דלג לתוכן.

לא בלוג
ניווט:
28 מרץ, 2007

אחרי הנטיעות ביער ביריה

זו-נווווווווווווות. עמדתי ככה, בקצה החלקה ופשוט צעקתי לשמיים. יער ביריה רגיל לזה באמצע הלילה, אבל ניתן להניח שגם בצהרי היום זה לא הזיז לו במיוחד. עתה, משפרקתי חלק מהכעס, אולי אוכל להתייחס באופן ענייני להרס ביער ביריה. הכוונה לא הייתה רק למי שהטילו טילים על היער – את ההרס של ההם כבר ראיתי לפני כמה חודשים. הכוונה הייתה בעיקר אל הקרן הקיימת לישראל, שמתעקשת "להציל" את היער (בתרומתכם הנדיבה?), ותחת הכותרת 'שיקום יערות הצפון' ממשיכה להרוס כל חלקה טובה.

שעה קלה קודם לכן הבהיר לי הטרמפיסט שאספתי כי אני מקווה להתבדות. תוך כדי דיבור הבנתי שאשמח לגלות שטעיתי, למרות שאני נוסע על מנת לצלם שתי תמונות – אחת של שטחי הנטיעות השוממים, והשנייה של איזורים ירוקים ופורחים שהטרקטורים ששולחו בשטח לא הגיעו אליהם. מאחר שכך (ואולי גם כי עוד הייתה לי נסיעה למדבר באותו יום), חשבתי לעצמי, אל תתחיל להתרוצץ ביער ולחפש אותם בפינות החבויות, סע לנקודת השריפה שאתה מכיר, ותראה מה יש שם. בגלל שאת מוקד השריפה הזה פגשתי בסיור עיתונאים שערכו אנשי הקרן הקיימת בסוף הקיץ, סגרתי עם עצמי שזו חלקה ייצוגית, ואסתפק במה שאמצא שם.

בעלייה ליער ביריה מכיוון מחניים אותן משאיות זבל, אותה מזבלה, וגם חסידות ראשונות שהגיעו זה עתה מאפריקה. אל רוב רובו המכריע, לא הגיעה האש ואחרי המזבלה, היער ירוק ירוק ירוק. קרני שמש בודדות מאירות דרך אורנים שגדלים על מרבד קטיפה בירוק בהיר של תחילת אביב. פריחה באוויר. ריח של אביב. אני לא רואה את השיחים הצהובים אבל הקידה נותנת בראש, וצובעת את כל היער בריח נעים שמכה גם במי שלא מחפש ריחות. אביב בארץ. הרבה יער בדרך למקום השרוף, פרחים בודדים פה ושם, קידה, וערימות של גזרי עץ למדורה של הערב. אני מנסה להתאמץ ולהיזכר לאן לקח אותנו האוטובוס ההוא, ומנסה את מזלי בכביש המוביל לקבר יהונתן בן עוזיאל.

זהו אחד המקומות הכי מתויירים ביער ביריה. סגולה לשידוך, אם אני לא טועה. ממש כשהכביש המוביל לציון הקבר שובר בעקומה חדה שמאלה, אני מזהה את המקום. שביל עפר מוביל אל חלקת היער השרופה שהראו לנו עם תום המלחמה. המראה הראשון על השביל ממש לא מבשר טובות – משטח כורכר חדש. אחריו ערימות ערימות של רסק עץ, שנראה שיכול לשמש כחומר גלם או משהו, אבל בינתיים קצת מרקיב, והנה גדר בקר עם דגלים של נטיעות, ומעבר לגדר – שממה.

השטח מחורע, האדמה החומה התערבבה בלבן של הסלע ורק עמודים עמודים, שרוולים של שתילי עצים, עומדים בו שורות שורות. אני עדיין ברגשות מעורבים, בכל זאת מצאתי סיפור. האסוציאציה שלי היא של בית קברות מהסרטים, אבל שורות העמודים לא ישרות מספיק בשביל שזה יצא כמו שאני רוצה בתמונה. חריש עמוק עשו פה, והשורשים ששלפו הכלים הכבדים מהאדמה מבורדקים על פני השטח, כמו על מנת לכערו עוד יותר. פה ושם שרד איזה פרח, בעיקר איריסים מצויים, צהרונים.

