אחרי שסיים ללמד אותנו לגדל עגבניות, הגנן מתן פאיאנס, ממליץ על עוד כמה וכמה ירקות שאפשר לגדל בקלות בגינה במשך הקיץ. הקיץ הוא עונתה של משפחת הדלועיים. משום מה הגידול הביתי הנפוץ שלהם הוא הקישוא, אך בין שאר הדלועים גם המלפפון, הדלעת, האבטיח, המלון, הדלורית ("שהיא נהדרת לגידול") וגם הזוקיני – קישוא כהה. אם אתם חייבים, תוכלו למצוא גם זרעים של קישוא עגול בשוק. את הדלועים אפשר להתחיל ולזרוע לקראת סוף החורף, אפילו בסוף פברואר (בשמש). זריעה מאוחרת, תגרום לכך שיהיה לצמחים הצעירים יותר קשה להיכנס לתוך הקיץ.

הדלועים הם מטפסים בעלי עלים גדולים מאוד, חלקם גם פורחים יפה. למרות שיש להם קנוקנות הם משתרעים, וכדאי להרים בהדליה קישואים ומלפפונים. צריך לעזור להם לטפס ולהזיז אותם מדי פעם שייטפסו במום הרצוי. הבעייה איתם היא שהם יותר רגישים למחלות עלים, ולכן חשוב להקפיד עוד יותר על אחד הדברים החשובים בגידולי הקיץ: אסור להשקות בהמטרה, אלא רק בטפטוף או בהשקייה בגומה. "הלחות גורמת בית חם לכל מיני מזיקים, וזה כמובן גם יותר חסכוני במים".

בכלל, עודף השקייה יכול לגרות להרבה בעיות. "אם הצמח לא נראה טוב, זה יכול להיות בגלל שהוא רטוב מדי, ולא יבש מדי", מזהיר פאיאנס מפי האינסטינקט של לתת לצמח מים אם הוא לא נראה מספיק טוב. כאשר חסרים לו מים, אגב, הוא קמל. ככל שהאדמה יותר כבדה, ככה צריך להיזהר יותר עם המים. לדלעת יש לתת מעט מאוד מים בגלל כובד הפרי, ואבטיח ומלון הם גידולי בעל, שאחרי חודש-חודש וחצי מפסיקים להשקות בכלל: עודף מים יפריע להם התפתח.

מה שרבים לא יודעים הוא שפירות רבים של הדלועים אוכלים כשהם קטנים, בעצם בוסר. כשהמלפפון יבשיל הוא יהיה בגודל של כדור פוטבול וצבעו יהיה צהוב. הקישוא יהיה צהוב-כתום, יהיה גדול עוד יותר, קליפתו תהיה קשה, וכך גם גרעיניו. בקיצור – לא לחכות שהפרי יבשיל, לקטוף אותו כשהוא נראה טוב למאכל.

גידול קיץ נוסף הוא התירס. "גידול נהדר. אם אתה קונה זרעים טובים, יצא לך הרבה תירס וטוב". התירס הוא צמח גבוה וצר, שיכול להגיע עד לגובה של שני מטרים. עדיף לשתול אותו יותר לכיוון אפריל, ולוקחים לו שלושה חודשים לתת פרי. טיפ חשוב שמספק פאיאנס הוא לשתול אותם בקבוצה עם נפח, לא בשורה. "הוא מאביק את עצמו על ידי הרוח ולא על ידי חרקים, ואם רוצים הרבה קלחים צריך לשים אותם ליד החברים שלהם". פאיאנס ממליץ לשתול קבוצה בת 20 צמחים בערך, גוש של מטר רבוע. מכיוון שהוא גבוה, את התירס עדיף לשים בחלקה הדרומי של גינת הירק, שלא יצל על הצמחים האחרים. שיטה דרום אמריקאית עליה הוא ממליץ, היא לתת לצמח התירס להתייבש, ולהשתמש בו על מנת לתת לשעועית לטפס עליו, "כבר שהתירס מגיע למטר גובה אפשר לשתול שעועית". השניים גם מעודדים זה את צמחיתו של זה בגלל השפעותיהם השונות על הקרקע.

גידול קיץ נהדר נוסף הן הבטטות. הבטטה היא מטפס נעים למראה, הפורח בסגול בהיר, ושטעם השורש שלו חביב על הבריות. יכולת ההשרשה שלהן מופלאה. על מנת שייצאו בטטות טובות, לא שמים שורש (יעני בטטה) באדמה, אלא ייחורים, ענפים שאותם שותלים באדמה שחשוב לשמור רטובה מאוד, שיהיה לגבעול לאן להשריש. אם אין לכם גבעולי בטטה בנמצא, אפשר להשריש בטטה שלמה בצנצנת או בכוס, לתת לה להוציא עלים, ולגזום מהצמח ייחורים.

הבטטות, הן שורש מעובה, הגדלות לאורך שורש אחד שעובר במקביל לאדמה. את השורש שיכול לגדול לכיוון אחר לגמרי מהצמח (בכיוון המים), מתאר פאיאנס שהוא "נראה קצת כמו גרלנדה". כשלושה ארבעה חודשים אחר ששמתם אותם באדמה, צריך להציץ ולראות אם יש בטטות. אם אין הרבה, סימן שזה לא הצליח, ואז אין מה לחכות עוד, אם זה כן הצליח, אז מכל ייחור שכזה יכולים לצאת יותר מ-3 קילו בטטות. חשוב להוציא אותן בזמן, אחרת הן מתפוצצות.

הבטטה אוהבת מאוד אדמות חוליות, "חמרה זה נהדר לבטטה". היא צמח חזק, שלוקח אנרגיה רבה מן האדמה. צמחים שייגדלו מעל לשורש הבטטה, שיכול להגיע גם למרחק של 5 מטרים מהייחור, עלולים לא להצליח. לכן ממליץ פאיאנס לגדל בטטה בצד הערוגות, ולא במקום שמתכוונים להמשיך לשתול בו דברים אחרים, "להקצות לה שטח נפרד המופרד על ידי שטח יבש".

החמנייה, פרח ענקי שיכול להגיע למטר שמונים ואפילו שני מטרים, גם היא גידול קיץ עליו ממליץ פאיאנס במיוחד, "זה צמח שגדל מהר, פרח יפהפה, ממש צמח טוב וכיפי". הרבה גרעינים שחורים אפשר להוציא מחמנייה אחת, הוא מציין, עד 150 גרם גרעינים מראש. אם בזה לא די, ילדים מוקסמים מקצב הגידול והפריחה שלו. אין הרבה מה לדעת אודותם, פשוט לשתול ברווחים של 20-30 ס"מ. כמו עם התירס, גם על גבעול החמנייה ניתן לשתול מטפסים.

הקיץ הוא גם עונתם של צמחי התבלין, שייתרונם המובהק הוא שאנו עושים שימוש בעלים שלהם, מחלקי הצמח היותר מצויים. אחד הנחמדים לגידול הוא הבזיליקום, שיח חד-שנתי שאמנם מת לקראת החורף, אבל מזריע את עצמו. לדברי פאיאנס, מי שרוצה לגדל אותו צריך בעיקר להתכונן להרבה בזיליקום, אולי ללמוד להכין פסטו. "ברגע שטוב לו הוא מתחיל לפרוח" הוא מסביר, "אם רוצים שהוא ימשיך להוציא עלים צריך להוריד את הפריחה כל הזמן, ולקראת ספטמבר, אפשר לעזוב אותו לנפשו ואז הוא ייפרח וייתן זרעים לשנה הבאה". הוא מגיע לגובה של חצי מטר ויותר, ושתיל אחד או שניים ממש יספיקו למשפחה.

שתילת הקיץ מתאימה גם לתבלינים רב שנתיים: גרניום לימוני, לואיזה, למון גראס, שיבא, או זוטה לבנה המתאימים בעיקר לחליטות, וכן אורגנו, זעתר (איזוב מצוי), טימין או מרווה, שאוהבים אדמות יותר כבדות. הם אוהבים שמש כולם, מלבד הנענע, המנטה והמליסה, צמחיה שטבעית בגדות נחלים, מקומות קרירים יחסית, ולכן יש לתת להם הרבה מים ומקם אותם בחצי צל.

"כל הבלאדי יצליח גם בשתילה סתווית", אומר פיאאנס על הצמחים שגדלים גם בטבע הארץ ישראלי, ונזכר בעוד תבלין, הפיגם. זה האחרון, הידוע גם כרוטה (אותו אחד נגד עין הרע), משמש לא רק כצמח תבלין אלא גם כפונדקאי של אחד היפים שבפרפרי הארץ, אם לא היפה שבהם: זנב סנונית נאה. כמו שתולעי משי אוכלות עלי תות, זחליו של זה, אוכלים עלי פיגם. אם יתמזל מזלכם, ובעיקר אם הרבה אנשים יתמידו בזה, יטילו היפים היפים האלה ביצים על הפיגם שלכם, ובאביב הבא יפרפרו לכם בגינה המקסימים האלה.

קישורים

ירוק, גינת ירק אורגנית אצלכם בגינה הפרטית, האתר של מתן פאיאנס
http://www.ecolution.co.il/index.php

הגינה האורגנית, אחד האתרים הכי שווים, הכי מקיפים, והכי ותיקים בעברית בתחום
http://www.groworganic.info

נכתב על ידי גילי בתור כללי ב- 11:11

תגובה אחת »

אם יש צמח קיץ אחד ששווה להתחיל איתו את גן הירק, זוהי העגבנייה. קלה לגידול, טעימה, וגם אם אין לכם חצר, השיח הגבוה עמוס הפירות המאדימים, מוסיף חן למרפסת.

