בעיניו של מילר היא להגיע לזוגות שמצליחים להעמיד צאצאים בטבע. "עכשיו אם גולדי תקנן פה, זו תהיה הצלחה". גולדי היא נקבת רחם שצירכה כבר להגיע לפרקה השנה או בשנה הבאה. "בשריפה חשבתי שהיא מתה", הוא מספר, כל פעם היא חיפשה מקום לנחות, והייתה מותשת. כשכבר הצליחה לברוח מהאש, הגיע מטוס ריסוס או מסוק. בסוף היא ערה גם את זה, אבל מילר ממשיך לדאוג. "תמיד יש הפרעות, הרעלות, ירי. המתח פה רב. אלו הכל השקעות לטווח ארוך".

מילר לא באמת חושב שבמצב הנוכחי אפשר יהיה לבסס אוכלוסיות שלמות של הדורסים בארץ. "הפרטים הם מעטים. זה לא מה שיציל את הטבע. אבל דרכם אנחנו לומדים את השיטות". לשם מצדו, כמי שרואה את הדברים קצת מבחוץ, הרבה פחות אופטימי. "הסיכוי הוא על הפנים", הוא אומר בצער, וגם מסביר.

"אתה יכול לעשות עבודה לא נורמלית, אבל העופות חוצים גבולות, ואם לא מוודאים שהם מוגנים גם מעבר לגבול, זה לא יעזור". הצורך הוא לא רק בשיתוף פעולה בינלאומי. גם התיאום בין הגורמים השונים בארץ לוקה בחסר. "היה צריך לעשות את זה ברמה כוללת והמפתח הוא שיתוף פעולה פנימי". למשל היו ויכוחים האם לקחת את כל הגוזלים מהטבע, לגרעין הרבייה. "נשארו בגמלא 12 זוגות. לקחו את הגוזלים, כי הסיכוי שלהם היה יותר טוב, אבל מבחינת הנשרים, הם נכשלו, והלכו לחפש מקום קינון חדש". לדבריו חלק מהדברים לא קורים בגלל מאבקים בין ארגוניים על קרדיטים ואגו. לדעתו צריך היה לעשות קמפיין גדול של אכיפה והסברה, יחד עם אנשי ציבור. "אם היינו הולכים כולם יחד, היינו מצליחים בגדול".

"השורה התחתונה היא הפסקה של חומרי ההדברה", אומר לשם. ומספר על קן של עיט נצי בוואדי עמוד שעמד ריק שנים ארוכות. "הם חוזרים לקנן באותם מקומות, ואחרי 25 שנה חזר זוג עיטים נציים לאותו קן". בשנה הראשונה מצאו את הנקבה מורעלת בקן, ואחר כך גם את הזכר מוטל למרגלותיו. "מתברר שהם אכלו חוגלה מורעלת בחומרי הדברה בשטחי החקלאות של קיבוץ חוקוק".

בימיו של רפול כשר לאיכות הסביבה, הוא מספר, ביקרה בארץ שרת איכות הסביבה הספרדית, שהייתה מוכנה לשלוח 500 נשרים בבת אחת, "אבל התנאי היה שיהיה איפה לשכן אותם". זה עוד לא קורה. לשם מזכיר מקרה בו חקלאי משעל, שפיזר רעל נגד זאבים שפגעו בבקר, הרג 35 נשרים ביום אחד. "היה צריך להקים על זה צוות חקירה מיוחד ,אבל עד היום הוא לא נתן את הדין". לדעתו, לו חקלאי שכזה היה חוטף קנס של מיליון שקל, או כמה שנות מאסר, זה היה נפסק. "כל עוד החקלאים ממשיכים, ולא חוטפים על זה, אין צ'אנס".

נדמה שגם אם אין לפרויקט צ'אנס, צודק הצופה שאומר שיש לו טעם. "זה קרב מאסף", הוא מודה, "המלחמה אבודה. האדם הורס את כדור הארץ, ואנחנו מנסים להרוויח קצת זמן, אולי האדם יתעשת". הצופה מסביר שבעצם, לא ניתן במצב הנוכחי להשיב את הדורסים לטבע. ישנם 4 תנאי סף להשבת מינים לטבע שהגדיר ארגון שמירת הטבע העולמי (IUCN), הוא מסביר, התנאי השני הוא שגורמי ההכחדה ייעלמו. גורמי ההכחדה עדיין כאן: בעיות של הרעלות, התחשמלויות, ירי ולכידה לבזיירות במדינות השכנות, וכן הפרעות מטיילים וגולשי מצוקים, עדיין לא נפתרו.

