יש בה משהו, בערבה, שמצליח למשוך לא מעט אנשים שונים ומשונים. נדמה שאפילו אנשים "מהיישוב", מושבניקים וקיבוצניקים "רגילים", צריכים להיות שונים בכדי לבחור במקום כה מרוחק ומדברי – בוודאי בתנאי ששררו בשנות ההקמה. אבל הם רק קצה הקרחון. הקצה הדרומי שלנו מאגד יהודים משיחיים, קיבוצים של יהדות רפורמית, מגדלי תנינים, ומי שבחרו לחיות מבודדים במדבר – לבד או בקהילה. נאות סמדר, מהיישובים המעניינים בארץ, מתקיים בכוונה ליצור קהילה לומדת הבוחנת בפועל שאלות על מצבו של האדם בעולם, ומנסה לפרוץ את המעגל הסגור בחייו של אדם סביב עצמו. גם בלוטן – אמנם מתפישת עולם שונה לחלוטין – חותרים לקיום המצווה "לעבדה ולשמרה" ומתנסים בדרכי חיים באיזון עם הסביבה.

נדמה שלא במקרה דווקא כאן קמו אשראם במדבר או היישוב שחרות, המאפשר לתושביו לחיות בריחוק גיאוגרפי (90 קילומטר לכל כיוון על מנת לקנות תבנית ביצים), ובכלל בסוג של ריחוק משאר האנושות. נדמה שלא במקרה דווקא בערבה עצרה אותה משפחה מדנמרק שנדדה בשיירת קרוואנים משך רבע מאה – 8 שנים מתוכן בישראל – עד שהיכתה שורש באדמת המדבר. יש בו באיזור המיושב בדלילות, יכולת מרשימה להכיל מגוון אנושי רב. אולי זה המרחב, אולי המרחק משאר העולם, אולי העובדה שעם כל המזגנים והטכנולוגיה, במדבר אי אפשר שלא להסתדר עם האחרים המרחב.

"צריך להיות קצת שרוט על מנת לחיות בערבה", אומר יאיר בילנסקי שהיגר לפני כ-5 שנים עם רינת אשתו ושני ילדיהם ממרכז הארץ ליישוב הקהילתי 'צוקים' שבערבה התיכונה. מאז, בונים השניים במו ידיהם מתחם אירוח בבקתות אדמה, בו אפשר להתרשם מבנייה באדמה המייצרת משהו אסתטי ביותר. היובש תרם להתפתחות הבנייה באדמה בערבה, אבל גם האנשים שעושים את ההבדל.

בערבה כמו בערבה, יישוב קהילתי שונה בתכלית מאחיו במרכז. בצוקים, שנוסד לפני כ-5 שנים ועדיין בבנייה, חיות 37 משפחות, רובן הגיעו מהמרכז בכוונה לבנות יישוב שצמוד לו קומפלקס תיירותי המורכב ממיזמים אישיים. החיים במקום מציעים לא רק שינוי באורח החיים האישי, אלא גם קהילתיות מסוג אחר, של מחויבות הדדית, שגם משיתה מגבלות על הפרט, למשל האיסור להשכיר את הבית ללא אישור בכתב מהוועד.

כשבילנסקי אומר על הבנייה בחבילות קש, שלא מדובר באידיאולוגיה אלא בפרקטיקה, קצת קשה להאמין לו. בסך הכל רצה לבנות במו ידיו את הבקתות, וזו הדרך הטובה והזולה לעשות זאת. גם התכנון המאפשר חימום וקירור פאסיביים של המבנים הוא מעשי לדבריו: האנרגיה מהמערכות הסולאריות מוגבלת, וחוץ מזה, תראה את הארובה הזו בתקרה, 50 שקל וזה פשוט מוציא את האוויר החם החוצה. נדמה לי שאני תופס אותו אקולוגי בנוזל הכלים. "זה כי אני צריך להשקות עם המים האלה". איש השיווק שהיה לפני שהפך איש מדבר, יודע כנראה שאידיאולוגיה זה יופי, אבל לא ככה מוכרים פרקטיקה ירוקה להמונים.

היופי בדבר הוא שמתחם 'ימי מדבר' הוא הדבר הכי מובן מאליו בערבה. בלוטן הרי בונים בחבילות קש כבר יותר מעשור. עם זאת, זה לא מובן מאליו, זה יכול היה להיות גם מתחם שמחובר לרשת החשמל, מקום שאין בו מדורות (שאת אפרן מפזרים בגומות העצים), ושהגינון בו לא מתבסס על תמיכה בצומח הטבעי.