אתם לא רוצים לדעת מה עוברות העגבניות שמגיעות לשווקים על מנת על לעשות את זה בעיתוי הנכון בשביל מחיר גבוה. בחיי שהמילה הורמונים לא תופיע יותר בטקסט הזה, גם לא כימיקלים או מתכות כבדות. אם למישהו יהיה פעם זמן לזה, הוא מוזמן לספר לי מה בדיוק מכניסים שם במערכת ההשקייה על מנת לשמור אותן ירוקות, ואז – בום. שדה אדום. רוצים סיבה טובה להתחיל מעגבניות? גשו למקרר, תוציאו אחת, שימו אותה על איזה אדן חלון שתראה שמש, ותתחילו לחשוב על האדמה שלתוכה אתם רוצים לסחוט אותה, ועל איפה אתם הולכים לקשור את הצמח. כי זרעים כבר יש לכם.

מתן הגנן, הגנן המקוון הראשון שחזר אלי, ממליץ דווקא על שתילה – ולא על זריעה. "עדיף שתילים תמיד, כי אתה יודע שהמגדל השתמש בזרעים המיועדים לגידול, זרעים טובים וחזקים". יש ספקי זרעים שמחפפים, מתברר. אישית, הכי מוצא חן בעיני הרעיון של החלפת הזרעים. כמו שיתוף קבצים, אבל מקומי. גם באיזור שלכם בטח כבר יש איזו קבוצה שכזו. ייתרונם של השתילים, מסביר הגנן מתן פאיאנס, הוא שמעבר לכך שחיסכון בן החודש וחצי או חודשיים של גידול, הנביטה היא השלב הכי בעייתי בגדילה, "באדמה יש הרבה צרות שיכולות לקרות", הוא אומר. לעמת זאת, על פי ניסיונו, 99% מהשתילים נקלטים, "ברגע שהוא כבר נהייה שתיל, כמעט שום דבר לא יעצור אותו". אפשר, הוא מזכיר, גם לזרוע צפוף ואז לדלל. הדבר היחיד שהוא זורע אלו ירקות שורש – כי אי אפשר להעביר שתיליהם: ברגע שהשורש נפגם טיפה, ייגדל צמח יפה אבל השורש יהיה קטן ומעוצה יותר, לא שורש פריך למאכל. בכל אופן, אם סוחטים עגגנייה לתוך חריץ באדמה, היא נובטת. ואולי זה רק אצלי, ואצלכם זה הפוך: הפלפלים נובטים פצצה, והעגבניות פארש. הפלפלים, כמוהם גם החצילים הם בני משפחה של העגבנייה (את זה רואים על הפרח), ולכן כל הוראות ההפעלה שלהלן, מפי הגנן, חלות גם עליהם. להלן: משפחת הסולניים.

למרות שניתן היה לצפות שהפרקטיקה תהיה שיש מעגל שנתי הכולל סדר כלשהו לגידול, ככלל מחלקים את גידולי גן הירק לשתי עונות: קיץ וחורף, כאשר עונות השתילה הן עונות המעבר. שתילת החורף היא מתישהו אחרי החגים, ואת ירקות הקיץ אפשר להתחיל לשתול בסוף מרץ. אם אתם זורעים, אפשר לקחת בחשבון עוד שבועות אחדים.את שתילת הקיץ, מציין פאיאנס, אפשר למשוך גם ממש לתוך הקיץ עצמו. לא תמיד כדאי: לדוגמא אם שותלים עגבניה במרץ, השיח יתחיל לתת פרי במאי, ויעשה זאת עד הסתיו. עגבנייה ששותלים ביולי, תתחיל לתת פרי בספטמבר, ותעשה זאת – עד הסתיו.

קל מאוד לגדל את הסולניים, אומר פאיאנס, הם גדלים חזק וטוב. אלו הם שיחים חד שנתיים והם אוהבים שמש. את העגבניות, יש לשתול במרחק של חצי מטר אחת מהשנייה, ולתת להם ליטר מים מדי יום. אחרי כמה שבועות אפשר לעבור לשני ליטרים מדי יומיים ובקיץ, כשהשיח כבר גדול, אפשר לעבור לשניים וחצי ליטר אחת לשלושה ימים.

שיח העגבנייה משתרע מטבעו, ופריו גדל על הארץ. כדאי להדלות אותו – להרחיק את הפרי מהאדמה, בכדי למנוע מכל מיני בעלי חיים אחרים שאוהבים לאכול אותו, 'מזיקים' כפי שהחקלאים קוראים להם, לטפס עליו ולהתחיל לאכול. ההדלייה מגדילה את החשיפה לאור ואת האוורור שמסייע לצמח להתמודד עם מחלות, וגם חוסכת מקום. יהא זה מעקה המרפסת, סולם מיוחד שקניתם, שתי וערב של חבלים שהכנתם או כל דבר אחר, את השיח צריך לתפוס ממש, לקשור או ללפף טוב טוב (החציל והפלפל הם זקופים אבל הפרי מכופף אותם ויכול להגיע לאדמה, והם לא צריכים הדלייה, אלא תמיכה בד"כ). צריך לעשות את זה כל שבוע שבועיים, אומר פאיאנס, אבל בעצם, בהדלייה כמו בהשקייה עיקר העיקרים הוא תשומת לב מתמדת.

"גינת ירק לא דורשת טיפול רב אבל דורשת תשומת לב, צריך לבוא, לתת את העשר דקות ביום, לראות, לסדר ענף, להוריד עלה חולה. זה עניין של תשומת לב". פאיאנס מדגים את העיקרון תעזבנו יום, יעזבך יומיים: "אם תוריד עלה מיד שהמחלה מתחילה להתפתח, תעצור את זה, אבל אם תשאיר את זה שבוע שבועיים זה יכול לעבור לכל השיחים, אותו עניין עם עשבייה או הדלייה". ואותו עניין גם עם הקטיף. את הסולניים קוטפים כאשר הבשילו: הצמח מאותת לבעלי החיים שאוכלים אותו (ולנו בתוכם) שעכשיו הזמן, ומדי יום יומיים יבשילו פירות אחדים. ככל שהפרי יותר קטן כך יש יותר פירות בכל שיח, ומשפחה יכולה לחיות טוב על כשמונה שיחים של עגבניות, הוא אומר. מה זה לחיות טוב? כל יום סלט מכמה וכמה עגבניות.

לא משנה מה בחרתם לגדל, החלק הכי חשוב הוא האדמה. אם בעציצי מרפסת עסקינן, שווה להביא אותם עם אדמה טובה. אם אתם לא מאלו שיודעים לומר איך נראית אדמה טובה, מי שמוכר לכם את העציצים, יוכל גם למכור לכם את זה. אם אתם עם חצר, אז צריך קצת לנקות, ולתת בטורייה, ולפזר כמה וכמה שקי קומפוסט. "הכנת האדמה זה הכל" אומר פיאנס, "אם האדמה טובה, ייגדלו דברים מעולים".

קישורים

ירוק, גינת ירק אורגנית אצלכם בגינה הפרטית, האתר של מתן פאיאנס

http://www.ecolution.co.il/index.php

נכתב על ידי גילי בתור כללי ב- 10:47

5 תגובות »

"אז מה נסגר? אורז לא אורגני, זה אורגני או לא אורגני?".

יש מין התחכמות מבודחת כזאת אצלנו בבית, כאשר זורקים שאריות. אולי צריך להסביר את זה למי שלא מפריד זבל: אורז אורגני הוא תוצר של חקלאות אורגנית, אבל כל אורז – כמו שאר המזון שאנו אוכלים – הוא חומר אורגני שניתן להפריד משאר הפסולת הביתית ולהפוך לקומפוסט. קומפוסט, או רקבובית, הוא דשן טבעי שנוצר מפירוק של חומר אורגני, ואפשר להיתקל בו בכל משתלה או חנות למוצרי גינון. יש אפילו מי שמייצר קומפוסט ממה שהולך לאסלה בדרך כלל, אבל ברשותכם נסתפק בפסולת המטבח הפעם.

גרעין דבש של החברה להגנת הטבע, היא קבוצה שמתעסקת בגינות קהילתיות ובפרוייקטים אקולוגיים בירושלים. בין היתר מעבירים חברי הקבוצה סדנאות לגידול ירקות בשטח קטן, סדנאות להרביית צמחים, וסדנאות להכנת קומפוסט המתקיימות פעמיים בחודש בחצר סרגיי. אלו סדנאות עיוניות יותר, ולעתים מתקיימות שם גם סדנאות מעשיות יותר. איילה שמיר, שמרכזת את נושא הסדנאות בקבוצה מסבירה שתהליך הקומפוסטיזציה הוא תהליך טבעי שאפשר למצוא בטבע. מתוך התבוננות בטבע למדים שבטבע אין פסולת (כלומר דבר שהוא פסול), אלא לכל דבר נמצא שימוש. בטבע אלו עלי שלכת, ואפילו פגרי חיות שנקרבים והופכים לדשן, "בעצם, אדמה שחורה וטובה כזו שמכירים מהיער, זה בעצם הקומפוסט".

הזבל האורגני בטבע, מסבירה שמיר, משמש מזון לכמה רמות של בעלי חיים: לחרקים וחיות גדולות יותר שאוכלות ומפרישות את החומרים, וכן לתולעים ולשלשולים, שאוכלים ומפרקים אותו. יצורים נוספים שמלווים את התהליך הם מיקרואורגניזמים (חיידקים) ופטריות.

בבית, הזבל האורגני נארז עם שאר האשפה, נקשר לרוב בשקית ניילון, והתהליך הבריא של הפירוק לא מתרחש כי אין ליצורים הקטנים את התנאים לכך. מה שקורה הוא שנוצר מתאן, שהוא גז חממה, וכמו כן נוצרות באשפה חומצות שמחלחות למי התהום, לא פעם יחד עם חומרים רעילים דוגמת פלסטיק ומתכות כבדות שהן מפרקות ומביאות עמן למים. גם בבית, מסבירה שמיר, ניתן לחקות את מה שקורה בטבע. "זה קל וכדאי לעשות בכל בית, גם בבניין קומות, וגם בחצר פרטית". כל מה שצריך לעשות הוא להפריד את הפסולת, אפשר לשים פח קטן ליד הכיור. את הפסולת יש לשים שכבות שכבות במתקן להכנת קומפוסט (קומפוסטר).