ממש בסמוך, קטע של נטיעות שלא פגעו בו ממש. עקבות הכלים הכבדים שסחבו את העצים השרופים אמנם ניכרות בחלקה, אך פני השטח ירוקים ומנוקדים באדום ובסגול בלבן ובצהוב ובכחול ובוורוד. רק כתמים של בורות נטיעה גדולים יתר על המידה (לא טוריה ככל הנראה) פוצעים פה ושם את פני הקרקע. לפתע עולה בדעתי שיכול להיות שמישהו החליט לעשות פה ניסויים – חלקה אחת ככה, חלקה אחת ככה. אני כורע ברך לצלם, ומונה לא פחות מ-17 פרחים שונים בנקודה בה עצרתי, בהם סחלב אחד. איזה עושר, אולי זו האש, ואולי זו גדר הבקר, אבל דבר אחד בטוח: אי אפשר להשוות את זה למה שפורח ביתר היער, בחלקות שלא נשרפו.

ככל שאני מסתובב יותר, עולה החימה. איזה פספוס, במקום לשבת, לצחוק לנסראללה בפרצוף ולצלם את הפריחה שהביא לנו, רצים לגמור בשבילו את העבודה. וזה לא שלא ידעו מה הולך לקרות פה. עוד בקיץ החל בדיון בעניין, מומחים לאקולוגיה טענו שהכי טוב להשאיר את היער כמות שהוא, הסבירו מדוע, הציגו מחקרים שנעשו בעקבות השריפה בכרמל, כאן, בווינט, כתב צור שיזף טור על העניין, וגם אני התעניינתי. הרבה דיברתי עם אנשי קקל בעניין בתקופה שלאחר המלחמה. שאלתי, כתבתי, ביקשתי תגובות, וגם שמעתי שמה פתאום, ואין שום כוונה, ושיינטעו רק איפה שצריך, ושהציבור לוחץ לנטוע, ואפילו שכך, אף עץ לא יינטע במקום שלא צריך. אחר כך באו מסעות הפרסום לנטיעות, ובתוך תוכי כבר ידעתי, שהכל כלאם פאדי, דיבורי סרק. בשטח החצי הרוס, כבר גמרו הכלניות לפרוח, וטבעות הזרעים השעירות שלהן כבר מעטרות את החוד שנותר מהפרח, הבום הגדול של הפריחה כבר מאחורינו, ועדיין, המוני פרחים, פורחים בכמות ובמגוון יוצאי דופן ממש. גם העצים מתחדשים.

הפתעה. אין אורנים. למרות מה שחשבו כולם, ובכלל זה אנשי קק"ל, לא נבטו כאן אורנים. ציפיתי למצוא כאן כמה וכמה עמודונים קטנים כאלה חמודים עם מחטים עדינות – אבל אפילו נבט אורן אחד לרפואה לא ראיתי. לעומת זאת, במקומות שניצלו מהחריש העמוק, האלה מלבלבת יופי מבסיס הגזע השרוף. אני לא ממש מכיר סוגים של עצים, אבל נדמה לי שהנטיעות גם הן של עצי אלה. אולי אותה אלה, אולי לא אותה אלה, מה זה משנה בכלל. מה שניכר כאן לעין הוא דבר אחד: היער רצה להתחדש, וקק"ל במקום לאפשר לו את זה, עלתה עם כלים כבדים על השטח, והותירה אותנו לזעוק לשמיים. בשולי החלקה ההרוסה שוב המוני פרחים, וסוג נוסף של סחלב, ומרבד של איריסים כחולים, וככה בלי לתכנן נפלטת לי הצעקה במלוא הגרון.

הכתובת הייתה על הקיר. הם אולי נורא רוצים להיות ארגון ירוק, שם בקרן הקיימת, אבל מתברר שהם לא יכולים. מנסים ונכשלים פעם אחר פעם. זה פשוט בסתירה לאיזה קוד גנטי פנימי בלתי מפוענח שנקרא 'תרבות ארגונית'. אוי לתמימות, כמה רציתי להאמין להם, לדוברת; למנהל המחוז, ד"ר עמרי בונה; למנהל המחלקה לפיתוח הקרקע, גרשון אבני; וגם למנהל המחלקה לניהול יער ומערכות מידע גיאוגרפי, ישראל טאובר, שהבטיח פה ממש לגולשי ווינט כי "התוכנית היא לשמור על משאבי היער לטובת הדורות הבאים ולטפחם תוך התבססות על תהליכי חידוש טבעי", וכתב בפירוש שהכוונה היא "להמתין שנה לפחות ולרוב שנתיים, לאחר שריפה על מנת לאפשר חידוש טבעי של היער". אם לשפוט על פי מה שקרה בחלקה הייצוגית האחת בה ביקרתי – ירקו לנו בפרצוף. כי מה הם כמה ירקרקים חובבי טבע, ודוקטורים לאקולוגיה לעומת הירקרקים שמגיעים מאמריקה.