יש הטוענים שהערבה התיכונה היא גוש ההתיישבות המרוחק בארץ (שהרי הערבה הדרומית קרובה לאילת) אולי בגלל זה יכלה לקום שם עיר אובות. שנים סיקרן השלט עיר אובות (קיבוץ) על כביש הערבה, אבל עתה, דווקא השלט לחוות התנינים צד את ההגה. פתאום, באמצע המדבר, חיים בנחת על אם הדרך כ-2,000 תנינים (רובם מאוד קטנים).

אחרי תהליך ביורקטי מייגע, החלו לפני 4 שנים אורית ועופר קובי בבניית חוות התנינים קרוקולוקו. קובי מסבירה על מבנה עיר אובות, "יש אותנו, יש את הגרמנים, שמחכים כאן למשיח, ולמעלה יש את הדנים". החווה, הפועלת על פי תוכנית האמנה לסחר בינלאומי במינים נכחדים (CITES), תשמש גם לייצור עורות ובשר לייצוא, אבל ייעודה תיירותי בעיקרו, וכבר עתה היא מקיימת סיורים. "ייקח עוד זמן שייגמר שלב ההקמה", מציינת קובי. בני הזוג הגיעו מאפריקה, שם עבדו 10 שנים בחוות תנינים, עופר בכיוון הזה כבר 20 שנה.

הם לא נדחקו לערבה. באיזורים רבים בארץ התקבלו בזרועות פתוחות. אבל האקלים ("המופלא") של הערבה מתאים לגידול, והמים המליחים הגיאותרמיים מצויינים לגידול (וחוסכים בהוצאות החימום). "מעבר לזה, אנחנו אוהבים את הערבה מאז ומתמיד". גם תנינים היא אוהבת.

למרות שהרתיעה מתנינים המוטמעת בכולנו, כשקובי אוחזת תנינצ'יק ומסבירה על יכולותיו המופלאות, אפשר לרגע להידבק בחיבתה אליהם. זה עובר מיד: "אני יכולה לסייע לתנין לבקוע מהביצה, ולגדל אותו שנים, ועדיין, כשאני מאכילה אותו, מבחינתו היד שלי היא ההמשך של מנת הבשר שאני נותנת לו".

עיר אובות הוקמה על ידי שמחה פרלמוטר, יהודי ממיאמי, שהתיישב במקום ב-1967 לאחר שחווה חזיונות נוצריים, וביקש לזהות את המקום עם אובות המקראית, אף כי המקום מזוהה עם תמר שבגבול יהודה. בשנות ה-70 היה זה קיבוץ שהשתייך, ממש כך, לנטורי קרתא (אם חשבתם שלאהוב תנינים זה מוזר), אך בראשית שנות ה-80 הכריז בית הדין של העדה החרדית על פרלמוטר כמיסיונר. כיום מוכר המקום כמושב דתי, וחיה בו קבוצת יהודיים משיחיים, בהם גם אלמנתו של פרלמוטר.

בעוד פרלמוטר כיוון לערבה, משפחת לארסן הדנית התגלגלה לכאן. מספרים שאבי המשפחה חווה גם הוא חזיונות דתיים שהעלו אותו כבר לפני יותר מ-30 שנה על הגלגלים – ולנדוד. הוא לא מיהר לתחנה הסופית – ארץ הקודש, ובמשך 18 שנים נדדו הלארסנים, עם 16 ילדיהם בקראוונים באירופה, ועסקו בעיקר בפעילות הומניטארית. עתה מסודרים הקרוואנים במרובע ישר על אדמת המדבר, במרכז השטח המטופח סככת עץ גדולה (מודולרית), סביב גזעי העצים שכבר מתחילים לתפוס גובה שתולים פרחים. עגלת תינוק ומעט משחקי ילדים פזורים פה ושם. בכניסה, חונים רכבי ספארי.

בנג'מין לארסן, בהיר וצרוב שמש, מספר בהרחבה על פרויקט Desert Peace שמפעילה המשפחה: מסעות מדבר של נוער מצוקה ישראלי, ערבי ודני. הרעיון הוא להפגיש את הנוער, ולתת למדבר לעשות את שלו. אם יש משהו שלמד בנדודיו, הוא מסביר, זה שכשמפשיטים את הקליפות החיצוניות, את הלאום את הדת, אנשים הם אנשים הם אנשים. בכל מקום. השמש הצורבת של המדבר גם עוזרת להם להבין את זה מהר מאוד.