כמו הרבה דברים שעושים בחיים, גם הפרדת הזבל האורגני היא משהו שברגע שהתחלת לעשותו, אתה לא מבין איך לא עשית את זה קודם. פתאום זה נראה כל כך טבעי, כל כך פשוט, ולא לעשות את זה נראה נורא בזבזני. הפרדת הפסולת גורמת לתת את הדעת על הפסולת בכלל. אחד הדברים שמגלים מהר מאוד הוא כמה גדול היה חלקה של הפסולת האורגנית בדלי ההוא עם המכסה שמתחת לכיור, ושבעצם כמעט כל השאר הן אריזות. להצטמקות הנפח יש עוד זוויות – אתה זורק וזורק וזורק ותכולת הפח רק הולכת ומתכווצת, והוא בקושי מתמלא. ולחשוב על זה שמשאיות האשפה עסוקות בלהוביל ממקום למקום כל כך הרבה מים, או מה שנקרא "המיץ של הזבל".

משהו בהכנת הקומפוסט מזכיר אפייה בשמרים, או הכנת גבינות איכותיות – חקלאות של מיקרו אורגניזמים. בגלל הטמפורטורה הגבוהה של תהליך הקומפוסטיזציה, גם משתמשים במונח 'בישול', ועל מנת שהקמופוסט יצא טוב הוא צריך להיות מספיק זמן בטמפרטורה הנכונה. כמו ביוגורט, גם בקומפוסט מומלץ להעביר קצת מהערימה הישנה, לערימה החדשה על מנת לספק את המיקרואורגניזמים הנחוצים לתהליך.

אפשר לאלתר מתקן או לרכוש בעבור כמה מאות שקלים קומפוסטר ייעודי. "אני לא אוהבת אותם בכלל" ,אומרת שמיר, "הם גם לא יפים, גם חבל לקנות, ובעיקר מאוד קשה לטפל בהם מבחינת הפיכת הקומפוסט שבהם". באופן כללי, היא אומרת, זה מיכל פלסטיק שמה שהוא יודע לעשות הוא להיות מיכל פלסטיק. "אין שם מיכשור או משהו, זה רק מכסה את זה בצורה יותר אסטתית בעיני אנשים". אצלם בדירה יש אחד מאמטיה ישנה ועוד אחד מארון עץ שמצאו. אם אין חתולי רחוב בסביבה, אפשר גם לעשות פשוט ערימה פתוחה "שזה נראה לי הכי בריא".

השכבה הראשונה צריכה להיות אוורירית עבור הניקוז – ענפים, איצטרובלים וכיו"ב, ומעליה מניחים שכבות של חומר יבש דוגמת עלים יבשים, נסורת, ניירות, לחם או פסטה, ושכבות של חומר רטוב דוגמת קליפות, שאריות מזון או ירקות שעבר זמנם. חומר יבש הוא חומר שמכיל בעיקר פחמן כך שגם אורז מבושל נחשב לכזה, בעוד חומר רטוב מכיל בעיקר חנקן, כך שגם כסחת דשא היא חומר רטוב. יש המכנים אותם פשוט חומר ירוק וחומר חום. אם עושים את זה נכון, אין שום סיבה שזה יסריח. למען האמת יש לזה ריח שזכה להרבה מאוד יחסי ציבור: ריחה של אדמה אחרי הגשם. מה שחשוב הוא שיהיה אוויר, שיהיה ניקוז, ושיהיה איזון בין החנקן לפחמן, כלומר איזור בין חומר יבש לבין חומר רטוב. כדאי, אומרת שמיר, לבנות בפעם הראשונה ערימה של כמה שכבות, ובכל פעם לפתוח באמצע הערימה, להוסיף שם את החומר רטוב החדש, לערבב עם חומר יבש, ולכסות בחומר יבש.

המשרד להגנת הסביבה מקדם גם הוא את ייצור הקומפוסט הביתי. האינטרס של המדינה ברור: בנוסף לתרומה לאיכות הסביבה, מדובר בחיסכון בעלויות השינוע והההטמנה של הפסולת הביתית. מסקר הרכב הפסולת המוצקה שפרסם המשרד בתחילת השנה, עולה כי 40% ממשקל הפסולת הביתית היו חומר אורגני, ועוד 25% נייר וקרטון. משק בית המייצר קומפוסט מפחית יותר מטונה מכמות האשפה בה על הרשויות לטפל מדי שנה, והסיוע של המשרד ברכישת אלפי מתקנים להכנת קומפוסט חסך טיפול במיליוני קילוגרמים של פסולת, שהפכה לדשן.

היישוב שממחזר הכי הרבה זבל אורגני הוא כרם מהר"ל. עמיעד לפידות, הביא את תושבי המקום להפריד את האשפה שלהם. הוא הציב פחים עבור הזבל האורגני בחזיתות בתי היישוב, וממנו הוא מייצר קומפוסט (ליתר דיוק הומוס, שהוא קומפוסט איכותי המיוצר בעזרת תולעים אדומות). עוד לפני שזכה לפידות במענק בן אלפי דולרים מקרן פורד, אמר כי העסק רווחי.

באתר המשרד ניתן למצוא ערכת הסברה והנחיות למבקשים להכין קומפוסט בחצר הבית. גם באתר האינטרנט של חוות עמק הטל בנס ציונה, אפשר למצוא מדריך מקיף להכנת קומפוסט ביתי. שמיר ממליצה בחום לעבור התנסות כלשהי, באחד המקומות המקיימים מדי פעם סדנאות קומפוסט מעשיות. גם אם לא תעשו מזה עסק, כמו לפידות, תוכלו לחסוך לעצמכם כמה עשרות או מאות שקלים בשנה על קומפוסט, ובעיקר לחסוך לסביבה הרבה מאוד.

בשנה וחצי האחרונות הרבה פחות חבל לי לזרוק. תמיד היה לי קשה להעיף חצי אגד של פטרוזיליה או נענע לפח. אני לא חושב שזו קמצנות, כי למרות שבשנים האחרונות הפטרוזיליה מגיעה לרוב מהגינה, אני עוד יודע שזה עולה בערך כמו סיגריה (מה גם שקמצן הוא אחד שמוציא על עצמו ולא על אחרים). זה קשור בתחושה שלדברים יש ערך, שיש משמעות גם לצרור עלים, ושהוא לא גדל על מנת לעוף לפח. וזה עוד לפני שהזכרנו את המים שהושקעו בו, את זיהום האוויר מההובלה, את צריכת האנרגיה המלוכלכת של המקרר בסופרמרקט. לזרוק את זה נראה בזבוז, לפחות אחרי שנים של התבוננות בעלותם הכוללת של הדברים, הסביבתית, ולא רק בעלות הישירה שלהם. בשקלים. לי. עתה, הידיעה שאתה מכניס את הדברים לאיזה מחזור, עושה את זה למשהו אחר לגמרי.

ובאשר לאורז הלא-אורגני, האם הוא זבל אורגני או לא? מעבר לבדיחה, יש כאן משהו מאוד רציני, פילוסופי כמעט: אם יש בו חומרים רעים, שלא מתפרקים, הם יגיעו לקומפוסט, לאדמה וירקות שבגינה. יש שתי גישות בעניין. שמיר, כמונו, היא מהמקלים: "גם משהו שלא גודל באופן אורגני, יכול להגיע לקומפוסטר – אם הגוף שלנו יכול להתמודד עם זה, אז בטח שגם האדמה יכולה".

קישורים

המדריך להכנת קומפוסט ביתי, עמק הטל

http://www.emekhatal.org/articles/compost.doc

רקבובית בוויקיפדיה

http://he.wikipedia.org/wiki/רקבובית

קקיפוביה, כתבה של יואב זאבי ממוסף הארץ אודות טליה שניידר הממחזרת צרכים לקומפוסט

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=680487

האתר של שניידר, שגם תרגמה הספר זבלאנושי
http://www.yaarbooks.com

מיני אתר של גרעין דבש, באתר ירושלים בת קיימא

http://ginot.sustainable-jerusalem.org

משרד הגנת הסביבה:
הודעה אודות סקר הפסולת המוצקה

http://www.sviva.gov.il/Enviroment/bin/en.jsp?enPage=BlankPage&enDisplay=view&enDispWhat=Object&enDispWho=News^l3321&enZone=News

קומפוסט ביתי, הנחיות למשתמש

http://www.sviva.gov.il/Enviroment/Static/Binaries/index_pirsumim/p0064b_1.pdf

ערכת הסברה

http://www.sviva.gov.il/bin/en.jsp?enPage=BlankPage&enDisplay=view&enDispWhat=object&enDispWho=index_pirsumim%5El278&enZone=pirsum_veHotsaa_laor&enVersion=0&

נכתב על ידי גילי בתור כללי ב- 10:22

אין תגובות »

כבר בא להקיא מכל הגרסאות השחוקות של האמירה שלעגבניות של היום אין טעם, לא כל שכן מהביטוי 'הימים שהיה טעם לעגבניה', והגדול מכולם: 'עגבניה בטעם של פעם'. עד שטועמים אחת כזאת.

הראשונה שלי עוד גדלה בחצר הקודמת שלנו, מעצמה. באחד הבקרים, בעודני עסוק בניכוש העשבים תוך כדי איזו שיחת רקע מאוד חשובה, נתתי את הדעת על כך שאחד העשבים שגדל שם היא בעצם עגבנייה, ובא לי להשאיר אותה. עגבניות, תרשו לי להזכיר, הן מהשיחים שנובטים בכל מקום, אנשים מפיצים אותן, והן גדלות בלי בושה בגינות העיר, באתרי הטבע, לחופי הכנרת ובגדות הנחלים. אפילו על איי התנועה באוטוסטרדות ניתן לראות פה ושם שיחים שעליהם מוריקות או מאדימות עגבניות לרוב. הזרע להשארת השתיל ההוא באדמה נזרע, כמדומני, כמה שנים קודם לכן, כשמנכ"ל משרד המדע או מישהו כזה סיפר לי על ייצוא הזרעים המרשים שלנו.