מעבר לטעם הישיר, של התרומה להתאוששות הדורסים בטבע ושימור המינים, מסביר הצופה שיש לגרעין הרבייה ערכים מוספים הרבה יותר גדולים. דוגמה לכך היא המהירות שבה הסכימה חברת החשמל למגן קווי מתח גבוה שחישמלו עיטמים בגלל שאלו היו עיטמים שהם בעצמם סייעו להשיב לטבע. "המערכת הטבעית מרוויחה מהמעקב אחריהם העופות המושבים, והעניין הציבורי שזה תופס". בנוסף הוא מזכיר כי את החשיבות המחקרית "לא שיחררנו אותם לטבע כנייר לקמוס, אבל אנחנו לומדים מהם".

כדי להשתמש במונחים קצת יותר מוכרים אפשר להמשיל את הדבר לחולה אנוש השוכב בחדר טיפול נמרץ. טיפוח גרעיני הרבייה, חיוני כמו פעולת הנשמה מלאכותית, עד שתימצא תרופה למחלתו. נכון להיום, גם אם יתחיל החולה שלנו לנשום בעצמו ויחזור להכרה, זה לא יעזור, כי אין לו מה לאכול. מזונו של החולה הוא הנמשל למערכת אקולגית בריאה. בתור מי שנמצאים בחדר הסמוך – שהרי גם אנחנו נמצאים בראש שרשרת המזון – אנחנו צריכים להיות מוטרדים מהמצב. מאוד מוטרדים. כי בסופו של דבר חיי העיטמים הנשרים והעייטים, מתבססים על אותה מערכת אקולוגית שעליה מתבססים חיינו שלנו. אולי אפשר לשאוב קצת תקווה מכך שלמרות הכל לראשונה מזה יותר מ-50 שנה, באביב הזה, הפורח, בקע גוזל עיטמים בעמק החולה.

++++ המדרגה ++++

את האחריות על הדרגת ביצי הנשרים לקח על עצמו גן החיות התנכי בירושלים. כל הביצים המוטלות על ידי נשרים בגני החיות, או נלקחות מהטבע מגיעות למדגרה בירושלים." זו מחוייבות של גן חיות", אומר שמוליק ידוב מצוות הגן, תך שהוא מסייע לגוזל לבקוע מביצתו, "גן חיות לא יכול להיסגר רק על החיות שלו. יש לנו אחריות גם על מה שקורה בטבע. היום הפילוסופיה של גני החיות אחרת, ואנחנו חלק ממאמץ גדול לשימור מיני בעלי החיים".

"אחד הדברים שמייחדים את הפרויקט בארץ הוא ששותפים בו כל כך הרבה גופים", מציין ידוב. גני החיות בעולם הם בעלי תפקיד משמעותי בשמירת גרעיני רבייה של מינים ממינים שונים, אך הנוהג הוא שכל פרויקט שכזה תמיד מרוכז במקום אחד מבלי שנותנים בו דריסת רגל לאף גורם 'זר'.

"כל אחד תורם את הידע והיכולות שלו", הספארי מעמיד לרשות הפרויקט את בית החולים לחיות בר, וגן החיות ההתנכ"י את הצוות והיכולות שלו. מטפלים בגן חיות מטפלים כל הזמן בהדגרות של עופות, הוא מסביר, יש בגן 5 אנשים שיודעים איך עושים את זה, "אני מאמין שהזמינות הציוד והידע שלנו, מאפשרים לעשות משהו שיגאל לא יכול היה לעשות לבד".

++++++++

קישורים:

חי בר כרמל, שידור חי

http://live.haifa.ac.il/haibar/index.html

פרויקט "פורשים כנף – אימוץ הנשרים והדורסים"

http://www.israel-electric.co.il/bin/ibp.jsp?ibpDispWhat=zone&ibpDisplay=view&ibpPage=IP&ibpDispWho=WingSpan&ibpZone=WingSpan&

מיזם לאומי למזעור נזקי רעלים וחומרי הדברה

http://www.birds.org.il/sip_storage/files/4/1754.pdf

Posted by גילי in כללי

אין תגובות »

פוסט זה פורסם ב- יום חמישי, 14 אפריל, 2011 בשעה 16:51 בנושא: כללי. ניתן לראות תגובות של גולשים בעזרת רסס 2.0 תגובות. ניתן להגיב, או לעשות טרקבק מהאתר שלך.

השארת תגובה

XHTML: ניתן להשתמש בתגיות הבאות: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>