אם רק יתנו לו, ישמח להישאר ולקבוע כאן את ביתו. הוא בעיקר אוהב את הפתיחות הישראלית. "בדנמרק, אתה יכול לעבוד עם מישהו חצי שנה ואתה לא יודע עליו דבר מעבר לשם המשפחה". לארסן ער לכך שהוא זר שצריך להתקבל לכאן. "בתוך התחלה פנינו למועצה האיזורית כדי לברר האם אנחנו רצויים", הוא מספר, "אם התושבים המקומיים לא רוצים אותנו כאן, אין לנו כוונה להישאר בכוח".

נקודות היישוב הנפרשות לאורך כביש הערבה נמצאות קילומטרים זו מזו. בערבה התיכונה – מושבים, ובדרומית – קיבוצים. ביניהם, לא רק גבול מוניציפאלי אלא גם חיץ של כ-35 קילומטרים של מדבר. תי הנקודות הצפוניות הם קיבוצים של התנועה ליהדות מתקדמת, יהל אשר הוקם ב-1977, וממש בסמוך (13 קילומטרים במורד הכביש) – לוטן. אם לא די בכך שמקום יישוב הוא שיתופי ורפורמי, החיים בלוטן קיבלו גם טוויסט אקולוגי, נראה שלא במקרה.

לוטן משתייך לזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית ולתנועה הרפורמית, וגם לרשת היישובים האקולוגיים הגלובלית The Global Ecovillage Network (GEN). השאיפה להתחדשות יהודית, והמחויבות לגישה יצירתית ביהדות הובילה את חברי לוטן למחויבות אקולוגית. שיגעון של איש אחד, מייק קפלין, הביא כבר במחצית הראשונה של שנות ה-90 גרעין מחברי הקיבוץ להתעניין בתחום, להתמודד עם האשפה שהמשק מייצר, ולהתנסות בבנייה אלטרנטיבית. עתה עומד פה הריכוז המרשים ביותר בארץ של מבני קש ואדמה, שבבנייתם נעשה שימוש בפסולת – צמיגים, פחים ובקבוקי פלסטיק. הרבה מאוד כבר נכתב על לוטן (כתבה במסע ישראלי XX), על הפרדת כל הפסולת האורגנית, על פארק אקו-כיף, ועל הבנייה שהתפתחה כאן. קשה שלא להתרשם מכך שלמרות החלוציות בתחום, האקולוגיה בלוטן אינה קופאת על שמריה. "המרכז לאקולוגיה יצירתית" בלוטן ממשיך להיות בחזית הניסיונות האקולוגיים, בלימוד מן העשייה, ובבחינה מתמדת.

אחד האמצעים לכך היא "ההתמחות הירוקה", תוכנית בת 7 שבועות לאימון באקולוגיה מעשית עם משתתפים מכל העולם. התוכנית פועלת בקמפוס המורכב מקבוצת כיפות גיאודזיות ממתכת, מצופות קש ואדמה. "הרעיון היה למצוא שיטת בנייה שכל מהנדס יכול לאשר", מסביר אלכס צ'סלסקי, האחראי בין היתר על המתמחים בתוכנית, היה אמנם צריך לחפש את החוזק הנכון לעמודי המתכת המרכיבים את השלד, אבל כשזה נעשה, כל אחד יכול. "זה שלד שיכולה לבנות קבוצת אנשים בלתי מקצועיים, ומהנדס יחתום על זה", מתגאה צ'סלסקי. הגשם היורד מאפשר גם לראות את העבודה הטובה שעושה שמן הפלאפל בגימור הטיח.

לוטן אינו היחיד שהקדים את זמנו בעשור לפחות בבנייה באדמה. בניית בית האומניות בנאות סמדר שבמעלה כביש 40 הסתיימה אמנם לפני שבועות אחדים, עם הצבת כונס רוח בראש מגדל הצינון שלו, אך לבני האדמה הראשונות של המבנה המרשים הונחו כאן לפני שני עשורים כמעט.

אפילו בנוף המגוון של אנשי האיזור, בולט ייחודו של נאות סמדר. נדמה שכל תיאור של מה שקורה כאן ילקה בחסר, ואם להודות על האמת, החבר'ה האלה לא ממש ברורים, לפחות לא בביקור קצר אחד.