"שלנו", כאילו שאני מייצא זרעים. בכל מקרה, הפקיד הבכיר התגאה בכך שאנחנו מייצאים זרעים משובחים, אבל לא סתם זרעים, אלא זרעים מהם נובטות עגבניות טעימות ועקרות, כך ששוקי החקלאים אי-שם ימשיכו לקנות מאיתנו זרעים. אחר כך גם התוודעתי למושג המחריד 'ירקות ניצולי שואה', ואם אין לכם מושג על מה אני מדבר, הנה משהו שווה קריאה. שווה גם למצוא את הזמן לראות מה מביא החיפוש 'מונסנטו' באינטרנט. אם כבר נבטה, חשבתי לעצמי, נשאיר אותה. השארתי, והיא מצדה גדלה, והחלה משתרעת בחצר בנחת. סידרתי לה איזה סולמון מנצרים, עליו קשרתי אותה ככל שהלכה וגדלה. היום אני יודע שהיה שם הרבה מאוד דשן באדמה. משהגיעה לפרקה, התחילה לתת פרי, ועוד פרי ועוד פרי. לא עגבניות גדולות ויפות כאלה כמו בסופר, אלא קטנות ועסיסיות, עם קליפה עבה. האישה שאתי אמרה שהן מתוקות כמו תותים. כל העונה לא קנינו ולו עגבנייה אחת, אנשים שקונים את העגבניות הכוסיות בסופר התחילו להיראות לנו משונים. בעיקר שמחנו על טעמן של העגבניות שלנו, עגבניות בטעם של פעם.

משם זה המשיך, בשנים האחרונות כבר עלו מהאדמה אל המטבח בטטות ושום, קישואים והרבה מאוד עלים. ריחן לעגבניות, וזוטה לחליטה, ומנטה, ונענע ולמון גראס (למי שמעדיפים), ועירית ובצל ירוק ובשנה שעברה חנק אותנו הברוקולי. עד היום אני מנסה לשחזר הצלחות כמו תפוחי האדמה הראשונים ההם, סיר קטן של תפוחוני-אדמה קטנטנים שבושלו במי מלח ותו לא. עתה אמנם יש כמה וכמה שתילים של תפוחי אדמה בחצר, אבל ספק אם טעם שורשיהם יישווה לזה של הפעם הראשונה. גם את ההצלחה של שיח העגבניות ההוא טרם הצלחתי לשחזר. מכיוון שכמו תמיד, הותרתי קצת פרי שייפול על הארץ, הוא נבט שנה אחר שנה באותו מקום, אבל מאז שעברנו, כל העגבניות בבית הזה הן בטעם מאוד מודרני.

זה לכאורה נורא פשוט, לגדל לבד, אבל זה לא. זה פעם עולה יפה – ואז אתם מלאים עד לאוזניים בעגביות, או בקישואים, ופעם לא – ואז לא ברור מה לא היה טוב בשורת הזרעים המדוייקת שטמנת. זה קורה בעיקר אם המידע היחיד שניזונים ממנו הוא זה המופיע על גבן של אריזות הזרעים. הכל משפיע: החום והאור והאדמה והעונה, וכמובן גם כמות המים. לך תדע, אולי צודקים גם אנשי החקלאות הביו-דינמית שטוענים שזה גם קשור למצב הירח. כשלעצמי אני הכי נהנה ללמוד את הדברים, במשך הזמן, עם העשייה. כך למשל, פעם, אחרי שכבר החלטתי שלא יצא מחבילת הזרעים ההם דבר, חזרנו איזה חורף מחופשה בת שבועיים וערוגה שלמה כוסתה בנבטי פטרוזיליה. תמיד אני נותן להם לפרוח, לצמחים, ועוד באותו אביב הייתה לי כמות זרעים גדולה פי כמה ממה שזרקתי לאדמה מלכתחילה. עד היום אנחנו אוכלים את הצאצאים שלהם. אם מישהו ינסה לספר לי שטוב לזרוע את זה באביב, לא אאמין לו. לא את הפטרוזילה שלי, לא באיזור הזה.

במחשבה שנייה, זה דווקא כן נורא פשוט לגדל לבד. כל מה שצריך הוא להתאים את הציפיות, לקבל את האנומליה של הדברים, ולהינות ממה שיש. אם לא מייבשים אותם לגמרי במשך שבועות, משהו תמיד עולה יפה. צריך גם להתרגל מחדש לרעיון שהירקות והתבלינים לא נראים תמיד אותו דבר. על פי רוב הם יותר קטנים ממה שיש לחקלאות המתועשת להציע.

נדמה שברגע שאתה אוכל את מה שגדל אצלך בחצר או באדנית, אתה הרבה יותר מתעניין בחומרים שמגיעים לאדמה. והנה גם יש לי סיבה לכך שאני לא משתמש במדבירי חרקים ושאר כימיקלים. יש לנו דוד עם היסטוריה ארוכה בקיבוץ, וגינה שכל אחד ואחד מאיתנו היה מתקנא בה. באמת אחד עם אצבעות ירוקות. לא מזמן הוא שאל אותי במה אני מרסס. "אני לא מרסס", עניתי, "מה שאוכל הטבע, שיאכל, אני אוכל את השאר". הוא הסתכל עלי במבט מוזר, של אדם השומע טיעון הנשמע לו הגיוני – אבל לא מסתדר לו עם תפישת העולם. לא לרסס זה גם אחד האמצעים למשוך פרפרים אל הגינה.

שלא תהיינה אי הבנות – אני לא גנן טוב בכלל. לא מתכנן את הגינה, ולא מסדר בה שורות שורות. אם משהו נובט בסלסלת הירקות, זה זמו מצוין להכניס אותו לאדמה. יהא זה שום, תפוח אדמה המתחיל להעלות עיניים (אפשר, אגב, רק לחתוך את החלק הנובט ואת השאר לשתול), או בצל שחשב להגיע לתביל תור בצל לבן, וייגמור בסלט בתור בצל ירוק.

אני מעדיף זרעים על פני שתילים. אבל אם קונים שתילים, לא להיחפז לשתול אותם. לפעמים לא צריך אפילו להעביר צמח מעציץ לעציץ על מנת שלא יהיה לו טוב, מספיק להזיז את העציץ מפה לשם, והוא מפסיק להיות שמח. לפני שאני שותל, אני קודם מניח את השתיל עם העציץ לכמה ימים, ואז, רק אם טוב לו שם, אני מעביר לאדמה. גינת ירק, יותר משהיא מצריכה עבודה, היא דורשת בעיקר תשומת לב. זה עיסוק חביב, שנדמה לי שניתן ללמוד באמצעותו התבוננות, ולפתח את הסבלנות (זן וכאלה, לא דברים שאני ממש מבין בהם). לכן רבים ממליצים על שיתוף הילדים בפעילות הגינון. מעבר להכל, בין אם יש כזה דבר פעם של טעם, ובין אם לאו, וגם אם מוצרים החקלאות התעשייתית בריאים מאין כמותם, וכל האורגני הזה זה חארטה, אין הרבה דברים שמשתווים להרגשה של להתחיל את הבישול בסיבוב במרפסת או בגינה.

קישורים:

ירקות ניצולי שואה
http://www.antro.co.il/antro01/biodenamic/yerakot_nizoley_shoaa.htm

המשק האורגני של איריס, מידע לגנן החובב

http://www.irisplace.net/info.html

הגינה האורגנית, אחד האתרים הכי שווים, הכי מקיפים, והכי ותיקים בעברית בתחום
http://www.groworganic.info/

שום נובט בסלסלה

נכתב על ידי גילי בתור כללי ב- 2:42

אין תגובות »

טקסט שהעביר לי דרור עזרא, מהירוקים של הרצליה, כמות שהוא:

ברכת-חורף היא ברכה עונתית המתייבשת בסוף האביב או בראשית הקיץ.
זהו בית-גידול ייחודי באזור הים-תיכוני.
בתקופה שהברכה מלאה במים מתפתחת בה חברה מגוונת של בעלי-חיים היוצרים מארג מזון המתבסס על החומר האורגני שהצטבר במקום בתקופת היובש.
לבעלי-החיים המאכלסים את הברכה יש כמה אסטרטגיות הישרדות לתקופה היבשה: אחת, התחפרות וכניסה לתרדמת קיץ כפי שעושים חלק מהדו-חיים. שניה, יצירת גופי-קיימא, כפי שעושים סרטני השלולית ושלישית, התעופפות מהשלולית למקומות אחרים כפי שעושים החרקים והעופות.

בעבר היו כ- 1500 ברכות חורף. רוב הברכות נעלמו מנופי הארץ במהלך סוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20, ועד שנות ה- 80 נעלמו כ- 95% מהברכות בישראל כתוצאה מפיתוח מואץ.

עיריית הרצליה כחלק ממדיניות השמירה על איכות הסביבה והטבע, החליטה על מהלך שימור של ברכת החורף. צעד זה, מעבר להיותו אלמנט של שמירה על הטבע, נועד גם לשמש ככלי לימודי חשוב במטרה לקדם את החינוך ולימודי הטבע, באמצעות סיורים מודרכים לציבור בתקופת החורף והאביב. מבחינת העירייה לא יתבצעו עבודות פיתוח באזור כדי לא לפגוע באותם בעלי-חיים הנמצאים בקרקע בתקופת היובש.

השנה, האירוע לקהל הרחב יתרחש ביום שבת, 3.2.07, ט"ו בשבט בשעות 11.00-14.00. תלמידים מחטיבת יד-גיורא שעברו הכשרה ולימוד, ידריכו את התושבים ויסבירו על עופות המים המתארחים בברכה, על בעלי-החיים הנמצאים במים.

מומלץ להגיע עם משקפת אישית.