הכתובת היתה על הקיר. מי שראה את תמונתם של שר הפנים, נשיא קק"ל-ארה"ב, יו"ר הדירקטוריון של הקק"ל, וראש עיריית קריית שמונה, נוטעים עץ ביער למול המצלמות, עוד באוגוסט (באוגוסט!) היה צריך להבין. זה לא רק שלא המעשה חשוב בעולמם של פוליטיקאים אלו, אלא סיפור המעשה, ובעיקר תמונתו. וזה לא רק שהם לא מבינים מהחיים שלהם. למי שנוטע עץ באמצע הקיץ, העיקר הפוזה ושימות העץ, לא אכפת. ומי שלא אכפת לו מהעץ, גם לא אכפת לו מהארץ. ולמרות שאיש לא שמני לדבר בשם העשבים, התחושה שלי היא שבקצב הזה הארץ תקיא אתכם, תקיא. וכל שנותר הוא להתעצב. להתעצב, ובעיקר לתמוה בעבור מה חירפו בקיץ האחרון אנשי השטח של קק"ל את נפשם במלחמה באש תחת אש?


קישורים

קק"ל יוצאים להגנת האורנים
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3301050,00.html

המלחמה שאחרי המלחמה
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3297287,00.html

נטיעת העץ הראשון ביערות השרופים
http://www.kkl.org.il/kkl/hebrew/nosim_ikaryim/yeharot/fighting%20fires%20in%20the%20north/klali/forests%20in%20fire.x#tdTitle5

תנו לגשם לנצח, כתבה שלי במסע אחר
http://www.masa.co.il/article.php?cid=2513



שטח מחורע ועמודי נטיעות. יער ביריה

קצה חלקת הנטיעות
זה מחזירים את הירוק לעיניים? קצה חלקת הנטיעות

אלה מתחדשת מצוואר השורש
התחדשות מצוואר השורש. אלה ביער ביריה

בור נטיעה
3 מטר של הרס, ועץ אין. "בור נטיעה"

סחלב ואורן
אורן חצי שרוף, וסחלב

התחדשות מצוואר השורש
עוד התחדשות מצוואר השורש. אלה וכלנית

סחלב
לצחוק לנסראללה בפרצוף. סחלבים ואחרים פורחים בשטח השרוף

רסק עץ
בטח שימושי למשהו אם הוא לא רקוב. רסק עץ

נטיעות בביריה
כמו בית קברות. נטיעות בביריה

סחלב
שריד בשטח החרוש. סחלב

פריחה ועצים שרופים
נוטעים על הירוק. פריחה תחת העצים השרופים בקצה החלקה

תיאור
נוטעים על הסגול. איריסים בקצה אחר של חלקת הנטיעות

Posted by גילי in כללי

2 תגובות »

פוסט זה פורסם ב- יום רביעי, 28 מרץ, 2007 בשעה 16:34 בנושא: כללי. ניתן לראות תגובות של גולשים בעזרת רסס 2.0 תגובות. ניתן להגיב, או לעשות טרקבק מהאתר שלך.

2 תגובות to “אחרי הנטיעות ביער ביריה”

  1. יונתן says:

    למה לא צולמה חלקת הארזים ביער ביריה?
    באתר קק"ל נאמר שיש ארזים בהר החרמון כדאי לצלם אותם!
    בכלל כדאי לצלם ארזים בישראל.ישנה סברה שישנם שרידי עצי ארז טבעיים בצפון ישראל!

  2. גילי סופר – לא עָרוּךְ » Blog Archive » אחרי השריפה בכרמל: אקולוגיה של אש, קק"ל, וממשל says:

    [...] הטובה ביותר לניסיון וידע מעשי זה הוא העובדה שקק"ל החזירה כבר את הירוק לשטחי הצפון שנשרפו במלחמה [...]

השארת תגובה

XHTML: ניתן להשתמש בתגיות הבאות: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>