אישית, מעולם לא התרשמתי כך מישוב בארץ. טיפוח מעורר קנאה, הקפדה על פרטים, יופי נדיר, והרמוניה עם הסביבה. כשעומדים במרפסת העגולה של בית האומנויות קשה שלא לחוש בזה. זו הידיעה שהכל אורגני ומתחשב בסביבה, אבל זה גם משהו בעיצוב המקום, במגדלי הקירור העולים מהבתים, בחגורת הדקלים המקיפה את נאת המדבר. סליחה על חוסר הציונות, אבל ביישוב בלב המדבר, אני רואה את ההפרעה, את אי המדבריות שבו. ואילו כאן ממש נאת מדבר, משתלבת בסביבה באופן מדויק מאוד. עם זאת, המקום מרגיש קצת טווין-פיקס. על גבול החלום, ההזייה, משהו לא מהעולם הזה. הכל טוב ויפה, אבל משהו בעיני האנשים כבוי.

אם אני מבין נכון את מה שמסבירה היידי, אחראית התיירות בקיבוץ שעורכת לי סיור, לא מדובר בקיבוץ שקם על קרקע אידאולוגית קיבוצית, או על קרקע אידיאולוגית בכלל. היישוב קם ב-1989 על ידי קבוצה שהתגבשה בירושלים סביב יוסף ספרא. היא, כמו יתר חברי הקבוצה, חיפשה תשובות לשאלת השאלות: האם יחסי האדם עם עצמו וסביבתו יכולים להיות אחרים. אין אידיאולוגיה, רק חיפוש משותף. "הוא לא היה גורו", היא אומרת על ספרא, מה שמיד גורם לחשוב את ההיפך בדיוק.

בכל הסיור לא עולה העניין הזה פעם אחת אבל חיטוט מקוון מעלה שהרקע הרעיוני של אנשי נאות סמדר שואב מרעיונותיהם של גורדייף ואוספנסקי ("החיפוש אחר המופלא"), ונדמה כי הם מתרגלים את "הדרך הרביעית" שיטה רוחנית השואפת לאיזון בין הרגש השכל והגוף, ולשחרור האדם מהכלא בו הוא נמצא מבלי לדעת זאת. אם הבנתי נכון. למי שמבקש להעמיק בחיי המקום, מוצע סמינר בן חודשיים, הכולל התנסות מעשית בבנייה אקולוגית, וכן "שיחות, מפגשים, הליכות שקטות במדבר והשתלבות בחיי היום יום של הקהילה הלומדת". אפשר גם לבוא לסיור (בתשלום) בן שעה או שעתיים.

אמנם במשך הזמן החליטו חברי הקבוצה שהמסגרת השיתופית יכולה להתאים וחברו לתנועה הקיבוצית, אך חיי השיתוף כאן הם אמצעי ולא מטרה. עם זאת, הם יותר קיבוץ מקיבוץ, ואפילו תקציב אישי אין. "אם אני רוצה לנסוע לאילת אני צריכה לקבל תקציב לאוטובוס", היא מספרת. זה מעורר בי עצב.

היום בנייה בלבני אדמה היא כבר עניין נפוץ למדי, אך בנאות סמדר עסקו בבנייה מדברית כבר לפני יותר מ-15 שנה. גם ההתנהלות שלהם ככל שדברים בטיפול בשפכים, הקדימה את המהפכה הירוקה. "יש כאן המון מים" מספרת היידי, מקידוח מים עמוק במיוחד של מים מליחים המותפלים במתפיל. את מי הרכז שנפלטים מהתהליך מטהרים באמצעות צמחי מים, וגם שפכי הקיבוץ מטוהרים באגנים ירוקים. ככה זה כנראה שהקיבוץ נסוב סביב חקר היחסים שבין אדם לעצמו, אדם לאדם, ואדם לסביבתו.

גם בתחום האורגני היה נאות סמדר קול קורא במדבר. החקלאות אורגנית בלבד. היידי מסבירה שהדבר מתאפשר בין היתר בזכות הבידוד של המקום והעובדה שאין בסמוך חקלאות תעשייתית שתביא מזיקים. הקיבוץ גם מייצר בתהליכים ביתים את מוצרים מהגידולים שלו: שמן זית, יינות שמקורם בכרם היין הדרומי ביותר בחצי בכדור הצפוני, ריבות, נקטרים, יוגורטים וגבינות מעיזים הרועות בשולי הקיבוץ וזוכות לתנאים שלא רואים בשום מקום אחר. רוב המוצרים נמכרים בפונדק נאות סמדר השוכן בצומת שיזפון הסמוך.