נכתב על ידי גילי בתור כללי ב- 4:11

אין תגובות »

Cyclamen persicum

אם יש פרח שבאמת קל להכיר ולזהות, זו הרקפת, מהמוכרים שפרחי הבר המוגנים. יחד עם הכלנית והנרקיס הי מסמלת את אחת ההצלחות הגדולות בתולדות שמירת הטבע בארץ – קמפיין פרחי הבר המפורסם של שנות הששים. המנהג הנפוץ לקטוף פרחי בר בכמויות גדולות וכמעט הביא להכחדת מינים. מסע הסברה נמרץ – בעיקר בקרב ילדי בתי-הספר – הביא למיגור כמעט מוחלט של התופעה ולהתאוששות פרחי-הבר בארץ. אוכולוסיית הרקפות שהלכה והתמעטה עקב הקטיף הרב התאוששה, וכיום הרקפת המצויה שוב מאוד מצויה.

אחד הדברים שעושים את הרקפת לנפוצה כל כך בענינו היא שהיא פורחת בעיקרי שביעדי הפיקניק – יערות קק"ל. ככל שהפרח נראה עדין, היא קשוחה, הרקפת, ובניגוד למרבית הצמחים היא יכולה לגדול ולפרוח בצל אורנים – העץ הנפוץ ביותר ביערות קק"ל. מיעוט הצמחים האחרים מאפשר לרקפות לתפוס את השטח וליצור מרבדי פריחה.

אנו נוטים להתרשם שיש יותר רקפות ממה שיש באמת גם בזכות העובדה שהפרח מאריך ימים. בעוד פרחים אחרים חיים ימים אחדים, כל רקפת נותרת פתוחה כ-3 שבועות, ולכן בכל זמן נתון יש יותר פרחים פתוחים. הסיבה לכך, היא ככל הנראה מיעוט החרקים המאביקים אותה. אתר 'צמח השדה', מציין מחקר (שוורץ-צחור ר', דפני א', איזקוביץ ד' 2001), שגילו כי המאביק העיקרי של הרקפת הוא עש קטן שהפרח כולו משמש לו אתר הזדווגות ומצע להטלה. מכיוון שנמצאה התאמה למחזור החיים של העש, לחושיו, לגודלו ולמבנה הפה שלו, ייתכן שהפרח התאים עצמו לחרק הזעיר.

להוציא איזורים יבשים במיוחד (בהם מקדים הפרח) עלים דמויי-לב משורטטים בקווים לבנים, מקדימים לצאת מן הפקעת לאחר הגשמים. אחריהם מתברג לו הפרח הסגול, שיכול להיות כהה או בהיר מאוד, לבן ממש. טבעת כהה מעטרת את ראש הרקפת, או את תחתיתה, תלוי איך מסתכלים על זה. אחד הדברים שמייחדים את הצמח הוא הפרח ההפוך: עלי הכותרת מופשלים לאחור ואיברי המין, למטה, מוגנים מהגשם שסביר שיכה ברקפת מתישהו במשך פריחתה הארוכה.

אתר פריחת הרקפות המרשים "גבעת הרקפות" שליד גלעד הוא המפורסם ביותר, אבל להתבונן ביפי הפרח אפשר בכל החבל ההררי, מהגולן ועד הר חברון.

מה יפה היא רקפת הסלע. רקפת דאשתקד

מתאימים בגודל, ובמחזור החיים. עשים על רקפות

נכתב על ידי גילי בתור כללי ב- 12:19

2 תגובות »

מתחת לסככה שבחצר מדור הזרעים, ישב בחור צעיר וצנום ופירק ערימה שעירה של פרי סרק כלשהו לתוך קערת פלסטיק. במקום לענות לשלום הוא הרים מבט מזוגג, הציץ בי מעל לזקנו האדמוני המדובלל והנהן בחיוך סטואי. על הכפפות שלו היה כתוב 'משה' והחלטתי משום מה שהוא מתנדב מחו"ל שקק"ל תקעו בעבודה המשמימה הזו. לא יודע מאיפה בא לי הרעיון שיש מתנדבים בקק"ל. כשעתיים אחר כך יטפס משה שפרלינג על צמרת אורן גבוהה בעירנות של חתול, כשרתמת סנפלינג שומרת עליו שלא ייפול על הרגליים (או על הראש). בתחתית הגזע בו אין ענפים היוצאים ממנו הגזע, במקום בציפורניים הוא משתמש בסולם מיוחד שהרכיב עבורו עמיתו ראיד אלוחואח, בטיפוס איטי לאורך הגזע, תוך שהוא יוצר לאורכו טבעות טבעות של אבטחה, 'סלינגים' בשפתם.

מטרת הטיפוס על האורן האימנתי ביער בן שמן הייתה אמנם הדגמה, אבל מטרת היחידה – שאי אפשר להתאפק מלקרוא לה היחידה להשבחת הגזע – היא לטפס מעלה מעלה על צמרות העצים הכי טובים, הכי בריאים והכי זקופים, ולקטוף את הפירות: אצטרובלים, בלוטים, תרמילים, כל מיני. 300 מיני עצים ושיחים שאת זרעיהם אוספת היחידה, ומנהלת כמאגר הזרעים של הקק"ל.

"יש מין סיסמא כזו של הקק"ל 'מכאן הכל צומח'", אומר מנהל היחידה, אביב אייזנבנד, "במקרה שלנו, זה ממש ככה". על השולחן במשרדו מתייבש איזה ענף נושא פרי של איקליפטוס, וזרעיו הזערוריים נושרים על תיקיה משרדית. האיקלפטוס ממנו נלקח הענף הוא עץ גבוה במיוחד, ואייזנבד מקווה להפיק ממנו זרעים שיינבטו באחת משלוש משתלות קק"ל שהוא מקור הזרעים שלהן. את שמו הוא עדיין מחפש: העץ ממנו נלקח הענף גדל בארבורטום (גן עצים בוטני) הלאומי ביער אילנות, שם גדלים כ-170 מיני איקליפטוסים, ודווקא העץ הזה לא מופיע במקרא המצהיב של מפת הארבורטום שבמשרדו ("משרדו", בסך הכל קרוואן ישן). "זה עץ פשוט ענק", מתאר אותו אייזנבנד, שלעבודתו השפעה מכרעת על דמותם של יערות הארץ העתידיים, "היייתי רוצה לראות יער כזה".

'מדור זרעים ומשתלות' של הקק"ל שייך למחלקת יערנות ופיתוח של אגף הייעור, בו השתנתה בשנים האחרונות המגמה בנוגע להרכב המינים לנטיעה ביערות. אחוז המחטניים ירד ואת מקומם תפסו מיני חורש טבעי, עצים רחבי עלים ואקליפטוסים. אלו האחרונים, אגב, לא חביבים במיוחד על מי שמוטרד בנושא שמירת הטבע בארץ, בשמורות הטבע עושים מאמצים דווקא להיפטר מהם. דבר נוסף שהלך והשתנה הוא מקור הזרעים.

עוד בימי המנדט התקיים ביערות הארץ איסוף זרעים. עם זאת, בעבר היו רוכשים את רוב רובן של הזרעים מגורמים חיצוניים. מה שקרה הוא, מסביר אייזנבנד, שקבלנים אספו את הזרעים מהעצים הפחות טובים, גם מכיוון שנוח יותר לקטוף פרי מעץ נמוך או כפוף, וגם מפני שכאשר עץ נמצא בעקה (סטרס) כתוצאה ממזיקים מחלה, או מתנאים סביבתים לא מתאימים, הוא מייצר יותר זרעים כחלק מתכונות ההישרדות שלו. בתחילת שנות ה-90 החלה הקרן הקיימת לעבור לייצור עצמי של זרעים ולהשבחה. "אנחנו כבר הרבה שנים לא עובדים עם קבלנים, כי לנו חשוב לבצע איסוף מעצי עילית", הוא אומר, "פעם גם היו מייבאים זרעים, היום מייבאים רק ארזים".

איתור עצי עלית הוא אחד מתחומי האחריות של המדור שהוקם כיחידה עצמאית בראשות דוד ברנד בשנת 1998. האיסוף מתבצע אך ורק מעצים המראים יתרונות מובהקים בצימוח מהיר, בעמידות למחלות ולמזיקים, ובצימוח זקוף ללא התכונה הגנטית של הסתעפויות גזע המועדות לשבירה ולקריסת חלקים גדולים מהעץ.

עבודת האיסוף והטיפוס מתבצעת בהתאם למועדי הבשלת הפרות של העצים השונים. 80% מהזמן מבלים אנשי היחידה באיסוף זרעים ביערות השונים. כיום הם כבר אוספים כ-4-5 טונות פרי בשנה, בכ-2,500 מקורות ואתרי איסוף שונים בכל הארץ. משם מובלים הפירות למרכז הזרעים, בו מופקים מהם כטון וחצי עד שני טונות של זרעים באמצעות מכונות ריסוק, פיצוח, הפרדה ומיון ומאוחסנים להכמנה בת מספר שבועות. הכמנה, היא פעולת החיקוי של תקופת החורף הקר והרטוב – הכנסת הזרעים למצע לח במכולת קירור בה נשמרים תנאים של 4 מעלות ו-30% לחות. שקיות שקיות, של בלוטי אלונים גדולים וקטנים, צנוברים, שקדים, ושאר המוני זרעים מחכים לזמנם למשלוח אל המשתלה.

לא ברור אם עיקר האתגר בעבודת איסוף הזרעים הוא בבחירת מקור הזרעים, או בהגעה למרומיהם. איסוף הפירות של העצים הגבוהים – אורנים, ברושים ואיקליפטוסים המתנשאים לגובה של 15-25 מטר – מתבצע בשיטות סנפלינג. עובדי היחידה הוכשרו על ידי המדריכים המובילים בארץ בתחום, וכשהם נקשרים ברתמות הסנפלינג שלהם, הם נראים הרבה יותר כמו מי שעומדים לטפס על הרים מאשר על עצים. גם אם זה נראה דומה לספורט אקסטרים, זו בעיקר עבודה לא קלה. טיפוס איטי ומסורבל משהו עם חבל עבודה עבה שקשור סביב הגזע, וחבל הסנפלינג שסוחבים למעלה, האבטחה הכפולה, הבנייה של טבעות האבטחה, העלאת חלקי סולם הברזל המודולרי במעלה העץ, ההרכבה והקשירה שלהם – זו בעיקר עבודה. זו הסיבה שבכל פעם אחד האנשים בונה את המערכת, ושני מטפס למרומי העץ על מנת לאסוף את הפרי. איש צוות שלישי כל הזמן משגיח מלמטה, ומשחרר את חבל הסנפלינג. הפעם זה אלכס פלדמן, המבוגר שחבורה. בקרן הקיימת מתגאים בכך שצוות המדור הוא היחידי בישראל העוסק באיסוף פרות וזרעים בגובה באמצעות טיפוס בסנפלינג, ובכך שהקק"ל רכשה עבורו את מערכת הציוד המתקדמת ביותר בתחום הטיפוס והעבודה הבטוחה בגובה (טיפוס על אנטנות ברובו). עם זאת, תחושת ההקלה מאוד מורגשת כאשר שפרלינג גומר לגרד את הצמרת, גולש באיטיות, ומניח את רגליו על קרקע מוצקה.

אייזנבנד מתגאה בכך שביחידה פיצחו מספר מינים שנחשבו לקשי-הנבטה, אותם הצליחו להנביט "אחרי המון ניסויים" . חלק מהמינים לא נובטים בתנאי הנבטה רגילים של זריעה במצע לח, או שנובטים באחוזים נמוכים במשך זמן רב. הדבר נובע ממנגנונים אבולוציוניים להישרדות המין בטבע, חלקם מותאמים לעובדה שהזרעים נאכלים על ידי ציפורים ובעלי-חיים אחרים, ומופצים כך. "אנו מבצעים טיפולים המדמים את התהליכים המתרחשים בטבע" הוא מסביר, "לדוגמא, את מעבר הזרע בקיבת בעלי-החיים אנו מחקים על ידי השריית הזרעים בחומצה גופריתנית למשך זמנים שונים בהתאם למאפייני הזרע".

המדור אחראי גם על הספקת זרעים וייחורים עבור מחקרים ותכניות השבחה ואקלום, שמבצע אגף הייעור עם חוקרים מהפקולטה לחקלאות ברחובות וממכון וולקני. פניה המדעיים של העבודה, כוללים גם את שימור המאגר הגנטי של עצי קק"ל והשבחתו. אוסף המינים השמור במרכז הזרעים של הקק"ל מהווה בנק גנטי של מיני הבר של הארץ ושל מינים רבים שאוקלמו בה במהלך השנים. חלק מן העניין הוא מניעת 'זיהום גנטי' על-ידי התאמת איסוף הזרעים בבתי הגידול בהם ינטעו השתילים בסופו של תהליך. בכל מין יש כמה טיפוסים שפיתחו התאמות לתנאי סביבתיים כגון גובה טופוגרפי, כמות המשקעים, סוג הקרקע או הטמפרטורה. הדבר נסמך על קיומו של מגוון טיפוסים שכאלו, הנקראים אקוטיפים.

זו עבודה מורכבת, והימים של הדפים המצהיבים היו ואינם: כל הפעילות של המדור מתועדת. זה חשוב למשל על מנת שניתן יהיה לעקוב אחר מקורם של העצים אם אי פעם ייתקפו על ידי מזיק, או יפתחו איזו תכונה חשובה – חיבית או שלילית. על מנת להדגים את החשיבות של הרישום והמעקב מספר אייזנבנד את סיפורו של העץ ששמו הרשמי הוא: איקליפטוס כדורי קק"ל. האיקליפטוס המסמרי הוא במקור עץ. אחד היערנים הוותיקים בחבל דרום, יהודה יהודה, סיפר פעם לפרופסור יוסי ריוב מהפקולטה לחקלאות ברחובות על חלקת יער בנגב המערבי שנראית כאילו שביקרו בה חייזרים: העצים היו קטנים עגולים ומשונים. עבר זמן מה עד שריוב הגיע למקום, ומשראה את העצים שלמעשה נשארו שיחים הגדלים לצורת כדור שגובהו ורוחבו עד 2 מטרים, התלהב מהם והחליט להרבותם. כאן נעשה ריבוי וגטטיבי דווקא (ריבוי על ידי השרשת ייחורים) שגם הוא משהו שעוסקת בו היחידה, והשיח הקטן והיפה שמאוד מתאים לגינון ולצדי דרכים נרשם כפטנט. היום אפילו מוכרים לאוסטרליה את המין ששמו הרשמי הוא Eucalyptus gomphocephala Kaduri-Kkl "ממש למכור קרח לאסקימואים", אומר אייזנבנד. העניין היחיד הוא שנותרה אי ודאות באיתור מקור הזרע של העצים מהם עץ נלקחו הייחורים שמהם יצא המין המצליח. האיקליפטוסים הכדוריים, שהם בני כלאיים, ועל מנת למצוא את "הוריו", שני המינים שיצרו את של העץ, צריך היה לדעת מאיזה עץ נלקחו הזרעים שממנו נבטו.

הרבה השפעה יש לאייזנבנד על פני היער העתידיים, אבל הוא מדגיש כי לא הוא לבדו קובע איזה עצים ייגדלו בו, אלא רק חלק מהגוף הקובע את תכניות הנטיעה של אגף הייעור. מותר להניח שבתור מי שאמון על פוטנציאל הנטיעה, יש לו השפעה ניכרת. הכיוון אליו הוא מנסה לדחוף היום הוא שהקק"ל תמכור זרעים גם לאחרים, "כמו שבעבר קנינו משירות הייעור הטורקי או היווני, אין שום סיבה שלא נמכור להם". נדמה כי זו תהיה ההכרה באיכות המינים שהוא משבח בשנים האחרונות. בכלל, הערך החשוב ביותר מבחינתו, כמנהל המדור הוא המקצוענות. "למרות שהקק"ל אינה גוף מסחרי, מבחינתי אנחנו חברת זרעים לכל דבר, שעומדת בסטדרטים המקצועיים הגבוהים ביותר של כל חברת זרעים מסחרית אחרת", הוא אומר. ובאשר לארץ? שאיפתו היא "שנהיה המקור לדברים חדשים ברמת מגוון המינים, והעניין שאנחנו יוצרים ביער".

אורן

סנפלינג עצים

מעולה לעולה כוחנו עולה

חיוכים בצמרת. ראיד אלוחואח

העץ הוא גבוה, העץ הוא ירוק

חיוכים בצמרת. משה שפרלינג

יערנים ואורנים

משחרר חבל. אלכס פלדמן משגיח

יורדים

נושמים לרווחה ומקפלים ציוד. שפרלינג

נכתב על ידי גילי בתור כללי ב- 4:32

תגובה אחת »

גז העלול לגרום לחנק, ותורם ליצירת הערפיח

ה-co נקשר להמוגלובין בדם, אינו מאפשר לו לשאת חמצן מן הריאות לתאים, וגורם לכאבי ראש ובעיות ריכוז בריכוזים נמוכים, ולמוות בריכוזים גבוהים (הקטע בסרטים עם האגזוז? זה הוא). "למי שעושה ג'וגינג ליד כביש, זה רע", אומר ד"ר אריה ונגר, המדען של אט"ד, הזוקף את הנתון שכל ילד חמישי בגוש דן חולה במחלת ריאה, בעיקר לחובת הערפיח הפוטוכימי המגיע, לדבריו, לרמות הגבוהות בעולם (דוגמת מקסיקו-סיטי, אתונה ולוס אנג'לס), ונגרם על ידי ריאקציה בין מזהמים שונים, בהם גם הפחמן החד-חמצני.

נכתב על ידי גילי בתור כללי ב- 3:51

אין תגובות »

Iris palestina

יש הקוראים להם אירוסים ויש הקוראים להם איריסים. ושני השמות נכונים. איריס, השם הלטיני, הוא שמה של אלת הקשת בענן במיתולוגיה היוונית, אותו נושאים הפרחים הידועים בצבעוניותם וביופיים. אירוס, הוא צמח המוזכר במקורות שאין יודעים אם זהו האיריס. מכיוון שכך, אישרה הוועדה לשמות צמחי בר של האקדמיה ללשון העברית את שני השמות. חוקר הטבע, ד"ר עזי פז טוען בכלל שהאיריס הוא הפרח הנזכר במקורות כשושן או שושנה.

בעולם גדלים יותר ממאתיים מיני אירוסים. האירוס הארץ-ישראלי שונה מרוב מיני האירוסים בארץ, המשתייכים לקבוצת אירוסי ההיכל, ונראים כמו הסמל של החברה להגנת הטבע, וגם משמשים כאייקון המסמל פרח מוגן. שלא כמותם הוא נותן צוף ומפיץ ריח, ושלא כמותם הוא אינו גדל באתרי פריחה מאוד מסוימים דוגמת הגלבוע (אירוס הגלבוע), או נצרת (האירוס הנצרתי), אלא מפוזר מהגליל ועד לאיזור להבים שבצפון הנגב, כמעט תמיד ממערב לקו פרשת המים.

באתר הגן הבוטני האוניברסיטאי בירושלים, מסביר המדען הראשי של הגן, ד"ר אורי פרגמן ספיר, כי הפרח המוגן, שייך לקבוצת אירוסי היונו, קבוצה בת עשרות מינים הנפוצים בערבות קדמת אסיה. בארץ גדלים שניים מהם: האירוס הארצישראלי הלבן ואירוס עוזיהו (אירוס טוביה) התכול הגדל בהר הנגב.

להוציא את צפון מערב הנגב, שם פורח האירוס הא"י בתכלת, הפרח לבן-קרם כולו, ופס אחד צהוב משורטט לאורך כל אחד משלשת עלי העטיף הכפופים החוצה. לעתים מנוקד הפס הצהוב לאורכו או לצדיו בנקודות או פסים שחורים, שיש הרואים בהם סימני דרך המסייעים לחרקים המאביקים להגיע אל לב הפרח הגדול – עד 10 סנטימטרים קוטרו. אמנם גדול, אבל פורח בצמוד לפני הקרקע, על גבעולו קצר המסייע לו בבניית תדמית של פרח צנוע.