בית האומניות הוא המבנה המרכזי הבולט, שהמגדל המיוחד שבראשו נראה למרוחק. במבנה יוצא הדופן, המעורר אסוציאציה לגאודי, מתקיימות סדנאות האומנות השונות דוגמת צורפות, ויטראז', צביעת משי, ונגרות אומנותית. גם תהליך היצירה האומנותי אינו אישי אלא בשיתוף פעולה, ואין אלא להודות שהתוצרים המוגמרים מפרגנים למושג 'חכמת הרבים'. המחירים, אגב, גם הם בשמיים.

מנאות סמדר "רק" 25 קילומטרים ליישוב הכי מרוחק ונחבא אל הכלים בארץ – שחרות, המסתתר גם בתודעה מאחורי חאן שחרות. היישוב השוכן על מצוק ההעתקים מעל יטבתה, הוא יישוב קהילתי שונה. עינת הנגבי, שהייתה יחד עם בעלה לשעבר ספי, הגרעין הקשה להקמת היישוב, מספרת על תלאות ארוכות שנים שעלו סוף סוף לקרקע בשנת 1985. "הרעיון הראשוני היה שאנשים דואגים לעצמם ולא מקלקלים לאחרים". הכוונה הייתה להקים משהו עם אנרגיות אלטרנטיביות, עם פגיעה מינימלית בנוף ומבנה קהילתי לא מחייב, עם חוקים שקשורים לשמירת המקום, אבל מאפשרים מרחב אישי או במילים אחרות ישוב קהילתי עם נטול התנהלות קהילתית. הנגבי מספרת על קבוצת משפחות שנאחזו בהר סחוף הרוחות מנותקים מהעולם, בעוד הגורמים המיישבים שלא ממש ידעו איך לאכול את תפישת היישוב שלהם, מסירים ומשיבים את תמיכתם. התקופה הראשונה הייתה מאוד קשה מבחינה פיזית, היום כבר יש כביש ליישוב, אבל אז היה צריך לסחוב כמה צמיגים בכל פעם כי אבני הצור ניקבו את צמיגי המכוניות.

מאוחר יותר הבינו שאנשי שחרות שהם חייבים לגדול, והחלו בתהליך קליטה. היישוב צמח "צמיחה מאוד עקשנית ואיטית". אם יש משהו שמאפיין את שחרות הוא ההטרוגניות שלו, אומרת הנגבי, "המכנה המשותף של רוב האנשים הוא רצון עז לחיות במדבר. מעטים נקלעו לכאן. כל האנשים רוצים לחיות במקום הזה, וכולם אינדיבידואליסטים מכל מיני סוגים". בסוף היום, כשהדר חרובי פותחת לי את דלת ביתה, מכה בי בעיקר התחושה שהגעתי לבית ישראלי לכל דבר. נכון, זה קרוואן שגדל חדר אחרי חדר, ילד אחרי ילד, בבניה קלה במו ידיו של אילן בעלה, אבל זה נראה בית ישראלי טיפוסי. הילדים עם אותם ספרי לימוד, אותו אינטרנט, אותן נזיפות על שולחן ארוחת הערב. אולי התמזל מזלי והכנסת האורחים של משפחת חרובי אינה קשורה בעובדה שבקצה הדשא שלהם יש קילומטרים של מדבר, אולי לא. אבל אי אפשר היה שלא להיזכר בדברים של לארסן, סופו של יום אנשים הם אנשים הם אנשים, גם אם הם נוסעים 90 קילומטרים לסופרמרקט הקרוב.

קישורים

ימי מדבר

http://www.desert-days.co.il/

קרוקולוקו

http://crocoloco.arava.gonegev.co.il/

Desert Peace

http://www.desertpeace.com/

GEN

http://gen.ecovillage.org/

קיבוץ לוטן

http://www.kibbutzlotan.com/hebrew/index.htm

המרכז לאקולוגיה יצירתית

http://www.kibbutzlotan.com/creativeEcology/hebrew/index.htm

סיור באות סמדר

http://www.neot-semadar.com/index.php?option=com_content&view=article&id=48&Itemid=78

בית האומנויות

http://www.neot-semadar.com/index.php?option=com_content&view=article&id=49&Itemid=155

Posted by גילי in כללי

אין תגובות »