הרבה יותר מרשים מגובה פני הקרקע. אירוס

אירוס מלמעלה

נכתב על ידי גילי בתור כללי ב- 7:39

אין תגובות »

"בסביבת הבית יש לפחות 30 מינים לא נדירים", אומרת שלומית ליפשיץ, מנהלת שותפה במרכז לטיפוח ציפורי הבר בחצר הבית, בהתייחסה לאיזור מרכז הארץ. מי שמשוטט במשך יום, יכול לפגוש את רוב הציפורים מבין השלושים, היא מציינת. חלקן ציפורים חורפות, כאלו שחיות בארץ רק בחורף. המפורסמת שבהן היא הנחליאלי, אך גם אדום החזה, העלווית, הסבכי שחור הכיפה, הפרוש המצוי, הזרזירים, והדוחל ברשימת החורפים,שאפשר למצוא בחצר, אחרות הן ציפורים שנמצאות כאן מסביב לעונות השנה.

כותב שורות אלו, ממש לא צפר אבל בכל זאת אחד שמבדיל בין יונה לבין צוצלת, צלל קצת לעניין הזה בתקופה האחרונה. האמת? פתאום נפתח לך מול האוזניים, עולם שלם שלא נתת עליו את הדעת. כשמתחילים להתבונן בחצר בעדשה טובה, או במשקפת, מגלים שיש מגוון בין כל הקטנים הללו. גם אצלי, גיליתי פתאום, יש פרושים, עלוויות, פשושים, וירגזים צהבהבי כתפיים ויפי שיר. ל אניסיתי, אבל אומרים שמומלץ לחזות בציפורים מוקדם בבוקר. הציפורים ישנות משקיעה עד זריחה, מאבדות די הרבה אנרגיה בגלל הקור, ובבוקר כשהן מחפשות מזון קל יותר להבחין בהן.

את המרכז לטיפוח ציפורי הבר בחצר הבית, להלן המרכז, הקימה לפני כשנתיים וחצי, ליפשיץ יחד עם דורון להב, שכמוה, חלם לייבא לארץ את הרעיון שבעולם כבר קיים שנים. "מה שקרה הוא, שהיה לי הרעיון הזה, כבר מזמן, עוד כשעבדתי במרכז הבינלאומי לחקר נדידית הציפורים", מספרת ליפשיץ, צפרית מזה שנים ארוכות, "אבל זה לא יצא לפועל". מישהי שהכירה, אמרה לה שיש עוד מישהו שמעוניין בארגון פעילות שכזו, וכך הכירה את להב.

"הרציונל שלנו הוא שכל אדם יכול לפעול בסביבה שלו לטיפוח מגוון של בעלי חיים. ובעל החיים הכי בולט בסביבה שלנו הן הציפורים", מסבירה ליפשיץ. המרכז לא רק מקדם את ההיכרות של הציבור עם ציפורי הבר שבסביבתו ואת שמירת מקומות הקינון והמחיה שלהן, אלא גם מעודד הקמת פינות האכלה ושתייה לציפורים בחצרות הבתים, במוסדות החינוך ובגנים ציבוריים. ליפשיץ עובדת הרבה בנושא במוסדות החינוך, אך מדגישה כי מרביתה של פעילות המרכז נעשית ללא תשלום, "מתוך אמונה שזה משהו שנכון לעשות".

החודש, מקיים המרכז זו הפעם השנייה את "שבוע ספירת ציפורי הבר שבקרבת משכנות האדם". שלא כמו מפקד ציפורי המים של רשות הטבע והגנים הלאומיים, זהו מיזם פרטי והתנדבותי לחלוטין, שאין חשש לביטולו. מטרת הספירה היא לייסד מסד נתונים רב שנתי שיאפשר מעקב אחר שינויים בגודל אוכלוסיות הציפורים, התנועה שלהם ממקום למקום, ואת השפעתם של מינים פולשים. באנגליה ובארה"ב עושים את זה הרבה שנים. "ככה גילו באנגליה את היעלמות הדרורים". מתברר כי הדרור הבית, המין הכי נפוץ ליד משכנות האדם, הפך באנגליה למין אדום, מין בסכנת הכחדה. "בשנה שעברה קיבלנו 250 טפסים, והשנה אנחנו מקווים לקבל פי 10 מזה", אומרת ליפשיץ.

כל אחד יכול להשתתף בספירה, משך הספירה עצמה הוא 20 דקות, וזה מצריך בעיקר סבלנות והתבוננות. את רשימת הציפורים הנסקרות ותמונותיהן, אפשר למצוא באתר המרכז. "זה אמצעי שמאלץ אותך לעשות משהו שהוא מאוד כיפי, וגם נותן תחושה שאתה עושה משהו בעל ערך של תרומה למדע", אומרת ליפשיץ, ומבהירה מיד שזה לא סקר מדעי של ממש,שנעשה על בסיס התנדבותי לחלוטין. "יש לזה גם חשיבות חינוכית".

מלבד הניסיון לקוב אחר האוכלוסיות מקדמים במרכז טיפוח סביבה ידידותית לציפורים. אפשר לעשות גינון ידידותי לציפורים, היא אומרת, למשל לשתול צמחי צוף שיימשכו צופיות, או צמחים עם פירות עסיסיים שימשכו בולבולים. מקור מים קטן גם הוא מוקד משיכה לציפורים שתמיד יישמחו למקום לשתות ולהשתכשך בו.

אחד המומחים בתחום בארץ הוא עמיר בלבן, מנהל התחנה לחקר ציפורי ירושלים של החברה להגנת הטבע. "אני מה שנקרא מקרה קיצוני" , מעיד על עצמו בלבן, "אני חובב אדוק של העניינים האלה, עד הגעת לעימותים עם בני המשפחה על מראה החצר". הוא אומר שהוא משתדל שהחצר לא תיראה כמו חירייה, ואשתו מחרה אחריו שהיא נראית כמו עוטף עזה. אבל ציוצי ציפורים יש גם יש שם בבית.

עיקר חילוקי הדעות הן סביב מיני הצמחים שבוחרים לגינה. "הכלל הוא שילוב מושכל בין מינים שטובים לאדם לבין מינים שטובים לציפורים. אלו אגב, יהיו מינים מניבי פרי תאנה היא להיט, שסק – נהדר, עץ תות – מדהים. וגם תפוחים, הן על העץ והן על הקרקע, אם כי חשוב לוודא שאויביהם המסוכנים של ציפורי החצר – החתולי הבית – אינם בסביבה. זו ההזדמנות לציין כי חובבי הציפורים היו מצפים מאיתנו, בעלי החתולים, שניפתר מהם, ולכל הפחות שנענוד על צווארם פעמון קטן שיימנע מהם לצוד את הציפורים. בלבן, בכל אופן, "משחיל מחרוזות של דברים טובים" לציפורי החצר שלו: פירות ובחורף גם בוטנים (בקיץ זה חונק את הגוזלים!). אולי יש שם גם קצת חילוקי דעות באשר למה שזורקים בחצר: את היבחושים שמרחפים מעל לפירות בחצר אוהבות מאוד עלוויות החורף.

הגדילן, הנחשב לצמח מעזבות, הוא קוץ שגדל באדמות מופָרות ונותן זרעים עתירי שומן, וכנראה בעלי טעם משובח לציפורים כמו חוחית וירקון שפושטות על הקוץ ,מעיפות את המצנח, מקלפות ובולעות את תוכו. האופן שבו הוא מגדל גדילנים טבעי מאוד: "אני נותן לכלבה שלי לחרבן בפינה מסויימת של הגינה, ואז הם צומחים לגובה מדהים". גובה מדהים, אגב, זה מעל שני מטר, בדיוק בגובה של חלון הבית. "כך אני יכול עם הקפה של הבוקר לצפות בירקון שקרני השמש הראשונות של הבוקר, מזהיבות את צבעו הירוק, ואם כיוון הרוח נכון, ציציות הזרע שמנפה הירקון מרחפות להם לאטן על ריפוד הספה". ראו הוזהרתם: צפרות יכולה להיות שריטה עמוקה ביותר. הירקון והגדילן, אגב, מככבים על שערה של "חוברת בשביל הטבע בעיר", שכתב בלבן עבור המשרד לאיכות הסביבה וגופים נוספים, ושניתן להוריד מאתר האינטרנט של המרכז. בחוברת, מידע רב, על הציפורים העירוניות ועל הדרכים להכירן.

דוגמא נוספת, שמביא בלבן הוא פיזור של אדניות עם אדמה ללא צמחים על אדן החלון שמושכות בזים מצויים או צוצלות. קינון של צוצלת, זה שתי נקודות, מתבדח בלבן, "בז מצוי זה ניקוד מלא, 10 נקודות. זה עוד לא הצלחתי, צוצלת כן". כמו תמיד, שיחה עמו מזכיר כי עירק העניין הוא התנהגותם של העופות – לא אופיין. על חלון המטבח שלו, הוא מספר, מאפיל שיח שאינו יודע את שמו "מין גר", שכבר שלושה חורפים הוא מבטיח לעצמו להוריד. "לפני יומיים ראיתי את השחרור והשחרורה אוספים בוץ, וזרדים לבניית הקן, ומבטלים לי בשלישית את התוכניות לפנות לי את השיח הזה. אבל מכיוון ששירתם כל כך יפה, אבל אני מוכן שהמטבח יהיה חשוך, אבל ששירת השחרור תעיר אותי". שירת השחרור, אגב, מעירה אותו, בין היתר בזכות העובדה שזה האחרון נעמד מדי בוקר שר על הצלחת הלווין של השכן המגבירה את הקול. וגם כי בלבן הוא אחד ששומע את הציפורים. "לקום עם שירה כזו בבוקר, זה כמעט כמו החוויה של הירקון בסלון".

"ההאזנה היא חלק מאוד משמעותי מההתבוננות בציפורים", אומרת ליפשיץ, ומפנה את תשומת הלב לכך שב פינת הילדים באתר האינטרנט של המרכז, אפשר ללמוד לזהות את קולות הציפורים באמצעות משחק. יש המון אתרים שאפשר להיכנס אליהם לשמוע קולות ציפורים, למשל באתר של יובל דקס (http://birds.co.il) יש גלריית קולות. "את הירגזי בחצר שלי אני בדרך כלל שומעת, והרבה פחות רואה, וגם הצופית תמיד מצהירה על זה איכשהו בשירה כשהיא באה". ככלות הכל כך מתקשרות הציפורים ביניהן.

"מין מדהים" אומר בלבן על הצופית, במקור מין של נאות מדבר שנפוץ לערים. הצופית מחפשת את קרבת האדם מאחר שהארכי-אויב שלה הוא הבולבול שנוהג להמתין שהיא תבנה את הקן, ואז יורד לה על הקן ולוקח ממנו את כל חמרי הבניין. "רק מה? קטנה קטנה אבל חכמה, היא יודעת שהוא לא יתקרב לבני אדם, ולכן בונה קנים במרפסות". יש סיכוי מצויין, הוא אומר, שמטפס במרפסת יביא צופית, וכך גם יערה איטלקית, מיני תקומיות, היביסקוס, וגם מינים כמו שקד המקדימים לפרוח. אפשר גם לים מתקני האכלה של מי סוכר לצופיות חובבות הצוף. אמנם לוקח להן קצת זמן למוד לשתות מהם, אבל בסוף הם באות. "פעם, כשזה עוד היה באופנה, לפעמים הן היו מקננות אפילו על אהיל מקרמה בסלון", מספר בלבן, שממש שוקל לקנות אהיל מקרמה שכזה באיזה שוק יד שנייה. ראו הוזהרתם.

ליפשיץ דווקא מעידה על עצמה, שעשתה מעט מאוד שינויים בחצר שלה עצמה. יש שם בריכה קטנה, ומתקן בו היא שמה מזון לציפורים, והיא גם שתלה בחצר היביסקוס, עצי הדר, ויערה על מנת למשוך את בני הכנף, ומדי פעם היא נותנת להם לחם, משפדת תפוח או אפרסמון על איזה ענף. אבה, והיא גם שמה תיבת קינון שירגזי מקנן בה, "שמתי גם את הכלי לצופיות והם באו לשתות, עכשיו אני מתעצלת אז אני לא שמה".

כל העניין הזה אנו בשביל הציפורים, אלא בשבילנו, מדגיה ליפשיץ, אם כבר שמים מתקנים, אז כדאי לעשות זאת במקום שרואים אותם, ובעיקר להאכיל את הציפרים באיזה סוג של אחריות, לא להפריז. להוציא להן אוכל מדי פעם, לא כל יום. "הרי כל ציפור יוצאת כל בוקר לסיבוב יומי, בין תחנות האכילה שלה", היא אומרת כאילו שזה מובן מאליו. מתבבר שציפורים רבות (כל עוד הן לא טריטוריאליות כמו אדום החזה למשל) יוצאות לסיבוב כזה, ולפעמים הן אפילו מתאימות אותו לזמן מסויים בו מגיע המזון. בגני הטבע באבו כביר למשל ניתן לראות להקות של ציפורים שבאות ונעמדות, לקראת שעת ההאכלה, גם אם העגלה עוד לא יצאה לדרך. אם יש מזון – הן אוכלות, אם לא – הן ממשיכות הלאה. מאחר שהן הולכות לאותם מקומות לחפש אוכל, יכולים לעבור אפילו כמה שבועות עד שהם יגלו את מקור המזון החדש. במוסדות חינוך, הגעת הציפורים לתצחחנת האכלה חדשה שכזו, מספרת ליפשיץ, הוא תהליך בפני עצמו. "יש הרבה מיומנויות ואפילו ערכים, שלומדים דרך זה, הילדים קוריאם לזה 'עדינות. לצפות בעדינות' , סבלנות היא מאוד מאוד משמעותית בתחום הזה.

ספירת ציפורי הבר שבקרבת משכנות האדם ינואר 2007, תתקיים בשבוע שבין ה23 בינואר לבין 3 בפברואר. בגני רמת הנדיב שבזיכרון יעקב יערכו בכל השבתות של ינואר ובט"ו בשבט (3.2 ) סיורי צפרות כהכנה לספירה. פרטים והרשמה בתחנת המידע 6293333 – 04

+++++++ הכי מעניין, הקינון ++++++++

הן יפות כנף, הן שרות כל אחת את שירתה המיוחדת, אבל התנהגות הציפורים מרתקת לא פחות את בני האדם,שבעיקר מתחברים למה שהם יכולים להזדהות איתו: הקינון וגידול הצאצאים, "זה נושא שמדליק הרבה אנשים", אומרת ליפשיץ, "אנשים מתחברים בעיקר לעניין של הקינון, גידול ילדים כל זה, זה מעורר כל מיני רגשות".

אפשר לראות קינון שמתרחש מול מצלמות אינטרנט ( בקמפוסטבע, בלטרון, ורבים עושים זאת, אבל יש מי שמתמזל מזלו לעקוב אחרי קינון של ירגזי או צוצולת בחצר. "בעיני זו תופעה שממש מרגש לראות", אומרת ליפשיץ, ומספר שבעונת הקינון כמעט ואין יום בו היא לא מקבלת טלפון בעניין: 'מצאנו פה גוזל ושם גוזל, מה לעשות'?

סיפור מיוחד הוא סיפורן של אם ובת מהרצליה שבמרפסת ביתן החליט לקנן בשנה שעברה זוג צופית. "אני מקבלת טלפון, אולי אני יכולה לבוא ולעזור כי יש להם קן של צופיות במרפסת, והגוזלים כל הזמן נופלים ממנו", מספר ליפשיץ ומוסיפה שהצופית אמנם באה לשם לבד, אבל בבית התעניינו ועקבו אחר הקינון ובקיעת הגוזלים. "הגוזלים נפלו מהקן, והן החזירו אותם, הגוזלים נפלו והם החזירו אותם". משלא הבינו מה קורה, וקראו לה לעזרה.

"ישבתי שם 3 שעות עם מלמה וראיתי את זה", מספרת ליפשיץ. כשבדקה את הקן, גילתה שהיו בו רימות, שהציקו לגוזלים שפשוט קפצו שוב ושוב מן הקן לרצפת המרפסת.ולהורים לקח זמן להבין שהם צריכים להאכיל את הגוזלים על הרצפה, ויחד עם הנפילות הרבות, מת גוזל אחד משלושה. בני הבית אלתרו קן: לקחו סלסלה, ריפדו אותה קצת ותלו אותה באותו מקום. את הגוזלים הכניסו לקן המאולתר, ואת ההתרגשות הגדולה סביב העניין, והשאלה האם הגוזלים ישרדו, תיעדה ליפשיץ במצלמתה. בסוף אחד שרד.

אפשר גם יותר מאשר רק לקוות שציפור שיר תקננן במקום קרוב שניתן גם לצפות בו. אחד הדברים שניתן לעשות על מנת להתקרב לציפורים, ובעיקר על מנת לנסות ולקרב את הציפורים אלינו הוא לבנות תיבת קינון לציפורים המקננות בחורים. יש ציפורים שלא בונות קן זרדים, אלא מקננות בחורים, ובהן סמל המרכז, הירגזי.

עכשיו הזמן לעשות את זה. אמנם עד תקופת הקינון באביב ישנם כמה חודשים, מסביר דורון להב בעמוד המוקדש לעניין באתר המרכז אותו הוא בנה ומפעיל, אבל רצוי להרגיל את הציפורים לנוכחות תיבת הקינון, ולדאוג שהיא תהיה שם לפני סוף ינואר. עניין נוסף שכדאי לקחת בחשבון הוא שאם אפשר שווה למקם את התיבה כך שיהיה אפשר לראות אותה מהחלון. אמנם לא שומעים את שירת הציפורים דרכו, אבל הוא אחלה מסתור, וכך פשר לראות אותן מקרוב ממש.

גם הצבת תיבות קינון הוא עניין שעדיין אינו נפוץ כל כך בארץ. באנגליה למשל מצויין מדי שנה השבוע הלאומי לתיבות קינון (National Nest Box Week), ושיטוט קצר ברחבי האינטרנט מלמד שבעולם תיבת קינון היא מוצר שאפשר לרכוש במקומות רבים. אפשר גם לרכוש אותן מהמרכז עם זאת, עם שתי ידיים לא שמאליות במיוחד, פשיט מסמר, ומקדח גדול, זה לא ממש מסובך לבנות אחת כזו לבד. באתר המרכז תמצאו הנחיות לבניית תיבות קינון מלוח עץ, ולא פחות חשוב: טבלה המציינת מיקום וגובה מומלצים לכל תיבה, וגודל החור שמתאים לכל ציפור וציפור.

לבנות:

http://www.yardbirds.org.il/food/nesting/nest-box.htm

לרכוש:

http://www.yardbirds.org.il/company/for%20sale.htm

המרכז לטיפוח ציפורי הבר בחצר הבית

http://www.yardbirds.org.il

+++++++ ריכוז קישורים+++++++++

כיצד נתכנן את הגינה כך שתמשוך ציפורים ממגוון רחב?

http://www.sviva.gov.il/bin/en.jsp?enPage=BlankPage&enDisplay=view&enDispWhat=Object&enDispWho=Articals^l3788&enZone=birds_yard1

חוברת בשביל הטבע בעיר – PDF

http://www.yardbirds.org.il/birds_cd/booklet.pdf

http://www.sviva.gov.il/bin/en.jsp?enPage=BlankPage&enDisplay=view&enDispWhat=object&enDispWho=index_pirsumim%5El354&enZone=widePublicAds&enVersion=0&

הוראות בנייה, לתיבות קינון

http://www.yardbirds.org.il/food/nesting/nest-box.htm

לתנשמות ,באתר מרכז הצפרות כפר רופין

http://www.birdwatching.org.il/147.htm

רשימת הציפורים הנסקרות ותמונותיהן

http://www.yardbirds.org.il/daf/birds_guide_heb.pdf

נכתב על ידי גילי בתור כללי ב- 11:33

אין תגובות »